״תעלומת הבלונדינית שחורת העיניים״ הוא הסרט המאה של ליאם ניסן. וגם הכי גרוע שלו

אישה מסתורית נכנסת למשרדו של חוקר פרטי וקשוח בשם מארלו (ליאם ניסן) ומבקשת ממנו למצוא את המאהב הלטיני שלה. הוא, אחרי כוסית ויסקי ומעט פלירטוטים, על אף שאפו מריח שמשהו לא לגמרי אפוי אצל הלקוחה החדשה, נענה בחיוב ויוצא לחפשו. המסע הזה הופך במהרה לשרשרת של קלישאות, פיתוליים צפויים וסוף שקוף.

הסיפור, כמו מארלו, נודד בין מקסיקו לקליפורניה, בין מועדונים לבתים נטושים ובין אנשים מפוקפקים. בין לבין אפשר לראות בעיקר ניסיון נואש לייצר מסתורין. מארלו עצמו לא מוצא הרבה. אני מצאתי שבלונה של סרט בלשי במעטה פילם־נואר עם קצת יותר מדי טלנובלה. זו יכולה הייתה להיות פרודיה נפלאה ומוקצנת, רק שהיא רצתה להיות סרט אמיתי. אופס.

הסרט מבוסס על נובלה מאת ג׳ון באנוויל, בהשראת דמות ספרותית קאנונית מפוארת ומשפיעה לדורות שיצר ריימונד צ׳אנדלר. לאורך השנים גילמו את דמותו של מארלו בגרסאות שונות ענקי קולנוע כמו האמפרי בוגארט. ליאם ניסן, על כל גובהו וגודל כפות רגליו, היה צריך להכנס ולמלא נעליים גדולות. אבל הסרט, שדומים לו מרצפים את השיש בתקרת היכל התהילה של הוליווד, לא ראוי להיות שטיח הכניסה לשירותים.

המקור הספרותי של מארלו, הבלש המקורי של אחד מממייסדי הז׳אנר, עבר תהליך שכונה לימים ״קניבליזציה״ – גניבה ספרותית, פסטיש גס, השאלה, פיתוח דמויות וסיפורי מקור ליצירות ספרותיות אחרות, כאלה שעובדו עצמם למדיומים אחרים – כמו הקולנוע (נחזור לזה אחר כך).

יש חשש סביר שהעורך סבל מנזק מוחי בזמן העריכה כי אין סיכוי שאנשים מדברים ככה, לא בגלל הלשון הקדומה מימי בית שני, אלא כי אפשר לחשוד ששיטת התקשורת הנהוגה בארצות הברית של שנות ה־30 של המאה העשרים הייתה שיח חירשים

נתחיל בזה שהתרגום שלו מחריד: באנגלית קוראים לסרט בפשטות ״מארלו״, ובעברית ״תעלומת הבלונדינית שחורת העיניים״. לספר קוראים פשוט ״הבלונדינית שחורת העיניים״. וגם אם נעזוב את השגיאה הקטנה, הבלונדינית המחופצנת בכותרת, שמשקפת ברמת העלילה מסע בזמן אל הימים הקלישאתיים והמעליבים מגדרית של הפאם פאטל; ונעזוב את זה שכל הסרט מעלה גיחוך ברגעים הלא נכונים – נוכל להתנחם ב… תנו לי רגע, עיצוב תפאורה נפלא. כן, עיצוב תפאורה אחלה.

גם ההופעות לא מאכזבות: ליאם ניסן… בסדר (נראה לי, בערך); דיאן קרוגר – תעלומת ליהוק השחקנית בעלת העיניים הירוקות, רגע לא אמרנו שחורות? (אה, זו מטאפורה? הבנתי. סליחה, חמק ממני, וגם ניסיון הטעיה עלילתי? וואו, אני בהלם) – גם, עושה עבודה סבירה. את אמה של קרוגר מגלמת השחקנית הוותיקה ג׳סיקה לאנג עם הופעה ראויה לטפיחה על השכם, ידידותית כזו של ״היית בסדר גמור. תנחומיי על סרטך האחרון, שלא תדעו עוד תסריטים מצערים שכאלה״.

התרגום הלקוי הולם את הסרט הלקוי. במסגרת השילוש הנכשל – תסריט, בימוי, כל השאר – ראוי להזכיר את הדיאלוגים הבלתי הגיוניים בעליל גם אם היו מתקיימים בשנת 1839 ולא בלוס אנג׳לס של 1939. יש חשש סביר שהעורך סבל מנזק מוחי בזמן העריכה כי אין סיכוי שאנשים מדברים ככה, לא בגלל הלשון הקדומה מימי בית שני, אלא כי אפשר לחשוד ששיטת התקשורת הנהוגה בארצות הברית של שנות ה־30 של המאה העשרים הייתה שיח חירשים.

