בחזרה לעתיד // לירון קרול

לפני 10 שנים

לפני עשר שנים הציגה לירון קרול בתערוכה הקבוצתית ״תן לי עוד, האם מציאת רבודה היא הדבר הבא?״, בגלריה Eyebeam בניו יורק. על השולחן בגלריה הונחו מה שנראה כמו תמונות שהוצאו מאלבום משפחה ישן. בזמן שהמבקר עבר מעל התמונות בעזרת אייפד קרה הקסם: בזמן שהמצלמה של האייפד זיהתה את התמונות, הן קמו לתחייה והדמויות התעורר לחיים.

גם אם זו לא הייתה הסצינה המפורסמת שבה הקהל בורח בבית הקולנוע מהרכבת הדוהרת על המסך, די היה לשמוע ב״פצ׳ה קוצ׳ה״ שבו היא הציגה את עבודותיה את קריאות ההתפעלות של הקהל, כדי להבין שקרה שם משהו יוצא דופן.

״האתגר הגדול היה להבין איך לגרום למשהו לא להיראות זר מדי״, היא סיפרה לי בראיון להארץ לפני עשר שנים. ״המטרה שלי היא לבלבל את התפישה הקוגניטיבית של מה נראה אמיתי ומה לא, איך להגיע למצב שאתה יודע שזה קסם אבל אתה לא תופס את השקר. מעבר לטכנולוגיה, המטרה הגדולה של הפרויקט היא ליצור דרך אחרת לגשת לנראטיב״.

״השפה הצילומית שבה אני עושה שימוש היא שפה של פירוק והרכבה״, היא מספרת כעת. ״פיתחתי אותה במסגרת לימודי תואר שני ב־Royal College of Art בלונדון. לאחר שנים שבהן עסקתי במושן־גרפיקס (עיצוב גרפי בתנועה) בחרתי להשתלם ב־RCA במגמת איור ואנימציה. מוקפת בציירים ובמאיירים, למדתי לחשוב על בניית אימג׳ים באופן שונה ומתוכנן, ופיתחתי את השפה הצילומית והאנימטיבית שבה אני עובדת. העבודות שלי הן קומפוזיציות מתוכננות ומבויימות הבנויות משכבות ומאות חלקי תמונות שונים.

״האמנות שלי עוסקת בצילום כמדיום, בתופעות חברתיות שאפשר למפות בעזרת הרגלי צילום, כמו גם במושגים של זמן ובבדידות. אני מנתחת דפוסים בצילום הפרטי־משפחתי בפלטפורמות השונות שבהן הוא מוצג, בוחנת וממפה את האיקונוגרפיה המשמשת לייצוג אושר והצלחה. בעבודות שלי מתקיים קונפליקט בין הקומפוזיציה המחושבת והמקושטת באלמנטים קיצ׳ים- מתוקים לבין הנעדר בתמונה, החסר. 

״לאחר סיום התואר השני הצטרפתי כארט דיירקטור ל־BBC ובמקביל עבדתי על מיצב אמנותי במימון מעבדת EPFL+ECAL בשוויץ, מעבדה המשלבת בין אמנות לטכנולוגיה. במסגרת זו בחנתי כיצד אפשר להוסיף מימד נרטיבי לצילומים וחפצי זכרון בעזרת מציאות רבודה (Augmented Reality), שהיתה אז טכנולוגיה חדשה יחסית. ב־2013 המיצב הוצג לראשונה בתערוכה בגלריה EyeBeam״.

מאיפה התחיל העניין שלך בצילום?

״את דרכי המקצועית התחלתי כצלמת צבאית. כבר אז הפכתי לצלמת במהות שלי והתחלתי לחוות את המציאות מבעד לעדשה של מצלמה מקצועית. לאחר השחרור נסעתי לטייל במזרח הרחוק עם תיק כבד, עמוס בציוד צילום. בשונה ממטיילים אחרים, מצאתי את עצמי מתנהלת כצלמת במשרה מלאה, מכוונת שעון לחמש בבוקר, יוצאת לגנגס בזריחה לתפוס את התמונות הטובות ביותר.

