תגית כלימור: אין הקול נשמע, או אקו־סיסטם של תלות ופגיעות

״נראה כמו סיוט״ אומרת מבקרת בתערוכה, שיחד עם בן זוגה היססה זמן רב לפני שהעזה ולקחה צעד פנימה. זמן לא קצר אחר כך בקעו השניים חזרה ממעבה היער, ופניהם מפוייסות, אפילו התעניינו ברכישת עבודה, להפתעתה של האמנית. בתערוכה ״אין הקול נשמע״, המוצגת בימים אלה בבית האמנים בתל אביב, תגית כלימור חוזרת לאסונות השריפות שפקדו את היערות בהר הכרמל ב־2010 ובהרי ירושלים ב־2021.

בעבודתה – כאדריכלית וכאמנית – כלימור מסתכלת על מערכת החיים המשותפת אדם־סביבה, ומתארת אותה ביצירותיה כאקו־סיסטם של תלות ופוגענות. באמנות שלה היא עוסקת בכובד משקלה של השפעת האדם על כדור הארץ ובמשמעויותיו ההרסניות למערכות אקולוגיות ובאופן ישיר גם ליוצריו – בני האדם עצמם.

״בעשייה שלי אני מתייחסת לנושא האקולוגי, ולכך שאדם בא לטבע מתוך כוחניות ורכושנות, מופר האיזון החיוני והתוצאות לא מאחרות לבוא. אנחנו מתהלכים בעולם ומתנהגים כאילו המדע והטכנולוגיה לא רק ישמשו אותנו לצרכינו, אלא גם נמצאים בשליטתנו. בעוד שהשליטה מאוד מוגבלת, הטבע חזק מאיתנו ואנחנו מסבים נזק בלתי הפיך ופוגעים בעצמנו.

״בכל בנייה יש גם לקיחה מהאדמה, נוצר חוסר. עסקתי בכך בתערוכות קודמות שלי, בניסיון להציג את ההקבלה בין הבנייה לגובה לחפירה מטה. בעבודה שהוצגה במרכז הפירמידה בחיפה הצגתי מיצב שמדגים שכאשר אנחנו בונים ולוקחים מהקרקע נותר ריק. הפעם אני מתמקדת בעולם הצומח. משהו בעוצמה של השריפות הללו והנוף שהותירו אחריהן משך אותי בכוח״.

את הכוח הזה היא מעבירה ליער הדמיוני שבנתה בגלריה. מקום לא־מקום, שלוכד אותנו ומבודד בן רגע מן העולם והרחוב שבחוץ. גדמי עצים מפוזרים על הרצפה ותובעים מהמבקרים להלך בזהירות, לדלג או לעקוף פה ושם. אחרים ניצבים אנכיים, כאודים מפוייחים שלא נותר בהם כוח חיים. יש גם כאלה שמשתלשלים ויורדים מהתקרה, כלשונות אש סימבוליות, או כחלק מחופת היער שנותרה תלויה על בלימה אחרי החורבן.

החלל הקדמי של הגלריה עשוי כולו בשחור לבן – יותר שחור מלבן – והוא מזמין ומאיים בו זמנית. ״זאת הכוונה״ אומרת כלימור, בחיוך רחב, שעומד בניגוד מה למראה הקודר. את תפיסת החלל התלת־ממדית היא מדגישה בתיעוד של המיצב בצילום, שבו משתלבת דמות רקדנית, נסתרת ומופיעה בין העצים.

העצים של כלימור מגיעים מעולם אחר – הם עשויים מצינורות מיזוג אוויר, שעברו צביעה והשחירו תחת ידיה. הם נראים זרים ומוזרים – טבע מלאכותי, והזרות מוסיפה לתחושת האי־שקט שמשרה המיצב. המראה הקודר של המיצב מועצם עוד, באמצעות צלילי נשימה כבדה, המלווים את הצעדים פנימה, למעבה היער.

