אימפריית האור: החושך נראה בין השורות

אימפריית האור הוא סרט שמבקרים ומבקרות אוהבים. או אוהבים לשנוא. הוא מקפל בתוכו תמות פופולריות בקרב קהל הביקורת, כגון שנאת זרים ו״אחרות״, מערכות יחסים אסורות בזמנים חשוכים ופוליטיקה של זהויות, והכול עטוף באהבה לתקופה שטרם העידן הדיגיטלי. זאת, שכן הסרט מתרחש כמעט כולו בתוך בית קולנוע וסובב גיבורה שלא צפתה בסרט מימיה. אולם אני לא מצאתי סיבות מיוחדות להתאהב בו, גם לא לשנוא אותו – וזו בדיוק הבעיה.

העלילה עוסקת במערכת יחסים חברית שהופכת רומנטית, בין שני עובדי בית הקולנוע, הילרי סמול (אוליביה קולמן), אישה מבוגרת הסובלת מהפרעות נפשיות, וסטיבן מוראי (מייקל וורד), צעיר שחור ולוחמני שמתחיל לעבוד כסדרן. כבר מנתוני הפתיחה מערכת היחסים ביניהם מורכבת, בלשון המעטה. ואם זה לא מספיק, הילרי גם מנוצלת מינית על ידי הבוס שלה, דונלד אליס (קולין פירת׳).

במקביל להירקמות הקשר המתוסבך גם כך, המצב הפוליטי בעידן מרגרט תאצ׳ר מאפשר לפרצופה המכוער של הגזענות להתגלות ולמחלתה של הילרי להתפרץ. לא במקרה, זה קורה די במקביל. השילוב התמטי נועד לא רק לשקף את אופי התקופה, אלא גם להתנגד לאידיאולוגיה השלטת ולבקש לפרוץ את הגבולות הבינאריים המלאכותיים – שחור ולבן, שפוי ומשוגע, נורמלי ו״אחר״.

יש בכך ערך ברור, ובמיוחד בעת הזו. אולם הבעיה מתחילה דווקא משום שהבמאי המהולל סם מנדס מחוטא הפעם ביומרנות וטרחנות, בחיפוש אחר תשובה רפלקסיבית. זה מוביל לרומנטיזציה נוגה אך מעט פלקטית לאמנות הקולנוע. איפה אפשר לפשר בין הצדדים? היכן ערכים מסוגלים להתגמש בעוד הכללים מתקשחים? מהי דרך המלך לפתור בעיות נפשיות, רומנטיות וגזעניות? הקולנוע, כמובן – רק שלא באמת. למרות שזה רעיון מתוק ופופולרי, הוא נאיבי ורחוק מהמציאות (ולעיתים ההפך הוא הנכון).

אוליביה קולמן, כהרגלה, נותנת הופעה מרשימה. לעומתה, מייקל וורד לא עושה הרבה מלבד לבהות באוויר ולחייך בשרמנטיות, כאילו הוא הגיע עם כפתור הפעלה. אולי משום שדמותה של הילרי מבוססת על אימו של מנדס, בעוד שדמותו של מייקל מבוססת על שבלונה חברתית

בלב הסרט מתרחשת סצנה שמדגישה את הרומנטיזציה התמימה, כאשר מקרין הסרטים הוותיק, נורמן (טובי ג׳ונס), מראה לסטיבן את המכניקה של מקרני האולם בהשתאות דתית כמעט. הוא מסביר את האופן שבו הקולנוע משטה בעיני הצופים והצופות – מה שידוע במונחי קולנוע כתופעת פי, אשליה אופטית: ״זה מדהים. כי אלה רק תמונות סטטיות, עם חושך ביניהן״, אומר נורמן לסטיבן, שמסתכל במקרן כמו ילד בחנות ממתקים. ״יש פגם קטן בעצב הראייה שלך, כך שאם אני מריץ את הסרט ב־24 פריימים לשניה, אתה לא רואה את השחור״.

האנלוגיה בין היכולת המופלאה של הקולנוע לעיוורון הצבעים הגזעי מרומזת כמו פטיש לראש, והיא ממשיכה להתעלק על הקו העלילתי גם כאשר אין בכך צורך.

מילא הרומנטיזציה הקולנועית, הקלישאתית והשקופה. בעיה נוספת מצויה בדינמיקת היחסים הלא סימטרית בין הגיבור והגיבורה, שסובלים כל אחד בדרכו מסימונם כ״אחרים״. זה מתבטא הן במורכבות הדמויות והן ברמת המשחק. אוליביה קולמן, כהרגלה, נותנת הופעה מרשימה, והיא קיבלה דמות מעניינת לעבוד איתה. לעומתה, מייקל וורד לא עושה הרבה מלבד לבהות באוויר ולחייך בשרמנטיות, כאילו הוא הגיע עם כפתור הפעלה. יכול להיות שזה נובע מכך שדמותה של הילרי מבוססת על אימו של מנדס, בעוד שדמותו של מייקל מבוססת על שבלונה פוליטית ליברלית, שאפשר לראות במספר דו ספרתי של סרטים מהעשור האחרון. רובם טובים יותר.

למרבה הצער, אלו לא בעיות נקודתיות, אלא אבני היסוד של הסרט. לכן הן מעמעמות את יתרונותיו, עד שבניגוד לאשליית פי, קשה להחמיץ את החושך העלילתי שבין השורות. בין היתרונות ראוי להזכיר כאמור את המשחק הנפלא של קולמן, כמו גם של קולין פירת׳, טובי ג׳ונס ואחרים. בנוסף, הצילום יפיפה, מה שהקנה לו מועמדות (יחידה) לאוסקר.

למרבה האירוניה, למרות עיסוקו הארס־פואטי בקולנוע, לא הכרחי לראות את אימפריית האור באולם קולנוע. המסר עובר באפס מאמץ וכמותו גם ההקשרים החברתיים, הפוליטיים וההיסטוריים, המעטרים אותו מא׳ עד ת׳. התוצאה היא יצירה עשויה היטב, ובו בזמן מעט שטוחה, עם ניחוחות טלנובליות; שילוב בין נוסטלגיה סינטטית וסיפור אהבה מעופש, בתוך תמהיל של נושאים רבים מספור. תפסת מרובה – לא תפסת. יומרתו לחלוק הומאז׳ לקולנוע ולפרק הבניות חברתיות בצורה די נדושה יהפכו אותו למקור לאהבה או לשנאה; או הגרוע מכל, לפחות עבור כותב שורות אלו – לסרט שישכח מהר יותר מזמן הקרנתו.

---

אימפריית האור
בימוי: סם מנדס
2022, בריטניה, 113 דק׳, דיסני+
2.5 כוכבים