מאותו יום, אם הצילום לא שירת את העבודות שלי באופן זה או אחר, לא היה בו טעם מבחינתי. שחררתי לחלוטין את המרדף אחרי תיעוד ופניתי ליצור עבודות צילום לא תלויות מציאות

״באחת מאותן נסיעות למזרח במהלך נסיעה על גג של אוטובוס בעמק פרוואטי הפלתי בטעות את המצלמה שלי. המצלמה נשברה והעדשה התנפצה לרסיסים. למרות אובדן הרכוש שהיה כל כך יקר עבורי הרגשתי גם הקלה גדולה. מהר מאוד הבנתי כמה העבודה הזאת שלקחתי על עצמי העמיסה עלי. כמה העיק עליי לחוות את המציאות כרצף הזדמנויות לתמונות, חוויה שמחלקת את הזמן להצלחות ולהחמצות, נושאת עמה הרבה התרגשות, אך גם לא מעט משקל. החווייה הזאת שינתה את היחס שלי והקשר שלי לצילום.

״מאז הפסקתי לקחת מצלמה לחופשות וצילום קוטלג מבחינתי כעבודה. הרגשתי שאין טעם בצילום הכמעט אובססיבי הזה. מה אעשה עם התמונות האלה? מאותו יום, אם הצילום לא שירת את העבודות שלי באופן זה או אחר, לא היה בו טעם מבחינתי. שחררתי לחלוטין את המרדף אחרי תיעוד ופניתי ליצור עבודות צילום לא תלויות מציאות״.

פאסט פורוורד

לאורך השנים קרול לקחה לקחת חלק והשתתפה בירידי אמנות בינלאומיים, גלריות ותערוכות קבוצתיות רבות ברחבי העולם; כמו גם בתערוכות יחיד, כמו התערוכה ״ארגז חול״ שהוצגה בגלריה זימאק, והעבודה ״חצר אחורית״ שהוצגה במסגרת שבוע הצילום בלונדון. היא קיבלה על עבודותיה פרסים בתחום האמנות והעיצוב כדוגמת פרסי העיצוב של Adobe ותחרות האמנות היוקרתית Young Masters.

עבודותיה הופיעו בהוצאות לאור שונות, בלוגים ומגזיני אמנות ועיצוב שונים והיא שיתפה פעולה עם גלריות מובילות ולקחה חלק בירידי אמנות בארץ ובחו״ל, שהתבטאו גם בהצלחה מסחרית שאפשרה לה להמשיך ולפתח את היצירה שלי. במקביל לעבודות הצילום והאמנות המשיכה לעסוק במושן גרפיקס. ב־2016 מונתה ל־Head of Motion Graphics ב־VCCP, משרד פרסום גדול באנגליה עם לקוחות כמו אי־ביי, O2, גוגל, Transport for London, קאנון, Virgin Media ועוד רבים.

״אני נהנית מקצב העבודה המהיר בפרסום, ההזדמנות לצלול לעולמות תוכן חדשים, ומהעבודה עם צוות גדול ומגוון של אנשים מוכשרים מכל העולם. העבודה בתחום הפרסום שרובו מתמקד ברשתות החברתיות, גם מחייבת אותי להישאר מעודכנת בפורמטים השונים שהרשתות החברתיות מציעות על כל הפיצ׳רים החדשים ואיתם גם הרגלי צילום עכשוויים וחדשנים״. 

ב־2020 החלה תפקיד חדש כ־Head of Content Creation במשרד פרסום בסוהו שמשרת לקוחות יוקרה בראשם מותגי הרכב פורש ובנטלי. ״חלק אינטגרלי מהתפקיד דרש ממני היכרות והבנה עמוקה של טיק טוק. להפתעתי, למרות הססנות ראשונית, התאהבתי בפלטפורמה ומצאתי בה הרבה עניין אמנותי.

