כל מה שחשוב ויפה

תערוכות חדשות בבית האמנים תל אביב // פתיחה: 18.5

פורטפוליו Promotion: בבית האמנים תל אביב ייפתחו השבוע תערוכות יחיד לברכה גיא, אליזבטה זיידנר, שרית לפיד, דורית עופר, יוקי דביר, ותערוכה משותפת לטלי בן־דור ודני ברנע

50 השנים הראשונות // ברכה גיא

אוצרת: דליה דנון

ברכה גיא במיני־רטרוספקטיבה של למעלה מ־50 שנות יצירה. התערוכה היא חתך של דימויים שונים המופיעים באופן רציף ביצירתה במגוון טכניקות: ציור, פיסול, מייצבים, רקמה, סריגה, קולאז׳ ועוד. הצבתו של מכלול זה בתערוכה יוצר מבט על, מציף מחשבות אודות פריחה וקמילה, אור וחשיכה, חיים ומוות. דרך ארוכה, הרפתקה מרהיבה.

ברכה גיא, שמש צהובה. צילום: דני אבוקסיס

ברכה גיא, שמש צהובה. צילום: דני אבוקסיס


לוקוס אמונוס // אליזבטה זיידנר

אוצרת: איריס מנדל

תערוכתה של אליזבטה זיידנר מקפלת בתוכה את העיסוק בגן כצורך בסיסי ומשלים לחיים, ואת החיפוש אחר שפת הציור. כמי שגדלה על מסורת הציור המערבית, המושתתת על התבוננות רישומית ואיטית, פונה זיידנר להתנסויות חדשות בחומר המשלבות בתוכן דמיון והפשטה. במקום ייצוג ריאליסטי נבנית בהדרגה קומפוזיציה של כתמי צבע, המבוססת על הנחות צבע חופשיות וקלות. צבעי אקריליק ושמן על מגוון מצעים של בד, לוחות עץ ונייר צבעוני מבקשים ללכוד לתוכם זיכרון ורגש, חוויה של מרחב ואת התפר שבין מציאות לדמיון. שם התערוכה ״לוקוס אמונוס״ משמעו בלטינית ״מקום נעים״ והוא מתייחס לסוגה ספרותית העוסקת בתיאור ובהגדרת המקום האידיאלי. מחברים ומשוררים רבים לאורך המאות עסקו בשאלה זו ופרשנויותיהם נעו מגן עדן שמיימי ושליו למקום מסתורי ומסוכן.

פיסות הגן בציוריה של זיידנר, על סוגי הצמחים המטפסים בתוכם, מתגלים כמקום שכל הזמן משתנה, נרקם מחדש, מתפתל ונושם. האמנית מתבוננת בגינות הטבע היומיומי הסמוכות לביתה ותחת מכחולה הופכת אותן למקום אחר של פנטזיה ואגדה. לעיתים נראה הגן מואר ואוורירי ולעיתים לילי ומסתורי. הוא נע בין חוויית ג׳ונגל סבוך וחייתי לבין גן עדן של שקט ושהייה. בפעולת הציור שלה, ובאמצעות ההתבוננות הישירה בנוף, מבקשת זיידנר להתקרב אל הגן, חיבור שלדבריה מוביל ללב הדבר – ״להרגיש שהמציאות נוגעת בי ואני נוגעת בה״. הציור אינו מבקש להעתיק את הנוף אלא לברוא אותו מחדש ולהפוך אותו למקום אידילי והרמוני.

אליזבטה זיידנר, זוג. צילום: שי הלוי

אליזבטה זיידנר, זוג. צילום: שי הלוי


הזמנה להתבוננות // טלי בן־דור ודני ברנע

ליווי אוצרותי: דפנה איכילוב

המסע הצילומי שערכו דני וטלי, לחוד וביחד, תחילתו בהגדרה ממוקדת: דני ביקש להתבונן ביחסי אימהות ובנותיהן וטלי ביקשה לחקור מערכות יחסים בין אבות לבנים. צולמו עשרות משפחות מכל רחבי הארץ, מדתות שונות, מסוגי ישובים ורקעים תרבותיים שונים. נולדה התבוננות מרובדת ועשירה על האנשים החיים בארץ הזו.

הפרויקט המשותף הזה מצליח לגעת בשאלות מהותיות וכבדות משקל המעצבות את החברה הישראלית: מקומו וחשיבותו של התא המשפחתי והיותו אבן היסוד של הישראליות, ביטויים מגוונים של גבריות ישראלית ועוד. לעיתים, מבטם הצילומי חושף מתחים חבויים, שפת גוף מנוכרת ופרימה של האידיליה המדומיינת. לעיתים דווקא מתגלה צורך עז בחום ובאינטימיות, ואפשרות חדשה נולדת. דני וטלי הם בני זוג בחיים. כל אחד מהם עסק בנפרד, במשך שנים ספורות, בפרויקט המחקר הצילומי שלו. עם זאת, לעיתים קרובות הם נכחו זה בעשייתה של זו. מתוך החיבור האישי ביניהם ועיסוק בתחומים משיקים, נולד הרעיון לצאת בתערוכה משותפת.

