אייר: זו לא הנעל, זה מי שנכנס לתוכה

השילוב בין מאט דיימון ובן אפלק הוכיח את עצמו כמתכון להצלחה. הם זכו באוסקר על כתיבת התסריט המקסים של סיפורו של וויל האנטינג, ולא מזמן כיכבו שניהם בסרטו של רידלי סקוט, הדו קרב אחרון (שכתבו אפלק, דיימון וניקול הולופסנר), שזכה להצלחה. מאט דיימון הוא שחקן מצוין, ואפלק, למרות שאינני מחבב אותו כשחקן, הוא אחד הבמאים המבריקים בהוליווד כיום.

כששמעתי את התקציר של אייר, סרטו החדש של אפלק, חששתי לגורלו, שכן הוא נשמע כמו שעמום קולנועי: סיפורו של האדם בחברת נייקי שהגה את הרעיון לבנות מוצרי הנעלה סביב מייקל ג׳ורדן – אייר ג׳ורדן. כן, סרט על שיווק נעליים: לא נשמע כמו עלילה נוצצת במיוחד, אבל כמו שאומרים בסרט – ״זו לא הנעל, זה מי שנכנס לתוכה״. ואפלק נכנס לסרט הזה במיטבו.

התקופה: 1984, השנה שבה מייקל ג׳ורדן היה במקום השלישי ברשימת הדראפט לליגת ה־NBA. היעד: להציל את מחלקת הכדורסל הצולעת של נייקי מקריסה כלכלית. הגיבור: סאני וקרו, מנהל במחלקה, המכונה ״גורו כדורסל״, שתפס ממייקל ג׳ורדן אגדה עוד לפני שלבש עליו את מדי השיקגו בולז – שהפכו מזוהים איתו, אפילו סינונימיים; לפני כל הסנסציות והטרגדיות, ההחלטות המשונות והרכילות.

הקונפליקט: הפער בין הרצוי למצוי. מחלקת הכדורסל לא מתוקצבת וג׳ורדן הצעיר לא מעריץ גדול של נייקי, בלשון המעטה. למעשה נייקי היא הבחירה האחרונה שלו מכל ההצעות שקיבל מחברות ספורט מתחרות – במקום הראשון אדידס, השני קונברס, השלישי להיות יחף והרביעי לכרות את רגליו. למזלם של וקרו ופיל נייט (אותו מגלם אפלק), המייסד והמנכ״ל של חברת נייקי, התנאים והנסיבות הסתדרו. וקרו גילה שאפתנות ותושיה והשיג צ׳אנס חד פעמי, על אף הסתייגותו של ג׳ורדן ומקורביו להשתייך לנייקי המקרטעת.

מי שחסרונו ניכר הוא ג׳ורדן עצמו, שנמצא רק בגופו, ללא פנים, כמעט ללא מילים. הוא מילימטר מלהיות בלתי נראה – והמצב האנומלי הזה דורש תשומת לב. השאלה היא מדוע? למה לא להראות את פניו? 

אבל הצ׳אנס לא הספיק. צריך גם לשכנע את מר ג׳ורדן. כך מתחיל לו מירוץ כנגד הזמן וכנגד הסיכויים. מה שנראה כמו ניסיון נואש הפך לסיפור מיתי שיזכר לדורות; לא רק על האדם, גם על מוצר פשוט – נעל. סליחה, התכוונתי תרנגולת שמטילה ביצי זהב. כנראה הנעל המפורסמת ביותר של ענף הספורט בכלל ושל ה־NBA בפרט.

במיתוסים, האנשים עצמם אינם חשובים כמו מבנה העומק. כך גם באייר: לדמויות אין רבדים רבים, שורשים, גורמים מעוררי הזדהות או אפילו אמפתיה. ועדיין, הכתיבה הקולחת מקימה אותן לחיים. מדובר בתסריט שנון, עוקצני, מדויק (אותו כתב אלכס קונברי, שכדאי לשים עליו עין); כתיבה המזכירה לפרקים את התסריטים של אהרון סורקין (הבית הלבן, משפט השבעה משיקגו) – המאופיינת בדיאלוגים מהירים, שיחות אמינות רוויות סאבטקסט ופאנצ׳ים קלילים וחסרי מאמץ.

למיתוס אין פרצוף (וגם אין נעליים)

הקאסט לא פחות חשוב: לצד דיימון ואפלק אפשר למצוא את ג׳יסון בייטמן, כריס טאקר, כריס מסינה – בתפקידו הטוב ביותר עד כה – וויולה דיוויס שמשחקת את אימו/המנהלת מאחורי הקלעים של ג׳ורדן הצעיר. מי שחסרונו ניכר הוא ג׳ורדן עצמו, שנמצא רק בגופו, ללא פנים, כמעט ללא מילים. הוא מילימטר מלהיות בלתי נראה – והמצב האנומלי הזה דורש תשומת לב. השאלה היא מדוע? למה לא להראות את פניו? התשובה המתבקשת היא הערך התרבותי הבלתי מציאותי כמעט של כוכב ה־NBA – מדובר באדם כל כך גדול שאי אפשר לגלם. זו תשובה, אבל זו לא תשובה מספקת.

