יער בנבנשתי // מגזין שישים ושש

באוגוסט האחרון, מיד כשסיימתי ארבע שנות לימוד ונגמרה תערוכת הבוגרים של בצלאל, עליתי על טיסה לכיוון אחד לליסבון. רציתי לראות עולם, לברוח מהארץ, להתרחק מהקהילה הבצלאלית שהייתי חלק ממנה במשך כל תחילת שנות העשרים שלי ולעשות כל דבר אחר – מלבד עיצוב. לא חשבתי שחצי שנה אחר כך הגעגועים לארץ כמעט יכניעו אותי, שאתאהב מחדש בתחום העיצוב הגרפי ושכל מה שארצה זה להיות שוב חלק מקהילה של מעצבות ומעצבים ולהקים מגזין אינטרנטי.

לא ידעתי איך מקימים מגזין. לא היה לי תקציב (עדיין אין), לא קשרים, לא מושג קלוש. אז הכנתי קול קורא, כתבתי כמה מילים ופרסמתי בעמוד האינסטגרם האישי שלי. כשפרסמתי את הקול הקורא ידעתי רק שלושה דברים: שלמגזין יקראו ״שישים ושש״, בגלל האות ש׳ היפה והישראלית כל כך, שמזכירה לי את הבית; שהוא ישלב בתוכו טקסטים לצד עבודות חזותיות, ושהוא ייצא בצורה של גיליונות אונליין, כשלכל גיליון נושא אחר ועיצוב אחר. לא חשבתי שהקול קורא הוא יגיע לכל כך הרבה אנשים, ולא שיערתי שכמה מהמעצבים האהובים עליי בארץ ישלחו עבודות. כמה שמחתי לטעות.

מגזין שישים ושש הוקם כדי להוות קהילה וירטואלית (ואולי, יום אחד, גם פיזית) של אמנים, של מעצבות, של כותבים ושל כותבות, ישראלים שגרים בארץ ובחו״ל. מקום להתגבש סביבו, מקום להחליף בו רעיונות, מקום לפרוק, להביע, להתבטא.

מאחר ומדובר בקהילה היה לי ברור שלהיות עורכת יחידה זה דבר שמנוגד לדי.אן.איי של המגזין ושאני לא יכולה לעשות את זה לבד. החלטתי שבכל גיליון יצטרף אליי אדם נוסף, שישמש כעורך משנה, יערוך ויעצב ביחד איתי את הגיליון ויתרום מהידע, הטעם והסגנון שלו. בגיליון הראשון הצטרפה אליי אביה זרחיה, חברה ומעצבת שאני מעריכה, שערכה איתי את הגיליון ברגישות, בחוכמה ובסבלנות אינסופית.

העבודות במגזין (להוציא את דימוי השער) מסודרות מהגבוה לנמוך, מהשמיימי לארצי. מהחלל, דרך השמיים, ועד הארץ. מהדמיוני שבערים לא קיימות, דרך המדומיין שבחלומות ועד הקונקרטי שבהתעסקות עם גוף

הנושא שבחרתי לגיליון הראשון הוא התרחקות. בתור מהגרת – אין דבר שמעסיק אותי יותר כרגע. ההתרחקות מהארץ, מהחברים שלי, מהשפה שלי, מהדברים שמוכרים לי. ידעתי שזה נושא רחב, אבל לא ציפיתי לכמות הפרשנויות השונות שהוא קיבל מהאמנים שמשתתפים בגיליון. מהשבר שבהגירה, דרך סאונדים מהחלל ועד שיברונות לב ופרידה; טקסטים ויצירות גרפיות על געגועים, על תחושת זרות, על נטישות פתאומיות ועל הנחמה העוצמתית שבקרבה. אנשים שמתרחקים מאנשים, אנשים שמתרחקים ממקומות, מקומות שמתרחקים מאנשים.

הדר ברוך, שמשתתפת במגזין, ציטטה בטקסט שלה את תרצה אתר. המשפט ״הגבוהים יפים בכוח המרחק מן הנמוך״ תפס אותי מיד והיה לי ברור, תוך הסתכלות על העבודות שקיבלנו, שהוא זה שצריך להוביל את הגיליון הנוכחי. העבודות במגזין (להוציא את דימוי השער) מסודרות מהגבוה לנמוך, מהשמיימי לארצי, מהשמיים לקרקע. מהחלל, דרך השמיים, ועד הארץ. מהדמיוני שבערים לא קיימות, דרך המדומיין שבחלומות ועד הקונקרטי שבהתעסקות עם גוף.

משהחלטנו אלו מהעבודות שקיבלנו ייכנסו למגזין ומה הקו העריכתי שמוביל את הגיליון, עיצוב הגיליון עבר מספר גלגולים. מצד אחד רצינו לתת מקום לכל אמן וכותב, מצד שני העבודות בגיליון התכתבו אחת עם השנייה בצורה שלא יכולנו להתעלם ממנה. מטור אחד עברו לשני טורים ומשם לגרסה הסופית של שלושה טורים, שהולכים ונעים אחד לצד השני, מקרבים ומרחיקים בין העבודות, יוצרים שילובים מפתיעים ומרגשים.

אני רואה את שישים ושש כמעין זיקית אינטרנטית. גוף שיילך וישתנה עם הזמן, יקבל צורה אחרת בכל גיליון. הלוגו שלנו, שקושקש בצורה אקראית במחברת, מכונה בקרב החברים שלי ״החשופית הדוקרנית״. ככה אני רואה את המגזין – מקום של ניגודים. מצד אחד קלאסי (כמו הבחירה לפרסם מכתב עורכות) ומצד שני חדשני (כמו הבחירה בפורמט לא שגרתי). שקט ורועש, בועט ומכיל, ותמיד תמיד מעניין.

לא חשבתי שזה יהיה אפשרי. בלי כסף, בלי תמיכה, מיבשת אחרת ועם מעט מאוד עוקבים באינסטגרם האישי שלי. רק קול קורא אחד שהלך ונשא כנפיים בעזרתן של הרבה נשמות טובות והרבה עצות חשובות, עזרה ותמיכה מאנשים נפלאים ונדיבים לאורך הדרך. אני רוצה להודות לכל אחד ואחת מהאמנים והכותבים שמשתתפים בגיליון הקרוב: אוהד חדד, אור מנגד, אמיתי אגרסט, אריאל ניצב, ארן, גבריאל ליבליך, גל שריר, דולב הראל, דנית גולד, הדס פיינהולץ, הדר ברוך, מעיין חביב, מרים רוט, נגה קאופמן, נעה מישקין, עומר אסולין, עינב טל, עמרי סודרי, רינה ז׳אן ברוך, שחף גרוסמן ושקד יטיב.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו