לחם עבודה // נטשה בוגוסלבסקי

מי אני?

נטשה בוגוסלבסקי, 40, עוסקת באסטרטגיה ומיתוג ב־16 השנים האחרונות, הבעלים של STUDIO NATASHA BOGUSLAVSKY. אני עושה מיתוג, אסטרטגיה וקריאייטיב דיירקשן, לדפוס ולדיגיטל, מהשם ועד עיצוב המותג והחוויה, ומלווה יזמים בתחומים של מלונאות, קולינריה, יין, נדל״ן ואדריכלות בבניית זהות מותגית.

נולדתי ברוסטוב שברוסיה ועליתי לישראל עם המשפחה בגיל 5. גדלתי בחיפה, ופעמיים בשבוע הייתי הולכת לאכול פלאפל אוריון ברחוב הרצליה בהדר אחרי בית הספר. בגיל 11 הוצאתי עיתון: איירתי, ערכתי תמונות שאספתי מכל מיני מגזינים ויצרתי קולאז׳ים, ואז שכפלתי אותו לכיתה במכונת צילום בעבודה של אבי. הייתי מקליטה מוזיקה מ־MTV על קלטות (מחכה בציפייה לשירים שאני אוהבת ואז לוחצת על רקורד) ועושה פלייליסטים.
אינסטגרם / אתר 

למדתי תקשורת חזותית בשנקר. ב־2011 הגעתי לסטודיו קוניאק של נורית קוניאק בתל אביב ועבדתי שם תשע שנים, קודם כמעצבת בכירה ובשנתיים האחרונות כשותפה וקריאייטיב דיירקטור. ב־2020 יצאתי לדרך עצמאית.

אני מאוד אוהבת אוכל ותרבות אוכל. מה שקורה מבחינה קולינרית בארץ הוא מהמתקדמים בעולם. אני מעריצה תרבות של אכילה יחד מסביב לשולחן. אני אוהבת שפה של אוכל. לדעתי מסעדות הן לא סמל סטטוס, אלא תרבות שצריך לשמר ולעודד.

יש משהו מקסים בארץ בחיבורים בין כל התרבויות והמטבחים השונים. החיבור בין הגבוה לנמוך: מצד אחד אפשר להתאהב בשיפודים בפיתה של איציק הגדול או במסעדת פועלים כמו סלימי, ומצד שני באוכל הגבוה של מושיקו גמליאלי. בארץ שני הקטבים האלה לא מתקיימים אחד בלי השני. אוכל ועיצוב הם שתי שפות שמתעדות את התרבות ומתכתבות איתה. דרך שתי השפות הללו אפשר ללמוד על בני אדם הרבה יותר מאשר מלים לבדן.

״אוכל בעיני הוא ייצוג של מבנים חברתיים, ולפעמים גם של המצב הפוליטי של אנשים ושל תופעות תרבותיות״

ב־2017 ייסדתי עם האמן בר פבר והצלם רן גולני את Sybaris, מגזין אמנות עצמאי על אוכל, תרבות והומור (כרגע הוא לא פעיל). אוכל בעינינו הוא ייצוג של מבנים חברתיים, ולפעמים גם של המצב הפוליטי של אנשים ושל תופעות תרבותיות.

בסדרה Romantic Mangal, למשל, בחנו גבריות במרחב הטקסי הישראלי דרך התכנסויות משותפות: מהמנגלים המעשנים על קו החוף ובפארקים ביום העצמאות, ועד מגדלי הזבל שנשארים אחריהם. עשינו גם סדרה בהזמנת ״הארץ״ שעסקה בתיירות פנים בפסח. בין השאר הצגנו בה צילומים של גפילטע בים המלח. Sybaris התפרסם גם במגזינים בספרד ובגרמניה.

באותן שנים הרציתי בכנס EDCH במינכן, במסעדות פתוחות בירושלים, ב־Designit תל אביב על אוכל ועיצוב, וב־OFFF TLV עם נורית קוניאק. ב־2023 הצגתי עם הצלם דן פרץ את הפרויקט אוהלו II בתערוכה ״אוכל״ במוזיאון העיצוב חולון באוצרות ליאורה רוזין ודנה בן שלום. 

בעולם האוכל אני עובדת הרבה עם הקבוצה של מושיקו גמליאלי ואיתמר נבון (מונא, בר 51, בוב, רדלר, שכבר לא שלהם, ופרונטו) ועם קבוצת ILU של אדם סולד ויובל לשם (ברבור וברברה לשעבר). את ברבור עיצבתי בזמן המלחמה, והיו סביבו שיחות מאוד מעניינות על מה זה עיצוב בעברית, על נוסטלגיה של הניינטיז, על הדודה מאמריקה. המיתוג של ברבור נעשה בהשראת הנאיביות של הניינטיז, בזמנים שבהם אין תיירות בארץ: אולמי בונבון, שיפודיות, קפולסקי, דיספנסרים, מפות לבנות וסידורי מפיות בצורה של ברבורים, סיגריות מנטול ועוד. אלה עולמות ההשראה שיצרנו מתוכם. 