טלי בן דור

טלי בן דור


birds

מעבר // שרית לפיד

אוצר: אריה ברקוביץ

האמנית הרב תחומית שרית לפיד עוסקת בתהליכים הרגשיים שעברה ועודנה עוברת במהלך מסעה האישי בהתמודדות עם אובדן, ובמציאת הדרך הנכונה להמשיך ולראות את האור. האמנות משמשת אותה ככלי לביטוי רגשות שאותם היא נועלת ביומיום מאחורי מסך של קשיחות. אולם, לא ניתן להדחיק את הרגשות והם פורצים דרך העבודות וחושפים אותה במערומיה, ללא מסכות. העוצמות הרגשיות שאיתן האמנית מתמודדת במסעה הרגשי, מחפשות דרך בנוכחות ובחיפוש האיזון הפנימי על מנת להגיע למה שנכון עבורה. זהו מסע אישי ורגשי שאינו נועד לרצות.

ההתנדנדות הפנימית של האמנית בעבודותיה נעה בין האסתטיקה לבין הרצון לטלטל את המתבונן בחוסר חן ובפרשנות. חוסר הלימה זה מעסיק אותה ומוביל אותה לכיוון הפחות מושלם, הפחות נעים לעין וזה שיעורר רגש מכל סוג שהוא. לעצבן או לרצות, המובן מאליו או התעתוע – הם חלק בלתי נפרד מבניית העבודה. חנופה וריצוי המתבונן אינו חלק מן האמנות שלה. לעומת זאת חשיבה, משמעות, פרשנות וניהול שיח – אלה יוצרים עניין בעיניה.

זוהי תערוכת היחיד השנייה של האמנית. בכל עבודה ישנו מסר, רק שלא תמיד הוא מובן מן הרגע הראשון. חומרי הגלם המשמשים אותה בעבודותיה הם פשוטים ומצויים סביבה – חפצים שנמצאו זרוקים ברחוב נאספים ומהווים אתגר מחשבתי. לעתים הרעיון מגיע באופן מיידי, ואילו בפעמים אחרות הרעיון מתבשל לאט והחפץ מאופסן חודשים עד להארה.

שרית לפיד, זרם. צילום: בלה שחר הלל

שרית לפיד, זרם. צילום: בלה שחר הלל


הבית // דורית עופר

אוצרת: נורית ירדן

דורית עופר גדלה במושב מולדת וכשהיא ואחיה בגרו הם נהגו להתכנס בסופי שבוע אצל ההורים. מסורת זו נשמרת עד היום כשהמשפחות נפגשות במושב תלמי אלעזר, שבו מתגוררת אחותה עם משפחתה. פרויקט הצילום של עופר מתרכז באווירה הכפרית הרגועה שנשמרה כקפסולה שבה הזמן כמו עמד מלכת. התצלומים של דורית נראים כסצנות מסרטים צרפתיים משנות ה־70 וה־80 של המאה ה־20, שצולמו לא פעם בכפר ועסקו במערכות יחסים במשפחה. הקרבה לקולנוע לא מפתיעה כיוון שהיא למדה ועסקה בקולנוע במשך כמה שנים.

התצלומים מזכירים את ישראל של פעם וקשה לזהות מתי צולמו, אף על פי שכולם מהשנים האחרונות. רוב הסצנות מתרחשות סביב שולחן האוכל בחצר הבית לפני, בזמן ואחרי הארוחות. נראה כי הבית שאינו משתנה לאורך השנים, מהווה עבור המשפחה מקום מוגן ובטוח למצוא בו מקלט מהסערות שבחוץ.

דורית עופר, הבית

דורית עופר, הבית


החיים בתמונות // יוקי דביר

אוצר: אריה ברקוביץ

צילומי נופים מטיולים משפחתיים ותמונות מודפסות של מסעות בעולם מצויים כמעט בכל בית. חלק מהצילומים שנשלחו לפיתוח מוצאים עצמם באלבומים ורובם נדחקים לקופסאות ומגרות שלא נפתחים לעולם. יוקי דביר החליטה לאסוף את הרכוש הנטוש הזה, תחילה מהמגרות האישיות שלה ואחר כך ביקשה דרך הרשת החברתית שישלחו אליה צילומים שאין להם שימוש, אבל עדיין מהווים תיעוד היסטורי של מקומות וחוויות ממסעות ברחבי העולם. כולם נופים ומקומות ללא אנשים.

דביר מתייחסת לצילומים כמצע להמשך החוויה ומציירת עליהם נופים אורבניים כמיטב הדמיון וההשראה שהיא מקבלת מהצילומים. מתוך עשרות ומאות הצילומים שהיא קיבלה, היא מרכיבה פאזל סביבתי של מקומות ללא שם וזיהוי שמקבלים אצלה חיים חדשים.

יוקי דביר, החיים בתמונות

יוקי דביר, החיים בתמונות


בית האמנים תל אביב
אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה 18.5; נעילה 10.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden