אדם מייצר משמעות: ״תישאר איתנו״ היא קומדיה אקזיסטנציאליסטית

סרטו של גד אלמליח, ״תישאר איתנו״, הוא דוגמה להיברידיות מכל זווית: שילוב בין דרמה לקומדיה, בין משפחתיות וקהילתיות לאינדיבידואליסטיות, בין עצב לצחוק, בין כאב לשמחה, בין יהדות לנצרות. ולא רק היברידיות, אלא גם ניסיון לתווך בין ניגודים כמו אלה. הוא גם דוגמה ומופת לאופן שבו אפשר, בעזרת הומור עשוי היטב, לגעת בעצבים החשופים ביותר, באחד הנושאים הנפיצים שיש לדון בהם – דת, כאוביקט של מוסריות וצורך אנושי גם יחד.

זהו סיפור אוטוביוגרפי בחלקו, מבוסס על חוויות שעבר אלמליח עצמו. בסרט הוא מתווך את חווייתו האישית כמסע רוחני ומכתב הוכרה למשפחתו ומקורביו. הוא משחק את עצמו (או את בן דמותו) – איש בן 50 שמגיע לצרפת מאמריקה לבקר את הוריו. הוא יהודי, ממשפחה של אנשים עם זיקה יראת כבוד ליהדות. אבל במהלך שהותו בארצות הברית הוא נמשך לדת הקתולית, הנוצרית, ובמהלך הסרט הוא מתחבט כיצד לפתור את הקונפליקט שזה יוצר מול הוריו, חבריו, קהילתו – ואף מולו עצמו ומול אלוהים במובן המופשט ביותר.

כדי לגעת בתמות כאלה צריך אומץ; כדי לספר סיפור שכזה צריך כפפות של משי. ועל מנת לחשוף את העלילה והסיפור בגילוי שמדובר בנתח אוטוביוגרפי מכובד, ללא נימה של יומרנות ועם הומור עצמי – צריך להיות – ובכן, סטנדאפיסט. מזל שהכותב והבמאי, אלמליח היהודי־צרפתי, הוא סטנדאפיסט אמיץ, מלא ברוך ועדינות, שמצליח לתווך את שאירע לו מבלי לקחת את עצמו ברצינות יתרה, ומבלי לדרדר את ההומור לצורות העלולות להעליב מאמין או מאמינה.

המלאכה של אלמליח בסרט היא לא פחות מתופעת טבע שלא קל למצוא. לא בארץ ולא בעולם. ראשית זה בגלל שהוא רץ על כל מגרש ההומור – מבדיחות קרש, דרך הומור שחור או שנון וכלה בקטעי סלפסטיק. ביד אמן הוא תווה את סיפורו שלו, תוך שהוא מלהק לתפקידי רוב הדמויות את האנשים שעליהם הן מבוססות (אימו משחקת את אימו ואביו את אביו).

זהו סרט אקזינסציאליסטי, קיומי, שמבקש לבסס את הנקודה שלא משנה איזו דת, מאיפה הגעת ולאן אתה הולך, ממה אתה סובל וכמה את בודדה – אלוהים הוא רעיון, קונספט, והרעיון הזה אינו מצוי בכנסיות, בדמות פסלים, בתי כנסת או מסגדים. הוא אצלנו, כולנו, בליבנו, עמוק עמוק בפנים

זה היה יכול להיות כישלון מסחרר או הצלחה אדירה, ואני שמח לבשר שזו הצלחה אדירה. מדובר בסרט מצחיק, ענוג, עם נגיעות מטומבלות במינון שלא ממאיס את עצמו. הוא מביים שחקנים לא מקצועיים שמגלמים את עצמם בצורה כל כך אמינה, וזו עדות לכך שהוא לא רק יודע לכתוב ולהצחיק, הוא גם יודע לביים כמו להטוטן עם מקלות בוערים.

שנית, הרובד הקומי לא בא לחפות, לכסות, או לעמעם חוסר קוהרנטיות במישור הדרמטי. גם לא סתם לסחוט צחוק לשם הצחוק. באופן טבעי, כמעט אגבי, הפאנצ׳ים – שמחליקים בגרון כמו שמן – וההומור שהסרט מאופיין בו, הוא דרך המלך אל התמות העמוקות שבסרט: הקשר בין אדם לאלוהים, הקשר בין אדם למשפחתו, ובכלל, זהותו של האדם ומאין בא. מתחת לכל בדיחה יש פילוסופיה, משנה סדורה; מאחורי כל הבעת פנים אפשר לראות את גלגלי השיניים של בן דמותו מפיקים משמעות.

לעצור ולהריח את הפרחים

למרות שהגיבור מרגיש מנותק, הוא מחובר בכל נימי נימו לחוויה האנושית. זהו לא סרט דתי או מטיפני, מיסיונרי; זהו סרט אקזינסציאליסטי, קיומי, שמבקש לבסס את הנקודה שלא משנה איזו דת, מאיפה הגעת ולאן אתה הולך, ממה אתה סובל וכמה את בודדה – אלוהים הוא רעיון, קונספט, והרעיון הזה אינו מצוי בכנסיות, בדמות פסלים, בתי כנסת או מסגדים. הוא אצלנו, כולנו, בליבנו, עמוק עמוק בפנים. המשמעות אינה קיימת כדבר בר קיימא, המשמעות היא מה שהאדם יוצר, והאדם הוא תוצר הנסיבות והתנאים של חייו. שילוב נפלא בין פילוסופיה דתית יהודית, נוצרית, בודהיסטית ומוסלמית.

זה נשמע קלישאתי, וזה היה יכול להיות קלישאתי להחריד. אבל הליהוק, השורשים האוטוביוגרפיים, הלוקיישנים (בהקרנה שבה נכחתי סיפר אלמליח שהסרט צולם גם בבית הוריו) – כולם מלווים בתחושה בהירה של אותנטיות, כנות נועזת וחסרת פשרות. זה לא שאין קלישאות קטנות פה ושם, זה גם לא שאין קטעים מעט מתוחים ואפילו בוסריים שאין להם תרומה רבה לקו הנרטיבי. אבל בסיכום הכולל הם מהווים אחוז נמוך של דברים לא מפריעים במיוחד, אל מול רגעים שפוקעים מהומור, פילוסופיה והומניזם.

חשבתי רבות על היצירה הזו, וחשבתי על מספר רב של פרשנויות שאפשר לחלץ ממנה. העיקרית שבהן היא המטאפוריות הרפלקסיבית שמלווה את הסרט. לדוגמה, ההשוואה בין אימו של אלמליח לאימא מריה/מרים (שדואגת לו בדרכה ופוחדת מילולית שיצלוב את עצמו), בין אביו לאלוהים עצמו (שמציץ ויודע מבחוץ על הנשמע, מרחף ולא מתערב תמיד), אבל בעיקר חוסר במשמעות ובזהות בעולם פוסט מודרני כמו זה שתיאר הפילוסוף ז׳אן פרנסואה ליוטר.

הגיבור צמא למשמעות, לשייכות, רק כדי לגלות שצריך לעצור ולהריח את הפרחים. הדרך היא המטרה, לא היעד הסופי. אותו צמא של הגיבור משקף צמא בן זמננו, לזהות מוגדרת יותר, לשאת את עיננו מעלה. הוא משקף את החוסר בדמויות גדולות ובומבסטיות לחיקוי, רק כדי לגלות שהורינו יכולים לשרת תפקידים אלה. ואם ההורים חסרים, אז אדם לאדם זאב (או שאדם לעצמו יספיק).

לא במקרה, בן דמותו של אלמליח מגיע מארצות הברית עם שקית, וגם חוזר אליה עם אותה שקית צרכנית. הצרכנות היא הזהות העיקרית של המערב, בעוד הרוחניות דועכת. הסרט מכריע שברגע שיש חוסר, זה כבר לא משנה איך קוראים לדבר, העיקר שיש דבר

אפרופו ליוטר ואפילו פרדריק ג׳יימסון – שניהם הצביעו על כך שבעידן הפוסט מודרני זהותנו מוגדרת על פי הקפיטליזם. הם הצביעו על אובדן הזהות בעידן של ״מסכים מרצדים״, כלשונו של ג׳יימסון, כמטאפורה לעומס חושי צרכני. שניהם הצביעו על כך שהשוק הכלכלי־צרכני הוא מעין אלוהים, לכאורה. רק שזו פיקציה. לא במקרה, בן דמותו של אלמליח מגיע מארצות הברית עם שקית, וגם חוזר אליה עם אותה שקית צרכנית.

הצרכנות היא הזהות העיקרית של המערב, בעוד הרוחניות דועכת. הסרט מכריע שברגע שיש חוסר, זה כבר לא משנה איך קוראים לדבר, העיקר שיש דבר. אם כל אלוהים הוא אלוהים, אזי הצורך הבסיסי הוא לא בחוקים כאלו ואחרים, אלא בבסיס רוחני, אתי, בסיס שבו יוכלו בני האדם למצוא את זולתם ולהתאחד, למצוא את ה״אחר״ – הן במובן הליוטארי, הן במובן הסרטריאני, הן במובן המילולי.

קטע נפלא שמדגיש חלק מהעקרונות הללו הוא כשאחותו של אלמליח מספרת להוריו על פעם שבה נכנסו לכנסיה, וגד הילד נשא את עיניו מעלה לפסל שיש של מריה הקדושה בהשתאות. לא במקרה, הוריו נעדרו בדיוק. החוסר הביא צמא להורים חלופיים, ובבגרותו ובנדודיו לארצות הברית, צורך זה חזר ומצא את סיפוקו בנצרות. יש נתיבים רבים של פרשנות שאפשר למצוא לאורך העלילה וקצרה היריעה מלנתח כל נתיב ונתיב. אבל ברור שזהו טקסט פוליסמי, שאפשר לפענח ולפצח בדרכים רבות.

ב״תישאר איתנו״ המסך הופך להיות כמו כלי טיפולי, והגיבור הופך להיות קנבס שהצופים והצופות יכולים להשליך את עצמם לתוכו. בנוחות. שכן הגיבור עצמו יכול להיות כל אחד ואחת. אדם רגיל עם קשיים, התלבטויות, הומור עצמי, שרוצה לאהוב ולהיות נאהב, לקבל ולהתקבל, להיות חלק. לא מדובר בסרט עם אלמנטים של הדתה מיסיונרית. הוא רק מצביע על דרך שצריך לקחת על מנת למצוא קצת מעבר לחומר – רוחניות, במובן הבסיסי, לאו דווקא דת, לאו דווקא הודו או מנזרים מדיטטיביים. מדובר ברוחניות חילונית ודתית גם יחד. פרדוקס? אולי, אבל גד אלמליח מציג פרדוקס עשוי לתפארת, פרדוקס שאפשר לחיות איתו בשלום.

---

תישאר איתנו
בימוי: גד אלמליח
90 דקות; צרפת, 2022
4.5 כוכבים