״במקור רציתי להכניס למיצב עצים אמיתיים מהשריפה. נסעתי במיוחד להרי ירושלים וכשנכנסתי למעבה היער נתקפתי אימה – השקט, הדממה וכל הקרקע מכוסה באפר לבן. תחושה של סטרס ושל שקט עמוק, וגם של גודל האסון. זו הסיבה שהעצים במיצב מגיעים מלמעלה ומלמטה. במטרה להעביר את תחושת הכאוס, את מידת הנזק״.

ובאמת הצינורות המשתלשלים מזכירים מבלי דעת גם מראה בתים הרוסים או שרופים.

״באחד מאתרי הבנייה אספתי צינור מיזוג גמיש שנשכח על הרצפה. הוא שכב במשרד זמן רב עד שיום אחד קרה החיבור בין הצינור שמספק אוויר מלאכותי לבין תפקיד העץ, שמעבר לצורתו הפיסולית, הוא מקור החמצן שלנו״.

שהולך ונעלם עם כריתת יערות מאסיבית ושריפות ענק, כתוצאה מהתחממות כדור הארץ.

״אני מתייחסת אל היער כמי שמזרים לנו אוויר, וזה נוגע בתמה של המתח בין הקשר לטבע לבין הרצון שלנו להסתגר בבניינים מוגנים מפני מזג האוויר ולהתבונן על הטבע ממרחק בטוח״.

את היער המפוסל על הרצפה מעבה ועוטפת שכבה נוספת. על הקירות צילום נוף העצים החרוכים מיערות הכרמל, שהודפס על גבי גליונות נייר תכנון שקופים למחצה, ואלה משווים לצילום מראה רפאים, צלליות בתנועה כמעט בלתי מורגשת.

״היער החרוך מציב את המתבוננים בתוך מרחב מתעתע, שמאזכר בו זמנית תמונת חורש טבעי יחד עם חומריות מטעה של עולם מלאכותי״, כותב עליה אוצר התערוכה אריה ברקוביץ. ״מרחב אפוקליפטי, שבו ההצבה הנקייה מחזקת את האסתטיקה של ההרס, מדגישה את האין אונים של תוצאות האסון ומתחברת לעמדה ביקורתית על מקומנו בעולם דרך תחושת הכיליון, האין אונים והדממה. באמצעים חזותיים מועבר מסר פסימי על עולם המכחיד עצמו לדעת״.

מאין מגיע שם התערוכה?

״השם כל כך אקטואלי היום, אבל הוא נולד לפני הטירוף הנוכחי… לשם של יצירה יש משמעות עצומה. התערוכה הציפה אותי בשאלות רבות והתלבטתי ארוכות בעניין זה. מתוך החוויה האישית, שהולידה את התערוכה, התחברתי ישירות לשם ׳ואין הקול נשמע׳.

״מקורו של השם הוא במדרש שבו נאמר: ׳ששה קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע: בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע׳. רגע כריתת העץ הוא בין ששת הקולות המשמעותיים אותם מציינים חז״ל והוא מקביל לשעת יציאת הנשמה מהגוף, שהיא רגע של קץ הנשימה ורגע של שקט״.

בצילומים רציתי להביע את הרב־ממדיות של האירוע. זה אמנם מספר קטן של פריימים נבחרים, אבל הם כוללים מעבר בין הנוף למקום ולפרטים. בשריפה נחשפו הטרסות שבעבר לא נראו מבין העצים, והגדמים השרופים נראים בצילום רחפן כמו מחטים

האסוציאציה שלי הייתה לשאלה הפילוסופית אם עץ נופל ביער באין שומע, האם השמיעה נפילתו צליל? בודד ומבודד מהעולם.

״התערוכה התפתחה מהחוויה האישית. תחושת הכיליון, האין אונים והדממה שליוו אותי בשטחי אסון השריפה בהרי ירושלים ב־2021. באופן אובססיבי תיעדתי את שרידי השריפה, מפוחדת לבדי, בנופים המפויחים, בין הגזעים החשופים, עם ריח השריפה באוויר. השקט המוחלט של היערות השרופים עדיין מהדהד בתוכי״.