״במיוחד מסקרנים בעיניי עולמות יצירת התוכן, גם מבחינה סוציאלית וגם מבחינת כלי העריכה השונים והמתקדמים של וידאו וסטילס שאפליקציות שונות מציעות. בהרבה נקודות יש דמיון והשקה לדרך בה אני מפתחת את האמנות שלי ואני מתרגשת מהאפשרויות האמנותיות החדשות שההתפתחויות האלה מביאות עמן. כיום אני מנהלת קריאטיבית פרויקטים שונים בעיקר בתחום הפרסום והברודקאסט ועובדת בשיתוף פעולה עם יוצרים שונים כגון מוזיקאים, מעצבי אופנה, כותבים ובמאים. 

השילוב של הפיכתי להורה בימים של עליית האינסטגרם, בחברה שמחשיבה ׳לא לצלם׳ את ילדיך כהזנחה, לצד מגורים בחו״ל, רחוק מהסבתות והסבים, כשהתמונות המשפחתיות מהוות בסיס לקשר ושימורו, העירה אצלי שוב את המרדף הכמעט אובססיבי של צילום כתיעוד

״כישראלית שחיה מזה זמן בלונדון, ישראל תמיד על הפרק מבחינתי. לא התרגלתי לתחושת הזרות שיש בהגירה ואני חוששת שלעולם לא אתרגל. אני מתגעגעת הביתה כל הזמן ומקווה לחזור בקרוב. בינתיים אני משתדלת להוציא את המיטב מהמגורים בלונדון. מעל לכל, העיר לא מפסיקה להדהים אותי בחידושים ובשפע התרבותי שלה.

״אני מבקרת בהרבה תערוכות, ולוקחת חלק בהרצאות וכנסי עיצוב וצילום. לונדון נותנת תחושה של המצאות בלב ההתרחשות האומנותית והעיצובית. יחד עם זאת, אני מרגישה שהמרחק בין לונדון וישראל מאוד הצטמצם. ישראל רלוונטית, מחוברת ומעודכנת, היוצרים בארץ מדהימים ומעוררי השראה ולא בכדי הם מגיעים לכל זירות האמנות המובילות בעולם״. 

נכון לעכשיו

״הטלפון החכם ואינסטגרם החזירו את הצילום לזמן הפנאי שלי. פתאום היה לי איך ובשביל מה לצלם רגעים מהיום־יום שלי. שיפור איכות המצלמות בסמארטפונים אפשר להחזיק מצלמה כמעט מקצועית בכיס כל הזמן ופתחו אפשרוית שיתוף מיידיות. באינסטגרם היתה חדשנות בהיותה פלטפורמה שמתמקדת רק בצילום ונפתח מרחב חדש לחלוק ולקבל השראה מיוצרים אחרים. 

״במהלך שנים אלו חיי קיבלו תפנית חדשה כשנולדו לי שלושה ילדים. השילוב של הפיכתי להורה בימים של עליית האינסטגרם, בחברה שמחשיבה ׳לא לצלם׳ את ילדיך כהזנחה, לצד מגורים בחו״ל, רחוק מהסבתות והסבים, כשהתמונות המשפחתיות מהוות בסיס לקשר ושימורו, העירה אצלי שוב את המרדף הכמעט אובססיבי של צילום כתיעוד. כתוצאה מכך, מצאתי את עצמי בתפקיד חדש: אוצרת הזכרונות העתידיים של ילדיי. 

״נעשיתי מודעת מאוד לאותנטיות של ה׳זיכרונות׳ הללו ולחלק שלי בהם, שכן לצילום יש נטייה להשתלט על הזיכרון שלנו ולדרוס זכרונות קודמים. לדוגמה, בשלב מסוים הבחנתי בכך שתמונות שבהן אני מצלמת את ילדיי ברגעים משפחתיים ספונטנים לכאורה, מזכירים ולעיתים אפילו ממש משכפלים עבודות שיצרתי לפני שהם נולדו״.

״בנוסף, כאוצרת זכרונות, העסיקה אותי התהייה באיזה פורמט ילדיי יצפו באותן תמונות בעתיד. בגלל שאני מצלמת המון, החיים שלהם מתועדים באופן חסר תקדים. עשרות אלפי תמונות, המוני קבצים שתופסים המון זיכרון ונושאים עימם משקל, מכל מיני סוגים. תדירות וכמות הצילום כל כך גדולות שאני לא עומדת בקצב של עצמי ולא מצליחה לערוך אלבומי משפחה.