תזכורת לקולנוע ותיק

מבחינת המבנה הנרטיבי יש ניסיון עילג להחיות את הסרט הבלשי הקלאסי. אבל הניתוח הצליח והחולה מת. הפתיחה במשרד בלש פרטי קלישאתי עם כוס ויסקי שווה רק לסיום הנחפז והגרוטסקי כמעט שמחכה בסוף, כשכל הדמויות מתחילות לבהות באוויר כאילו היו המועמד ממנצ׳וריה. הסיפור דלוח מא׳ עד ת׳, (אם להיות כנה, גם את הספר לא חיבבתי), עד כדי שהנערה עם העיניים הבוהות ללא תוכלת ממאיסה את עצמה כמו צעקות אלטיזכען מונוטניות בשעה שבע בבוקר.

הניאו־נואר ידע הצלחות קולנועיות ומכובדות, כמו צ׳יינהטאון, בלייד ראנר, קיס קיס בנג בנג ועוד. התעלומה המשמימה עם העיניים השחורות לפחות תאפשר לקהל הצופים שאוהב את הז׳אנר הבלשי ואת הסגנון הפילם־נוארי להעריך את המתנות הללו. בדומה לכך, דמותו של מארלו תהווה רק תזכורת לקולנוע ותיק שאפשר בקלות למצוא ממנו סרטים טובים בהרבה, גם אם נעשו 50 שנים קודם לכן על ידי שחקנים מוכשרים פחות. הייתי מרחיב בנושא זה באשר לתפקידו של ניסן, שלמרות גילו עושה תפקידים מאתגרים פיזית בהצלחה. אבל מאז שראיתי את חטופה – אני קצת מפחד ממנו.

לצידן של קרוגר ולאנג לוהקו שחקני משנה שעשו עבודת משחק. הם גילמו דמויות. הם שיחקו. אין ספק. כי הם שחקנים. אז מגיע להם כל הכבוד שהגיעו לסט. לגבי קרוגר, שחקנית מעולה, אבל היא נתקעה עם טקסט כל כך גרוע שקשה לעבוד איתו אלא אם מדביקים לך אקדח לרכה. לאנג מצליחה להפיק טיפה יותר, אבל רק ממרחקי צילום רחוקים. אגב לאנג וקרוגר, הסאבטקסט הרומנטי שיוצא בכל מפגש בין שתיהן למארלו יוצא מעט מבחיל, שכן קרוגר היא ביתה של לאנג בסרט. אולי פספסתי משהו אבל אין לי שמץ של מושג איזה צורך נרטיבי היה לזה מלבד תרומתו של הסרט לספר ״קולנוע – אבא או אימא? פסיכולוגיה בגרוש על המסך״.

הירושה שהסרט כן מצליח לשמור עליה הוא אלמנט הקניבליזציה, רק עם טוויסט. הוא משתמש במונח קניבליזציה במובן החריף ביותר. מארלו מצליח הן לנגוס בעצמו במובן המטאפורי, משמע לאכול מבשרו עד שלא נשאר זכר מהשראתו הספרותית, הז׳אנרית והסגנונית, וגם במובן המילולי, שכן כמעט נשכתי לעצמי את הזרוע מרוב תסכול רק כדי לא לחוש את הכאב הנפשי שהסרט הזה הסב לי. ולכל הז׳אנר. ולכל אמנות הקולנוע. ולאמנות בכלל. כך שהוא פיתח את רמת הקניבליזציה למה שצ׳אנדלר אולי היה מכנה ״קניבליזציה עצמית ואכזרית״. אבל קשה לדעת בוודאות, כי הוא עסוק כיום בלהתהפך בקברו.

אין שום סיבה לראות את הסרט הזה על מסך גדול. אני בספק אם יש סיבה לראות את זה על מסך הטלפון לאחר שהעולם נכחד ולא נותרו סרטים ז׳אנריים לראות. עוד 25 מעלות שמאלה והסרט היה זוכה להפוך לפרודיה מוצלחת, או לסתם סרט קאלט מעצם היותו גרוע כל כך. הבעיה היא שהם ניסו לעשות סרט רציני בשיא הרצינות. וכך היה שתעלומת הבלונדינית שחורת העיניים, סרטו ה־100 של ליאם ניסן, הוא גם סרטו הגרוע מכולם, והסרט הגרוע ביותר שיצא עד שעה זו בשנת 2023. מזל טוב!

---

תעלומת הבלונדינית שחורת העיניים 
בימוי: ניל ג׳ורדן
109 דקות; צרפת, ספרד, אירלנד, 2022
רבע כוכב (וגם זה לא בטוח)