גם להיטלר (להבדיל אלפי הבדלות) יש מטען תרבותי, ובכן, רב. גם למרטין לותר קינג, קנדי, גנדי, כוכבי רוק רבים ועוד, יש קונוטציות רבות ועשירות. אז למה, מה יש במייקל ג׳ורדן שהוביל להחלטה להצביע בבוטות על נוכחותו הנעדרת?

אותה נוכחות נעדרת משרתת שני דברים: ראשית את המסר של הסרט; שנית, את העקיצה הרפלקסיבית שאפלק מחביא בין כפלי הטקסט. באשר למסר, איכותו המתעתעת של ג׳ורדן כשם אבל גם לא שם, נועדה לסמל את האמירה שמצויה בלב מאפה הקינמון שהוא הסרט ״אייר״ – זה לא מי שנועל את הנעל, זה מי שנכנס לתוכה. זה גם לא משנה שזה ג׳ורדן, האמירה היא על כוחות המיתוס עצמו. המיתוס הוא לא ג׳ורדן, הוא מה שג׳ורדן מייצג.

נערך פה מהלך מפותל שנוגד את המשפט של הסרט – זו לא הנעל ולא מי שנכנס לתוכה, זה כמה אמונה וכמה ערך ניתנים למי שנכנס לנעל, עוד לפני שהנעל היא שלו. זה לא משנה אם זה נייקי וג׳ורדן. אלו רק שמות שהפכו לאגדה באופן שנראה אקראי כמעט. לא במקרה, אגדת נייקי כרוכה בחלום האמריקאי, עם המשפט ״פשוט תעשו את זה״ – אתוס החלום האמריקאי (המשפט המפורסם זוכה לעקיצה כבר בראשית הסרט).

לכאורה, זה מה שמייקל ג׳ורדן עשה. בשל כך הוא ידוע – ביטחון עצמי והתמדה חסרי תקדים כמעט, האופן שבו עשה מעצמו כוכב שלא ראתה תרבות הספורט האמריקאית. אבל החזרה האובססיבית במהלך הסרט על המשפט הזה מחזקת את התחושה שהוא מחביא משהו אחר בתכלית: זו לא הנעל וגם לא מי שנכנס לתוכה; מה שמשנה הוא הערך שנותנים למי שנועל את הנעל. אין ערך אם לא נותנים לדבר ערך.

זה המיתוס. ולמיתוס אין פרצוף ואין נעליים, מיתוס הוא דבר מורכב ועמוק יותר; הוא לא אדם, הוא הרבה יותר מזה. על פי אייר, הכוחות של ג׳ורדן הוענקו לו באותה מידה שהוא השיג אותן – בזכות ולא בחסד, והן הוטמנו בנעל כמו אביזר קסום: נעל שהוא נאלץ, כפי שנאמר בסרט, להוכיח את בעלותו עליה שבוע אחר שבוע אחר שבוע, בעליות ובמורדות, בנצחונות ובהפסדים. לא במפתיע זה נותן לשם הסרט כפל משמעות – נעל ללא אדם שנועל אותה, ללא מיתוס, היא נעל מלאה באוויר ותו לא. אבל אם הנועל הופך לאגדה, זהו הרי האוויר לנשימה של החלום האמריקאי.

יש פה גם עקיצה רפלקסיבית שהוגנבה בערמומיות, מעין טפיחה על השכם של אפלק לעצמו. אפלק לא ידוע כשחקן הכי מוערך בהוליווד. הוא אחראי על כמה פלופים רציניים, והרים לא מעט גבות כשהודיע על שאיפותיו כבמאי. אבל מי שהאמין בו זכה: ״נראתה לאחרונה ״ הראה את כישוריו, ״גנב עירוני״ הוכיח שהוא כוח שיש להכיר בו, ״ארגו״ – זכה באוסקר. להבדיל מג׳ורדן, אפלק לא גוייס בשום דראפט, אבל ברגע שהוא נכנס לנעלי הבמאי, הוא הוכיח את עצמו. והוא התקשה להגיע למעמד הזה גם אחרי שזכה באוסקר יחד עם דיימון על תסריטם המשובח – סיפורו של וויל האנטינג.

גם ללא הקונטקסט בין אפלק והוליווד, גם ללא הפרשנות התרבותית להיעדרו של ג׳ורדן כישות בת קיימא – זה סרט שיש להעריך. הוא עשוי היטב, הוא מפיח חיים בחלק היבש של סיפור עצום ממדים, והוא מעביר את הכל בצורה חדה, ברורה, עם מסר שקשה לפספס, כזה שאפשר לקרוא הן כאשרור של המערכת הקפיטליסטית והן כביקורת שלה. אולי שניהם.

יש שיראו במסר כזה פרדוקס מוזר. אבל כך גם התגולל הסיפור על אודות האדם שהתעקש לייצר נעל לכדורסלן המפורסם בעולם, עוד לפני שהגיע למעמדו האלמותי. באייר, נעלי אייר ג׳ורדן מעולם לא נראו טוב יותר, גם אם צלו הקלוש של כוכב הבולז לא נראה נועל אותם בסרט, אפילו לא פעם אחת.

---

אייר
בימוי: בן אפלק
112 דקות; ארצות הברית, 2023
4.5 כוכבים