״אז איך הם ימצאו את התמונות החשובות של ילדותם בכל העומס הזה? מה אני הולכת להשאיר להם? חשבון אינסטגרם? שם משתמש וסיסמה ל־Google Photos? מטריד. כל אלה גם גרמו לי לחשוב על הזכרונות והתמונות שנשארו לי מילדותי שלי, ובעקבות כך, גם על אלה שלא. 

״מתוך המחשבות האלה אני עובדת על גוף עבודות חדש ׳זמן־שקט׳ (Quiet Time), פרוייקט שבו אני ׳מצלמת׳ זכרונות ילדות שלא מצאתי להם תמונות באלבום המשפחתי; אולי כי לא ענו לקטגוריה של משהו שמצלמים, אולי כי לא היה צלם, ואולי כי הם זכרונות של דברים שלא קרו. אני יוצרת אימג׳ים בהשראת אותם חלקיקי זכרון חמקמקים, מתוך הזמן שעבר. הזמן בצילום הוא לא לינארי, אז אין שום מניעה לצלם מחדש את העבר. זה מה שכל כך מדהים בצילום סטילס, הוא כל הזמן בתנועה.

״בסדרה החדשה אני משלבת עבודה עם מציאות רבודה כדי להוסיף ממדים נוספים של זמן, מקום והתרחשות לצילום ולנסות לגשר ולקשר בין נופי הילדות שלי למציאות שלי כרגע, בלונדון. אני שותלת את הצילומים בנקודות שונות בחיי היום־יום שלי ומשתמשת בחלל הציבורי כגלרייה. כל צופה יכול לצפות בעבודות במכשיר הנייד האישי ויתקל בגרסאות חדשות ומשתנות לאותו צילום. בנוסף אני עובדת עם AI לייצר גרסאות נוספות של אותן תמונות ובודקת כיצד זיכרון יכול להיבנות מאימג׳ים שהבינה המלאכותית יוצרת״. 

@liron_kroll

Turning Highgate Woods in North London to an Augmented Reality art gallery #art #ararat #highgate #arttok

♬ Forest / Nature / Birds / Environmental Sound(1329509) – TrickSTAR MUSIC

בעוד 10 שנים

״בטווח הקצר, אני עובדת על תערוכת יחיד חדשה. בטווח המעט ארוך יותר אני שוקלת לצאת לעוד הרפתקה אקדמית ולהתחיל לימודי דוקטורט: אני רוצה להמשיך ולחקור את התפתחות הצילום המשפחתי בתקופה הכל כך מרתקת שבה אנו חיים בה קצב השינוי הוא חסר תקדים.

״סבתא שלי, השחקנית דוידה קרול (מוכרת בעיקר כ״סבתא חיה מתה״ מהסרט מבצע סבתא), לא הפסיקה ליצור ולעבוד עד מותה בגיל 94. גם כשהייתה בבית אבות הקימה בו תיאטרון וביימה הצגות. דוידה פרצה כשחקנית בשנות ה־70 לחייה, תמיד עסקה בעשייה יצירתית וידעה להמציא את עצמה כל פעם מחדש. אני מאחלת לעצמי ללמוד ממנה, לדעת להשתנות ולתת ליצירה להמשיך להוביל את חיי״.

אולי יעניין אותנו גם

״אשמח להמליץ על שתי צלמות, חברות, שיצא לי להכיר במסגרת הלימודים ברויאל קולג׳ אוף ארט, שאת עבודותיהן אני אוהבת במיוחד. קתרין היילנד (Catherine Hyland) שעבודותיה, צילומים בפורמט גדול, עוסקות בניסיונות של האנושות לאלף ולשנות את הטבע, הן בעבר והן בהווה. והצלמת הישראלית המיה מורן, שעבודותיה הן חקירה רגישה ומעוררת מחשבה על אינטימיות. היא מצלמת את עצמה במפגשים אקראיים עם זרים ומשחקת על המתח שבין קרבה ומרחק, משיכה ודחייה, שייכות ובדידות״.