כל מה שחשוב ויפה
ג׳וליה לואי דרייפוס, שקרים קטנים. צילום: בתי קולנוע לב
ג׳וליה לואי דרייפוס, שקרים קטנים. צילום: בתי קולנוע לב

שקרים קטנים: תסריט נהדר ושנון, דיאלוגים מעולים, ומשחק שכאילו רואה את עצמו גם מהצד

״מזמן לא צחקתי ככה בסרט בקול רם״: יעל שנקר חזרה מסרטה האחרון של ניקול הולופסנר, ״שקרים קטנים״, בידיעה שכולנו קצת קלישאתיים, קצת עושים כאילו, והאמת, זה לא נורא בכלל

תדמיינו לרגע שאיליין מסיינפלד מבינה סוף סוף שהיא לא יכולה לבנות על כל הרווקים שסביבה; שנמאס לה מכל העניין הזה של ידידויות ודייטים ואקסים מיתולוגיים, והיא מוצאת לעצמה פסיכולוג ניו יורקי. הם לא רק מנסים לגור ביחד, אלא ממש קונים להם דירה, והספה היא לא ספה של רווקים, וסוף־סוף היא מקבלת את החיים שהיא ראויה להם.

סוף־סוף מישהו מכיר בערכה והיא יכולה לכתוב בעצמה ולא רק לעשות דברים בשביל אחרים, סוף־סוף איזה בן זוג נורמלי שהולכים איתו לסנטרל פארק, מלקקים גלידה מאותו הגביע (ולא בקטע ארוטי, פשוט בקטע ביתי), וחוץ מהכל יש להם גם ילד (כמובן, גדול, עצמאי, בדירה משלו, זה הרי לא בשבילה כל העניין הזה עם החיתולים וההנקה). תחשבו שאילו החיים החדשים של איליין בניס. 

זה בדיוק מה שקורה לבת׳, הדמות שמשחקת ג׳וליה לואי דרייפוס (שגילמה גם את איילין הבלתי נשכחת מסיינפלד) בסרט ״שקרים קטנים״, שם מתחילה העלילה. חיים של זוג טוב בניו יורק, סופרת ופסיכולוג, עם חיי נישואין יציבים. מה כבר יכול להיות מעניין בחיים האלה? מסתבר שבלב הבורגנות מעניין ומצחיק ומלא הפתעות.

זוג יושב על ספה. מהר מאוד מתברר שזו ספה בקליניקה של מטפל. היא כועסת שהוא לא מסתכל עליה כשהוא מדבר איתה, הוא מתעקש שהיא לא צריכה לעשות מזה עניין, היא הרי מכירה אותו, ככה הוא תמיד. הדיאלוג ביניהם הולך ומחריף, אבל מי שנכנס ללחץ זה דווקא המטפל. מה הם רוצים ממנו???

הסצנה הזו שפותחת את הסרט שקרים קטנים, משוחקת נפלא, אינטליגנטית, וקודם כל מצחיקה. אני רוצה לכתוב שהיא מלאת הומור אינטליגנטי, אבל הכי מדויק יהיה להודות שמזמן לא צחקתי ככה בסרט בקול רם, ולא רק מהסצנה הזו.

המריבה הזו של הזוג, שהולכת ומתפתחת במהלך הסרט לכיוונים מופרכים, הופכת להיות יותר ויותר אבסורדית ואנושית בו זמנית. זו שיחה שבה הכל מוגזם, צבעוני, אבל גם לגמרי מדויק וחי. הסצנה הפותחת הזו מענגת במיוחד גם בגלל ההיפוך המבריק שמתרחש בסיומה, ״הדמות על הספה״ בסרט הזה הוא בכלל הפסיכולוג, וחיי הנישואים שעומדים בלב הסיפור הם דווקא שלו ושל אשתו.

בת׳ ודון הם זוג שחי ברחובות השווים של ניו יורק. הוא כאמור פסיכולוג, היא סופרת, הקליניקה שלו מרווחת וביתית, היא מלמדת כתיבה יוצרת בניו־סקול. הנוירוטיות של כל אחד מהם היא במידה נסבלת, הם נדיבים האחד עם השני, לבושים נכון, ולגמרי אוהבים. החיים שלהם פחות או יותר במקום שבו הם תכננו אותם, ההצלחה שלהם אמנם לא מטאורית, אבל זה גם יתרון. האגו של אף אחד מהם עדיין לא ממלא את כל הבית. הם לגמרי אנושיים. 

כשזוג טוב כזה, כמעט מושלם, מופיע בתחילת הסרט, מפתה לחשוב שלאט לאט הסרט יוריד את שכבת הזוהר של הנישואין של הדמויות האלה, מפתה לחשוב שנגלה שיש שם איזה סוד אפל, איזו פסאדה שתכף תפרק הכל. מה שמבריק בסרט הזה שהפיתוי הזה לכאורה מתממש, אבל בו־זמנית מתגלה גם הוא כקלישאה קולנועית או ספרותית, כזו שהופכת דמויות למורכבות לכאורה, אבל המציאות, איך לומר, קלישאתית ומביכה ואנושית הרבה יותר.