ביין – יקב דלתון הוא פרויקט שאני מלווה כבר עשר שנים, ומאז גם עם הייננים גיא אשל ועמית טולדו. בימים אלה אני מסיימת תואר שני ביזמות תרבותית ויצירתית (מסלול מנהיגות) בגולדסמיתס, לונדון. אני עובדת ממזרח לונדון עם לקוחות בישראל, בניו יורק ובאמסטרדם.

מה אני עושה?

העבודה שלי תמיד מתחילה במחקר, ומהמחקר נולדים השם, השפה והסיפור. למשל, ברדלר בנחלת בנימין (מסעדה שפתחה קבוצת מונא והיום מי שמוביל את המטבח שלה הוא השף אבי ביטון – מ״ס) – מחקר על הבית המקורי שבו שוכנת המסעדה ברחוב נחלת בנימין 48 העלה שהוא היה שייך ליהושע רדלר־פלדמן – הלא הוא יהושוע התלמי, עיתונאי ופובליצסיט. זה מה שנתן למסעדה את השם שלה ואת הנגיעות האחרונות לעיצוב הפנים.ֿ

ליבה, ניו יורק: ליבה היא מסעדה ים־תיכונית כשרה במלון William Vale בוויליאמסבורג, ברוקלין, שנפתחה באוגוסט. זו המסעדה החדשה של הצוות של 12 Chairs, שבית הקפה שלו פועל בסוהו מ־1995. ליוויתי את המותג מהכיוונים הראשונים ועד הפתיחה, כחלק מהרבה מחשבות על מהו הכשר המודרני.

בניו יורק אוכל יהודי הוא לרוב בייגל ולקס, כריך קורנביף או גפילטע פיש, אבל הכשר החדש הוא פחות מזרח אירופה ויותר המזרח והים התיכון, משהו היברידי בין המטבח היהודי למטבח הלבנטיני־ישראלי, שמי שמייצג אותו הוא שפים כמו איל שני ובני הדור השני למהגרים מישראל. ליבה היא מסעדה על טהרת הטחינה, השמן זית והלימון, טעמי הבסיס הים־תיכוניים. ללוגו שלה פיתחתי פונט שציירתי ידנית במכחול ובשמן זית.

בר פרונטו, תל אביב: פרונטו הייתה המסעדה האיטלקית של רפי אדר, והשנה היא חזרה בתור בר, עם השף מושיקו גמליאלי וקבוצת מונא. את המיתוג עשיתי יחד עם המעצבת תום מלניק. שמרנו את השם, וסביבו בנינו זהות חדשה לגמרי שממשיכה את המסורת של המסעדה. הסמל הוא ציפור שמחזיקה כוס יין, סימן של תקווה לימים טובים יותר (עיצוב פנים: סאי אלון).

ספר הבישול של מונא, ירושלים: מונא היא מוסד ירושלמי של השף מושיקו גמליאלי, איתמר נבון ורועי בסמן. מצד אחד מסעדת גורמה עטורת פרסים, ומצד שני מקום שבו משפחה, חברים ואוהבים נפגשים סביב ביסים טובים. עיצבתי את מונא – ארבע ארוחות כארבעה מצבים של ארוחה: בין חברים, משפחה, ארוחה רומנטית ובראנץ’, כדי להראות את השפה המגוונת והנאמנה שלהם.

עשיתי עיצוב ספר, עיצוב אדיטוריאלי וארט דיירקשן. הבחירה באמן אסף עיני לצילום הייתה לא שגרתית, ויצרה צילומים עם זיקה לסטיל לייף עם תאורה של ורמיר (כתיבה: איתמר בסרמן נבון; הפקה: יעל עזר; צילום: אסף עיני; עריכה קולינרית: נעמי אבליוביץ; איור כריכה: ליאורה זמלמן).

👨‍🍳👩‍🍳 פנקוטה דבש וזעתר של מונא
👨‍🍳👩‍🍳 גרבלקס של מונא
👨‍🍳👩‍🍳 תבשיל חצילים, בשר ועגבניות של מונא

אוהלו II, מוזיאון העיצוב חולון, 2023: אוהלו II הוא אתר ארכיאולוגי שהתגלה כמעט במקרה ב־1989, כשמפלס הכנרת היה נמוך במיוחד. בחפירות נמצא מחנה של ציידים־לקטים ודייגים מלפני כ־23,000 שנה, ובו זרעים שהשתמרו בצורה יוצאת דופן: עדות לחקלאות בסיסית, יותר מ־11,000 שנה לפני שתועדה. הצלם דן פרץ ואני נתקלנו באוסף הזרעים העתיקים והתאהבנו, גם בצורה הלא מושלמת שלהם וגם בדרך שבה המים שמרו עליהם שלמים כל הזמן הזה.

