מבעד לערפל: האמנית הפולניה זוזנה ג׳נין מציגה בישראל

האמנית זוזנה ג׳נין ניצבת בזירת אגרוף. שיערה אדום וקצוץ, גופה הצנום בולט אל מול גופו האדיר של המתאגרף פרשמיסלאב סלטה. מחול האגרוף מתחיל ישר, בלי לחיצת ידיים סולידרית או הצהרת כוונות. לאורך הווידאו בולט הפער בין השניים, אולם ג׳נין מיומנת לא פחות מהמתאגרף הפולני המפורסם. העבודה, שמוצגת כעת כחלק מה״ווידאונלה״ – הביאנלה הבין לאומית לווידאו בחיפה, בולט בתוך מקבץ עבודותיה של ג׳נין לאורך השנים, אם כי העבודות שלה שונות זו מזו. בהיעדר אחידות אסתטית, נוכח העיסוק התדיר של ג׳נין בטראומה ובגוף.

היא נולדה בוורשה לאמנית הסוראליזם מריה אנטו, שבאופן בלתי נמנע דמותה מעסיקה אותנו בדקות הראשונות של השיחה שאנחנו מקיימות בזום כשהיא נמצאת באיטליה – המקום העיקרי שבו היא מתגוררת ויוצרת בשנים האחרונות. ״על אף שהיא נפטרה, במובן מסוים אמא שלי עדיין איתי כי הציור שלה עודנו חי. באפריל האחרון הוצגה בלונדון תערוכה של אמניות סוראליסטיות ממרכז ומזרח אירופה, ועכשיו הפרק הזה בתולדות האמנות שנדחק הצידה, שהוצג כאמנות דמיונית ונשית בתקופה שבה הגבר שלט במופשט – מואר יותר.

״רוב הנשים הללו נשכחו ולא נכתב עליהן בתולדות האמנות. הרבה מהן לא רצו לקרוא לעצמן אמניות סוראליסטיות, כי הן לא נכללו במניפסט הסוראליסטי, והיום זה ברור שהמניפסט הזה היה גברי ודחק החוצה קבוצות אחרות. עכשיו אנחנו משכתבות את ההיסטוריה של האמנות, כמו לדוגמה השיח סביב דורותיאה טנינג, או סביב אמניות מקסיקניות, אנגליות, צ׳כיות ופולניות כמו אלינה ספוצ׳ניקוב.

״עם זאת, אם תשאלי בפולין אנשים מהדור של אמא שלי עליה – כולם מכבדים אותה. היום אני יכולה לראות הרבה שממשיכים את דרכה בציור החדש של הדור הצעיר בפולין. יש לה חסידים, כמו ילדים שלה רק במובן האמנותי. אני, הבת הביולוגית שלה, אולי הבת של האמנית קטרזינה קוברו יותר מהבת של אמי מבחינה אמנותית, כי מה שאני עושה קונספטואלי יותר. אבל אני מכבדת את העשייה שלה ואני עובדת קשה כדי להחזיר אותה לתודעה של הקהל״.

האווירה בבית שגדלת בו הייתה אמנותית?

״זו אפילו לא הייתה אווירה, זו הייתה מציאות של לחיות עם אמנית. אמא שלי עזבה אותנו כל שנה לחודש־חודשיים. בתקופות של שלטון הסוציאליזם, היא הייתה עוזבת מדי פעם לגור וליצור יחד עם אמנים נוספים. לא כפעולה פוליטית, זו פשוט הייתה הדרך לעבוד. עבורי זה היה נורמלי שכל כמה חודשים אני נשארת עם סבתא שלי. גם כל הפתיחות של התערוכות היו דבר נורמלי, אפילו יותר מדי בשבילנו בתור ילדים.

״להיוולד לאמנית זה לא דבר קל, זה יכול להיות אפילו טראומטי. בזמן שהייתי תלמידת תיכון הצהרתי שלעולם לא אהיה אמנית. אבל צעד אחר צעד עם הזמן, האמנות לקחה אותי בחזרה אליה. שיניתי את השם שלי ואני משתמשת בשם אחר מזה של אמא שלי, כך שבמשך 20 השנים הראשונות שלי כאמנית בפולין – רוב האנשים בעולם האמנות לא ידעו שהיא אמא שלי. פעלתי בנפרד לגמרי, סללתי את הדרך שלי״.

את מתכוונת לשם ג׳נין?

״סוזנה וג׳נין (יאנינה בפולנית) הם שני השמות הפרטיים שלי. אני לא משתמשת בשמות משפחה לא רק בגלל אמא שלי, אלא גם בגלל שבעלי לשעבר הוא אמן פולני מפורסם. לא רציתי שיהיה חיבור בין האמנות שלי לשלו, וזו הייתה גם מערכת יחסים אלימה״.

מצאתי את הערפל המלאכותי הזה וחשבתי לעצמי שזה חומר פיסול מדהים, לא כמו אבן. זה חומר שקוף שאפשר לגעת בו. כשהרבה אנשים נכנסים לחלל, אל תוך הפסל, ריכוז הלחות הופך את הערפל לסמיך יותר

אחד החומרים שג׳נין שבה וחוזרת לעבוד איתו לאורך השנים הוא ערפל, שבהכרח קשור מבחינתה לשאלת הזיכרון. השיחה שלנו גולשת מהר לטראומה שחקוקה על אדמת המקומות שבהם נולדנו. הפיסול של ג׳נין מעמיד במרכז שאלות על נרטיב, זיכרון ושכחה, שמתפרקות באמצעות העשן הסמיך שמאפשר קריאה אחרת, רוחבית. ״אני משתמשת בערפל כחומר פיסולי. רציתי לפסל את החלל, את הסיטואציה, לגרום לאנשים להיכנס אל החומר כדי להרגיש באמת. בדרך כלל יש פסל שמספר סיפור נרטיבי, ואנחנו מסתובבים סביבו.

״רציתי שאנשים ייכנסו אל תוך הפסל, אז החומר היה חייב להיות רך כדי שנוכל לעבור דרכו. אין שום דבר בחלל מלבד הערפל, אבל יש זיכרון של חיים. מצאתי את הערפל המלאכותי הזה וחשבתי לעצמי שזה חומר פיסול מדהים, לא כמו אבן. זה חומר שקוף שאפשר לגעת בו. כשהרבה אנשים נכנסים לחלל, אל תוך הפסל, ריכוז הלחות הופך את הערפל לסמיך יותר. מבחינה סימבולית, כשיש בעבודה הרבה אנשים אז לא באמת רואים אותם, רואים רק גוף מטושטש. ככה גם בזיכרון, את מאמינה שאת זוכרת משהו אבל הנוכחות של אחרים גורמת לזה להתערער.

״כשאת לבד בחלל, הערפל שקוף יותר כי הוא פחות דחוס, ואת רואה יותר. אז זו גם עבודה על להיות לבד. הגרסה הראשונה לעבודה הייתה בוורשה בגלריה Foksal האגדית, וזה היה מאוד מטאפורי, פילוסופי, פיוטי, אבל עדיין ריחף מעל הזיכרון של הטראומה של פולין. בגרסה השנייה של העבודה במרכז לאמנות עכשווית בוורשה, מלבד הערפל הוצגו שמות של כל האנשים שאני זוכרת על גבי הקירות״.

למה הכוונה ב״אנשים שאת זוכרת״?

״כל האנשים שאני זוכרת מחיי. התחלתי עם אמא שלי ואז המשפחה, אנשים שפגשתי, המורים שלי וחברים. בהתחלה רציתי להמשיך וליצור את העבודה הזו במשך כל חיי עד שאמות. אבל אז שמתי לב שהזיכרון שלי השתנה לחלוטין עם השנים. את אלה שנמצאים בחיים שלך כרגע אולי לא תזכרי בעוד שנה או שנתיים. כך גם בדרך ההפוכה – דברים מגיחים מהזיכרון. הבנתי שאני לא יכולה ליצור אותה כל החיים, כי אמנם התחלתי עם הזיכרון העמוק הזה, אבל אז עברתי לזיכרון יותר שטוח, למה שנשכח עם הזמן.

״בעבודה אחרת השתמשתי בערפל בבית הכנסת הישן של טרנבה בסלובקיה. לטרנבה יש היסטוריה טרגית של קהילה ענקית של יהודים שנעלמה כמעט לחלוטין בשואה. יש שם בית כנסת מעץ מהמאה ה־19 שלא מתפקד יותר, שבעבר הציגו בו פרויקטים שקשורים להיסטוריה של יהודי אירופה ולשואה. הוזמנתי להציג שם עבודה שבה מילאתי את בית הכנסת בערפל, וזה היה מאוד מרגש. זה מרגש אותי עד היום. העבודה הזו הוצגה בהמשך כסדרת צילומים במוזיאון ישראל בשנת 2003.

״אמא שלי שרדה את הטרנספורט לאושוויץ יחד עם סבתי נלי, שתיהן היו פולניות נוצריות ובכל זאת נשלחו. המשפחה שלי הייתה מעורבת. זו הייתה לדבריהן ׳הרכבת האפלה׳. אמי סיפרה לי על זה לעתים קרובות. הן חולצו על ידי הפרטיזנים וחיו ביער. ביער לא היה אוכל, אז הפרטיזנים נתנו לה כילדה בצל. זה היה זיכרון חזק עבורה, היא הייתה נוהגת להגיד לי: ׳סוזנה, תאכלי בצל, וככה תשרדי׳. אז פיסלתי את אמא שלי והנחתי ליד הפסל בצל טרי, כסמל לאפשרות להינצל. זו גם הצעה לצמיחה, לחיים, לגוף שנזכר. זיכרון באמצעות הגוף הוא דבר חזק״.

חוט תיל עטוף צמר גפן מתוק

השיחה עם ג׳נין מזכירה לי את ספרה של שפרה קורנפלד ״אין מקום כזה״, שהעבודה עליו החלה מגילוי מיילים ישנים, שגרמו לה להבין שזכרה אירועים רבים בחייה באופן אחר לגמרי מהצורה שבה הם התרחשו באמת. למעשה, אני חושבת שאין זיכרון שהוא קוהרנטי לחווית המציאות הממשית (במקרה של קורנפלד היא בחרה לגולל את הסיפור דרך קולן של מספר דמויות, מה שמנכיח את הפער הזה).

עבודתה של ג׳נין עוסקת באותו פער באמצעות חומרים שמתכלים. מתוך מחשבה על טראומה אישית או קולקטיבית היא משתמשת בגוף, כמו למשל בעבודה Sweet Girl, Sweet Boy. בזו השתמשה ג׳נין שוב בחומר לא סטנדרטי, כזה שנעדר נצחיות. היא פיסלה דמויות בחוט תיל ועטפה אותן בצמר גפן מתוק שהלך ונעלם עם הזמן.

״כמו השימוש שעשיתי בערפל, גם בשימוש בצמר גפן מתוק עסקתי במשך ובזמן. זה חומר שמאפשר לנו לראות את התהליך. החומר משתנה מהר באופן שגלוי לעין, וזה מנכיח את הזמן שעובר. אנחנו נוהגים להגיד ׳גבר מתוק׳ או שאנחנו אומרים ׳זמן מתוק׳ כשאנחנו נהנים עם מישהו, אבל למעשה החיים ומערכות יחסים יכולות להיות חמוצות. הן יכולות להסתיים באופן רע או כזה שיכול להיות בו סוד – כמו במצב שלי. הכל היה מתוק מבחוץ, אבל בבית הייתה אלימות. שתקתי כי הייתי נאמנה ורציתי להגן על המשפחה שלי, על הילדים. במערכת יחסים אלימה יש רגעים טובים ורגעים רעים בו־זמנית. אז קשה להתמודד, וקשה לעזוב. קשה להבין את זה.

״עם הזמן, כשאנשים מגיעים לחלל, יש ריכוז של לחות ואז נחשפת מתחת לצמר גפן צורה של אדם (Sweet Girl, Sweet Boy) או של שני אנשים מתנשקים זה עם זה (Kiss). כעבור שעות או ימים, תלוי במצב, כל המתיקות הזו נופלת על הרצפה והופכת לזבל. אז מהפסל נותר שלד, הנפח מתכווץ. כשפיסלתי, חום הגוף שלי עיצב את צמר הגפן. בכך נוצר פסל של דקה, או שעתיים, או של יום.

חשבנו שבמאה ה־21 לא תהיה יותר מלחמה, לפחות באירופה. אבל שוב יש מלחמה, ותמיד יש מלחמה איפשהו. זו כמובן סוגיה פוליטית, כי יש קבוצה מסוימת של אנשים שרוצה שהמלחמה הזו תימשך

״גם בעבודה Fight אני משתמשת בזירה כחומר פיסולי. היא מסמלת את המלחמה, את הנכונות להילחם או את זה שהמלחמה הסתיימה. שדה הקרב הוא סוג של מרחב המתנה. חשבנו שבמאה ה־21 לא תהיה יותר מלחמה, לפחות באירופה. אבל שוב יש מלחמה, ותמיד יש מלחמה איפשהו. זו כמובן סוגיה פוליטית, כי יש קבוצה מסוימת של אנשים שרוצה שהמלחמה הזו תימשך.

״למרבה הצער יש קונפליקטים בכל מקום. אני משתמשת בזירה הזו גם כדי לומר שאנחנו צריכים להיות מודעים לכך שתמיד יש מישהו שמוכן לריב. אבל זה יכול להיות גם ריב פרטי, סכסוך בין שני אנשים או אלימות במשפחה כשמבחוץ זה נראה כאילו כלום לא קורה. אנשים אלימים בדרך כלל נראים רגועים ומנומסים מבחוץ. לכן לעיתים קרובות לא מאמינים לקורבן״.

נלחמים עם עצמנו

מאז Metoo#, השנים האחרונות היו מהפכניות במשמעות של המשגה. Fight היא עבודה אינטנסיבית: יש בה שני רגעי שיא שבהם כל אחד מהמציגים נופל בתורו, אבל אז קם והקרב ממשיך. הם לבושים באותם בגדים, כך שנדמה כאילו הם בכלל חברים באותו ה״צוות״, אז הקשר או הדינמיקה לא ברורים. ״עבור אנשים מסוימים, וגם עבורי ברמה כלשהי, העבודה הזו היא על אדם אחד שיש בו שני כוחות. בכל יום אנחנו נלחמים עם עצמנו. כשמישהו בדיכאון יש תמיד מלחמה עם השקיעה הפנימית שלו.

״מבחינה תרבותית, יש מאבק בין מה שמוערך ומה שלא. האם אנחנו הולכים למוזיאון או למשחק כדורגל? מה מקבל יותר הערכה חברתית? האם אנחנו מבינים את הפואמה או שאנחנו פשוט צופים בטלוויזיה? נשים וגברים נמצאים בקבוצה אחת, שהיא קבוצת בני האדם, או כוכב הלכת עליו אנחנו חיים. אבל ישנן קבוצות מסוימות (במיוחד כשדת מעורבת) שמנסות לשלוט על אחרים. תמיד ירצו לשלוט קודם כל בנשים, כי אז שולטים לפחות בחצי מהגברים שקרובים לנשים – וככה אפשר לשלוט בכולם.

״העבודה או הפרשנות שלה משתנה כל כמה שנים, תלוי במאבק או במערכה. אנשים רבים אמרו לי – ׳זו עבודה על הקרב שלי׳ כי זו העבודה על הקרבות של כולנו. זה קשור גם לגורל של גברים שנלחמים נגד נשים, הרי מה זה משבר הגבריות שקורה עכשיו? גברים רבים מנסים לחזור לזמן שבו הציביליזציה לא הייתה מפותחת, בלי תרבות, מדע או אינטרנט. אבל הגבריות צריכה להתפתח לדרך דמוקרטית. לא לחזור למונחים של שליטה״.

פסלי צמר הגפן המתוק הוצגו לראשונה ב־2001 יחד עם רישומים של בתה של ג׳נין וכרטיסי ביקור של עוסקות בזנות, לצד העבודה Fight כחלק מתערוכת היחידה I Love You Too. לדבריה של ג׳נין ״אמריקאים אומרים לרוב ׳גם אני אוהב.ת אותך׳ לא במובן של ׳אוהב אותך׳, אלא ׳תירגע׳, או ׳אני מבין אותך׳. בהצבה של Fight בתוך התערוכה התקבל מסר מבלבל. רציתי שאנשים יבינו שאלימות היא דבר מבלבל. אפילו לקורבן אין כלים לדבר על זה.

״היום, כשהמון א.נשים חולקים חוויות באינסטגרם או בטיקטוק, נוצרה לכך שפה. לי לא הייתה שפה כדי לבטא את מה שקרה. בעיקר דיברתי דרך האמנות. שאלו אותי ׳למה את לא עוזבת אותו?׳ והתשובה היא כי את לא רוצה לעזוב מישהו שאת אוהבת. אנשים לא מבינים את זה.

״אני זוכרת שביקשתי מאוצרת בפולין שתעזור לי, כי היא הייתה חברה של המשפחה. היא סירבה. אמרתי לה שאני אלך למשטרה, והתגובה שלה הייתה – ׳אל תלכי למשטרה, אף אחד לא יאמין לך. הוא איש כל כך נחמד.׳ יש הרבה נשים שפנו אלי במהלך השנים, קורבנות של אונס ואלימות, סיפרו לי שזה נאמר להן המון פעמים. כמובן, שבזמן שהצגתי את העבודה הזו ב־2001 עוד שתקתי. אנשים פנו אלי ושאלו אם אני בסדר, כי הם הבינו שמשהו קורה. השבתי להם שאין שום בעיה וזה מטאפורי, אבל לא הייתי כנה במאה אחוז. הייתי נאמנה ושתקתי. אבל לא עוד. ב־2021 יצרתי שלט ניאון שבו כתוב ׳אף אחד לא יאמין לך, זוזנה׳״.

---

זוזנה ג׳נין | Fight
וידיואנלה, הביאנלה הבין לאומית לווידיאו
אוצרים: בלו סימיון פיינרו ואביטל בר־שי
ויצו חיפה, הגנים 21
נעילה: 16.6