רנפילד: רכבת הרים של דם וצחוקים

הוא חזר! לא, לא הרוזן דרקולה, הוא קבור עמוק באדמה איפשהו ברומניה. הנסיך ניקולס קייג׳ חזר לחיים ואפשר להגדיר את השנה האחרונה כרנסנס של השחקן המוחצן חובב הקומיקס והאפרסקים (בדיחה למעריצים בלבד). האיתות הראשון לחזרתו לחיים היה הסרט ״פיג״, כשאחריו כיכב ב״משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק״, שם הוא שיחק את עצמו בביקורתיות מופלאה, תוך שהוא מספק פרספקטיבה רחבה על הטעויות שעשה לאורך הקריירה.

קייג׳ ממשיך את התחייה המחודשת עם הסרט ״רנפילד״, שבו הוא מגלם את נסיך האופל הרומני – הרוזן דרקולה. בניו אורלינס המודרנית, אחרי עוד ניסיון כושל של ציידי ערפדים לחסל את דרקולה (ניקולס קייג׳) מואס משרתו, רוברט מונטגיו רנפילד, או בקיצור – רנפילד (ניקולס הולט, ״מת עליה״, התפריט״), בחיי העבדות תחת אדונו צמא הדם, מצטרף לקבוצת תמיכה ומנסה להמציא את עצמו מחדש.

כחלק מהניסיון שלו להתחיל חיים חדשים ולצאת לעצמאות, רנפילד פוגש בשוטרת קווינסי (אקוופינה, ״שאנג צ׳י ואגדת עשרת הטבעות״, ״אושן 8״), שמחפשת נקמה במשפחת פשע האחראית על הרצח של אביה השוטר. השניים מאחדים כוחות אל מול המאפיה ודרקולה, שלא בא לו בטוב כל תהליך החזרה בתשובה של המשרת הנאמן שלו. יחד הם נסחפים לסיטואציות הזויות ומטורפות בתוספת גלונים של דם ואלימות מוגזמת.

התסריט המוצלח, שכתב ריאן רידלי, מבוסס על רעיון מקורי של רוברט קירקמן (״המתים המהלכים״). רידלי השכיל לכתוב ולאפיין דמויות פרועות מספיק כדי שנאמין להן, והזויות מדי כדי שהקהל יצחק וירעיד את אולם הקולנוע. רנפילד הוא גילטי פלז׳ר מפנק, שלרגע לא מעז לקחת את הרוזן הערפדי ברצינות ובטח שלא את התפקיד כבד המשקל של משרתו. הכול מוגש בהומור פומפוזי ומוגזם בכוונה תחילה – והתוצאה היא רכבת הרים תזזיתית של כיף, דם וצחוקים.

קייג׳ מוכיח שהוא עדיין חי וקיים, וכמו הרוזן דרקולה, הוא חוזר שוב ושוב להראות לנו כמה הוא אלמותי. בסרט שמספר את סיפורו של משרתו של הערפד הכי מפורסם בעולם, קייג׳ הוא כביכול שחקן משנה אבל הוא גונב את ההצגה

ניקולס הולט מפגין יכולות משחק טובות, בהמשך לעוד סרט מוצלח בו השתתף השנה – ״התפריט״. הולט משרטט דמויות פגיעות, שבירות וקצת מצחיקות אך עם הרבה חן. אקוופינה כשוטרת קווינסי היא אנטיתזה מוחלטת לדמותו של רנפילד. היא משמשת כאתנחתה קומית גסת רוח מול רנפילד המנומס. החיבור בין השניים לא מרגיש טבעי, ולמרות שרנפילד מתאהב בה (הבנאדם היה מיובש מאות שנים, בכל זאת), הקשר הרומנטי המתבקש בסיפור לא מתקיים בסופו של דבר, ומנגד גם לא מרגיש חסר.

אבל עם כל הכבוד לצמד שמוביל את הסרט, מי שהופך את ״רנפילד״ מטוב למצוין הוא ניקולס קייג׳. התחושה היא שהתסריט והדמות נכתבו במיוחד עבורו ובכל סצנה שבה הוא מופיע מורגש שהאיש פשוט נהנה מכל רגע. באחת הסצנות הגאוניות של הסרט, קייג׳ אף נכנס לנעליו של בלה לוגוסי האגדי, שגילם את דרקולה בסרט משנת 1931. הוורסטיליות הידועה שלו, הניואנסים שמלווים אותו בכל הסרטים והפרצופים המטורפים שלו – משמשים אותו גם הפעם.

נוכחותו של קייג׳ מעלה את הסרט בכמה דרגות ולאחר צפייה רצופת צחוקים מתגלגלים, קשה לדמיין שחקן אחר שהיה עושה עבודה טובה יותר. קייג׳ מוכיח שהוא עדיין חי וקיים, וכמו הרוזן דרקולה, הוא חוזר שוב ושוב להראות לנו כמה הוא אלמותי. בסרט שמספר את סיפורו של משרתו של הערפד הכי מפורסם בעולם, קייג׳ הוא כביכול שחקן משנה אבל הוא גונב את ההצגה בכל סצנה שבה הוא נמצא, והצפייה בסרט היא תענוג צרוף בעיקר בזכותו.

סצנות האקשן מבוימות בהגזמה מכוונת, מלאות בדם ותזזיתיות כמו מקק שבורח מכפכף. לפעמים הן תזזיתיות מדי והקאטים מהירים מאוד, כך שקשה להתרכז בלי לקבל כאב ראש קטן. גלוני הדם נשפכים כמו מים ואיברים כרותים מתעופפים באוויר – כך שלא בטוח שהסרט מתאים לכל אחד. אבל אם אין לכם בעיה עם כמויות של דם ואיברים כרותים, אבל לא ברמה של המסור, אתם תהנו.

ניחוחות של גילטי פלז׳ר עולים מאולמות הקולנוע. אולפנים רבים הולכים על בטוח ומפיקים סרטים קלילים, בלתי מתחייבים וכאלה שלא לוקחים את עצמם ברצינות. ״רנפילד״ הוא בדיוק סרט כזה, אבל זה לא התפקיד היחיד שלו. הוא משמש כפלטפורמה נוספת לתחייה מחודשת של שחקן, שהמסמר האחרון בארון הקבורה של הקריירה שלו עמד להינעץ, אבל בחירת תפקידים מוצלחת הושיעה אותו ממחסן הגרוטאות של הוליווד.

---

רנפילד
בימוי: כריס מ׳קיי
93 דקות; ארה״ב, 2023
4 כוכבים