סרקנו את הזרעים הזעירים בסורק לייזר נדיר בירושלים, הנפשנו והגדלנו אותם לגודל של גוף אדם, יצרנו אינדקס לכל זן, הדפסנו פרינטים ועבדנו על פסקול שמדמיין איך נשמעה הכנרת לפני 23,000 שנה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שעיצוב יכול לעשות יותר מלספר סיפור: הוא יכול לאפשר לאנשים לחוות אותו בגוף. הפרויקט פותח בחממת המעצבים של מפעל הפיס (עבודה משותפת עם דן פרץ; תערוכת ״אוכל״, מוזיאון העיצוב בחולון, באוצרות ליאורה רוזין ודנה בן שלום; סאונד: הראל שרייבר; רינדורים: אדם חבקין).

5. יקב דלתון, הגליל העליון: יקב של משפחת הרוני מ־1995, שמביא את הטרואר הגלילי לשולחן הישראלי. התחלתי לעצב ולנהל את הפרויקט כקריאייטיב דיירקטור בסטודיו קוניאק, וכשעזבתי, דלתון המשיכו איתי. מאז יצאנו יחד למסע של סדרות יין חדשות ומזקקה, ואנחנו עובדים עם מאיירים וקופירייטרים מקומיים על שפה ויזואלית למשקאות החדשים של הגליל.
6. 

   מונא – ארבע ארוחות. איור כריכה: ליאורה זמלמן; צילום כריכה: דף פרץ

   

   מונא – ארבע ארוחות. צילום: אסף עיני

   

   בר 51. צילום: אייל הייץ׳

   

   אוהלו II. צילומים: דן פרץ; צילומי חלל: דור קדמי

   

מוזיקת רקע

מוזיקה היא אחת האהבות הגדולות של חיי, והפסקול שנותן לי השראה ליצור. אני שומעת המון מוזיקה בזמן העבודה. יש כאן שני פלייליסטים שהכנתי: Her Lately ו-Dream.

מה בצלחת?

הכי אוהבת לבשל מספר הבישול הראשון של אורנה ואלה – ושקשוקה, שהולכת טוב עם הכל, במיוחד עם טחינה. לא ירשתי את האהבה לדג במעיל פרווה.

המלצות אמנותיות

• הצלם דן פרץ: הקסם שלי מארכיונים התחיל כשעבדתי איתו על פרויקט שתיעד זרעים, ומשם נולד אוהלו II.
• Formafantasma: צמד מעצבים איטלקים שכל העבודה שלהם מבוססת על מחקר. שווה להכיר את Cambio, הפרויקט שלהם על תעשיית העץ.
• Jam and Germs: מהצד המדעי, אדם שמתעד חיים מיקרוסקופיים, מרתק ומפליא.
• הנס אולריך אובריסט: האוצר האגדי וכעת המנהל האמנותי של הסרפנטיין בלונדון. באינסטגרם שלו הוא אוסף משפטים שאמנים, אדריכלים ומדענים כותבים בכתב יד על פתקים. 

ניימדרופינג?

הייתי רוצה לעצב את התדמית של המלבי האגדי בשדרות ירושלים, או לעצב מעדנייה רוסית בבת ים, אבל אולי יש דברים שצריכים להישאר בדיוק איך שהם. חלום הילדות שלי הוא לעבוד עם מוזיאון להיסטוריה של הטבע, ואני במיוחד אוהבת את זה שבלונדון.

״יש משהו מקסים בארץ בחיבורים בין התרבויות והמטבחים השונים. החיבור בין הגבוה לנמוך: מצד אחד אפשר להתאהב בשיפודים בפיתה של איציק הגדול, ומצד שני באוכל הגבוה של מושיקו גמליאלי. שני הקטבים האלה לא מתקיימים אחד בלי השני״

חם מהתנור

בימים אלה אני עובדת על קומבו באמסטרדם, הביסטרו החדש של קבוצת נייטקיצ׳ן (ישראלים לשעבר שפועלים באמטסרדם ובברלין) ואבירם כץ מהבסטה. אני עושה את המיתוג, ומעצבת לו גם פונט משלו. אני עובדת גם על המסעדה החדשה של השף תומר רוזנפלד ממאפיית סאלי בוואדי סאליב בחיפה. היא עתידה להיפתח בתחילת 2027.

במקביל אני עובדת על הפרויקט שלי בתואר השני – אבן, צדף, צמח. אובייקטים מהטבע שמצאנו, שקיבלנו במתנה או שירשנו. אין להם מחיר, ובכל זאת אנחנו סוחבים אותם איתנו ממקום למקום ושומרים עליהם. אני חוקרת איך הביוגרפיה של אנשים מתבטאת באובייקטים האלה. את כל אלה אני אוספת, יחד עם הסיפורים שלהם, לארכיון פתוח שכל אחד יכול להביא אליו את שלו.

---