בין הנוף למקום, לפרטים

נדבך נוסף בתערוכה נמצא כמעין אפילוג בחדר הקטן שבקצה הגלריה. שבעה צילומים בלבד, כמעין מקרא לנוף או רפרנס למראה שנצרב בתודעתה. ״בצילומים רציתי להביע את הרב־ממדיות של האירוע. זה אמנם מספר קטן של פריימים נבחרים, אבל הם כוללים מעבר בין הנוף למקום ולפרטים.

״בשריפה נחשפו הטרסות שבעבר לא נראו מבין העצים, והגדמים השרופים נראים בצילום רחפן כמו מחטים. ממול, מגבעת יערים מתבוננים העצים השרופים אל הטרסות״.

באחד הצילומים נראות השכבות המותכות של קירות היקב שקרסו לתוך עצמם. כאילו באה לומר שגם אהבת האדם וקרבה אמיתית לטבע לא עמדו בפני כוחה של האש.

״ברוב העבודות שלי עובר כחוט השני העיסוק באקולוגיה. וכיוון שאני אדריכלית אז גם השילוב של המרחב הבנוי בטבע מעסיק אותי. השאלה של תוספת או גריעה, פגיעה או עבודה עם הנוף״.

את יותר אמנית או יותר אדריכלית?

״אני בראש ובראשונה אדריכלית מחויבת לסביבה ועבורי האמנות היא חלק אינטגרלי מהאמירה ומהעשייה. פרט לעבודה במשרד האדריכלים אני מרצה בטכניון הרבה שנים. הקורס שלי ״קיימות בראייה כוללת״ – בא להגיד שהתחום האקולוגי הוא תחום רב פנים, מקנה מידה גדול לקטן, ממדיניות על ועד עיצוב המוצר״.

משרד האדריכלים שיסדה כלימור יחד עם דוד קנפו, שותפה לחיים ולקריירה, מיישם את תפיסת העולם שלה. זכור במיוחד הביתן הישראלי שתכננו לאקספו מילאנו ב־2015, ששילב גידולים חקלאיים במרחב הבנוי. בפרויקט מגורים רב קומות בסין, שזכה בפרס בינלאומי, שילבו חלקות חקלאיות, כמרחבים פתוחים בקומות השונות.

״באקספו מילאנו התמה של התערוכה הייתה ׳להאכיל את העולם׳. תכננו ביתן עם קירות חיצוניים שעליהם דונם של גידולים חקלאיים, בסיסיים ואמיתיים, שצמחו לאורך תקופת התערוכה״.

שריפת יערות היא אסון רב נפגעים במונחים אנושיים, אך מזווית הראייה של הטבע היא חלק ממחזור החיים. כיליון והתחדשות, זנים רדומים מתעוררים ונבקעים בחום הלהבות, ומתחילים ללבלב. השטח החרב, החשוף והפגיע, מעורר חרדה מצמיתה, אך בו זמנית מבשר התחדשות.

העבודה נראית פסימית, פוסט אפוקליפטית. אבל כמי שמחנכת, מגדלת משפחה, בונה פרויקטים ומשפיעה על הנוף בארץ ובעולם, את אופטימית?

״אני מאוד אופטימית במהותי. זה עומד כמובן בסתירה גמורה למיצב האפוקליפטי – ואולי לא. אני מאמינה שכן אפשר לשנות ולתקן, ולכן, חינוך לשינוי סט הערכים הוא הכרח. אמנות עבורי היא חלק מתשוקה פנימית אך גם רצון לחבר אנשים לשאלות ערכיות דרך הרגש והחוויה – דרך הלב. בימים אלו נדרשים תיקונים רבים בנושאים ערכיים ברמת המקומית והגלובלית. אני אמינה שיש ערך מצטבר לכל אמירה המקדמת ערכים של סובלנות אחד לשני ולסביבה.

״אחד המבקרים בתערוכה כתב לי: ׳האם לראות את השרוף, לחוש תוגה ולחוות קשיי נשימה או לראות את האור המבצבץ?׳ מסתבר שאני בכל זאת מאמינה באור המבצבץ״.

---

תגית כלימור | אין הקול נשמע
אוצר: אריה ברקוביץ
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
נעילה: 15.4