הסצנה הזו שפותחת את הסרט שקרים קטנים, משוחקת נפלא, אינטליגנטית, וקודם כל מצחיקה. אני רוצה לכתוב שהיא מלאת הומור אינטליגנטי, אבל הכי מדויק יהיה להודות שמזמן לא צחקתי ככה בסרט בקול רם, ולא רק מהסצנה הזו

המשחק הזה בין קלישאות לבין האופן שבו החיים נראים לפעמים ממש כמוהן, הוא איזה תעתוע שנמשך לאורך כמעט כל הסרט. הדמויות עצמן, אופן ההתפרנסות שלהן (פסיכולוג וסופרת) מסיפורים שאנשים מספרים על עצמם, הנוסחות שיש לסיפורים האלה (גם בקליניקה, וגם בכריכות של ספרים), האופן שבו אנחנו מספרים לעצמינו את חיינו דרך הנוסחאות המוכנות מראש האלה: בכל זה התסריט הקצבי והחכם הזה משחק.

הדרמה של הסרט הזה שהוא קומדיה נהדרת, כמו שכתוב גם בתקציר (ולכן גם לא ספוילר), קשורה בעובדה שבת׳ מגלה באיזה אופן מפתיע שדון חושב על הספר שלה דברים הפוכים לגמרי ממה שהוא אמר לה עליו. הספר משעמם אותו נורא, אין בו כלום, זה היה סיוט לקרוא שוב ושוב את הטיוטות.

למי הוא אומר את כל זה? איך זה מגיע לאוזניה? אני לא מתכוונת לגלות את כל זה כאן, אבל מה שחשוב זה שמה שהוא אמר לה ואומר לה שוב ושוב במהלך הסרט זה שהספר שלה לא רק מדהים, והיא כמובן הכי מדהימה, אלא שהסוכנת שלה שמתעכבת עם הפרסום שלו לא מבינה כלום. הוא פחות או יותר דוחף אותה לפטר את הסוכנת שלא מבינה עד כמה היצירה הזו מופתית ונהדרת. מגיע לה סוכן שיכיר בערכה.

birds

אבל היא, כמו בסרטים הוליוודים, רוצה דווקא בעל שיכיר בערכה, ולא ישלח אותה לסוכן במקומו, ובעיקר יגיד לה את האמת. כשהיא מגלה באיזה אופן אקראי (וסצנה נהדרת) מה הוא חושב באמת על הספר שלה, התגובה שלה היא קולנועית להפליא. כלומר היא מגיבה כאילו היא כוכבת של סרט. אני יודעת, היא כוכבת של סרט, אבל היא מגיבה כאילו היא מחקה את כל התגובות שראתה בסרטים הוליוודים ויתאימו בדיוק לאירוע הזה. אני מתפתה להגיד שהיא ״לובשת את התגובה שלה לאירוע״.

מה היא עושה כשהיא מבינה את זה? תחשבו על כל הקלישאות, מלישון בסלון, להשתכר בבר, לעשות כאילו, למלמל משהו מתחת לשפה, כל זה. אבל מה שמקסים בסרט, זה שכל זה כל כך אנושי, ומצחיק, וקלישאתי. בדיוק מקלישאות כאלה עשויים החיים של כולנו.

מה שנהדר בסרט הזה שהוא לרגע אחד לא ״מצקצק בלשונו״ על הדמויות. להפך. כשהורים אומרים לבן שלהם שוב ושוב, בשכנוע עמוק, כמה המחזה שהוא עומד לכתוב הוא מדהים (העובדה שהוא לא נכתב עדיין, או לפחות שהם עדיין לא קראו אותו, ממש לא רלבנטית מבחינתם); כשמטפל מחפש דרך איך להגיד למטופל שהפגישה הסתיימה ולעשות כאילו הוא לא חכה לזה מרגע שההוא נכנס בדלת בקוצר רוח; כשזוג שמגיע עם סיכום חשבון שעשו בבית כמה המטפל חייב להם (עשרות אלפים של דולרים), הם השקיעו, לא קרה כלום, הם רוצים את הכסף בחזרה. כשכל זה קורה בסרט הזה הכל מצחיק, ואנושי, וחם. 

זה סרט עם תסריט נהדר ושנון, עם דיאלוגים מעולים, ומשחק שכאילו רואה את עצמו גם מהצד. איכשהו יוצאים מהסרט הזה עם איזו ידיעה שככה אנחנו, כולנו, קצת קלישאתיים; קצת עושים כאילו, והאמת, זה לא נורא בכלל. כל זמן שאנחנו רואים את עצמנו גם קצת מהצד זה אפילו קצת עושה סדר, ומצחיק, ומאפשר להתנהל כאילו יש איזו נורמליות ידועה מראש.


שקרים קטנים
בימוי: ניקול הולופסנר
93 דקות, ארצות הברית, 2023
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden