כל מה שחשוב ויפה
ברכה גיא. צילומים: דניאל חנוך
ברכה גיא. צילומים: דניאל חנוך

השחור המואר של ברכה גיא

מיני רטרוספקטיבה בבית האמנים בתל אביב נוגעת בגעגוע, ביום־יום, בחיים ובמוות. הזדמנות אחרונה לראות (ואחריה עוד אחת)

״הייתי ילדה שניה, אמצעית, וכשדודתי נפטרה בגיל צעיר, הורי אימצו את בני הדודים והיינו פתאום שמונה ילדים בדירת שני חדרים. בכל יום שישי אמא ערכה שולחן לאורך המסדרון וכל השכונה יכלה להתכנס. אני הייתי הילדה שהולכת עם אבא לבית הכנסת, זה היה מקום המפלט שלי, עם השנדלירים המפוארות שהקסימו אותי״.

זכרונות הילדות של ברכה גיא נדחקים ונכנסים לציורים ולתחריטים בגווני שחור־לבן־אפור, כמו תמונות רפאים של העולם שבו התקיימו. בתערוכה ״ברכה גיא: 50 השנים הראשונות״ הזמן צועד לאחור בכמה מישורים. בקומת הכניסה מופיעות עבודות מהזמן האחרון, במיצב גדול ממדים, שבמרכזו שנדליר שנשמטה מכובד משקלה שלה, ומוחזקת בפי עורב. כמו העורבים או ציפורים מקננות, גם גיא בעצמה מלקטת חוטים נוצצים ושברירי מחרוזות ומשבצת אותם בעבודות.

טפט צילום על אחד הקירות מביא את מראה הסטודיו של גיא ״לייב״ היישר מקריית המלאכה אל בית האמנים; הזמן לכוד בכונניות העמוסות בצנצנות ובקבוקים מלאים בנוזל שחור; בובות ושברי כלים – שמופיעים בחדר האחורי הקטן ולאורך הקיר הראשי, כסימני דרך מצמתי חייה או כאסופה של חדר הפלאות שהוא הסטודיו.

הצבע השחור מאוד דומיננטי בעבודותיה של גיא, וטוען אותן בדרמה ובעוצמה, ממש כמו החזות האישית וסגנון ההופעה שלה, שבתורה היא מעין המשך לאסתטיקה של אמנותה. גיא היא אמנית רב תחומית, ציירת ורשמת ויוצרת בכל חומר זמין שעובר תחת ידה. בקריירה בת חמישים שנה היא ניסחה את שפתה האמנותית שאינה מכירה בגבולות שבין ארט לקראפט.

את השנדלירים התחלתי לסרוג בתקופת הקורונה. הייתי סגורה שלושה חודשים וההתעסקות בחוטים, הפרימה והסריגה מחדש, מחומרים שהצטברו לאורך כל החיים, הפכה להתעסקות פנימית, שהלכה ועוררה זכרונות מאוד עמוקים. בעיקר של היחסים שלי עם אמא שלי

השנדליר הדומיננטית שקרסה היא דיוקן של השנים האחרונות. ״את השנדלירים התחלתי לסרוג בתקופת הקורונה. הייתי סגורה שלושה חודשים וההתעסקות בחוטים, הפרימה והסריגה מחדש, מחומרים שהצטברו לאורך כל החיים, הפכה להתעסקות פנימית, שהלכה ועוררה זכרונות מאוד עמוקים. בעיקר של היחסים שלי עם אמא שלי. אמא הייתה תופרת וסורגת והפעולה החזרתית העלתה והזכירה לי את השיחות והרגעים האינטימיים שלנו.

״הדימוי של הנברשות הללו קשור גם לזיכרון ילדות אחר – הייתי היחידה בילדי הבית שהסכימה להתלוות לאבא שלי לבית הכנסת והשנדליר הוא אחד הדברים המרשימים שנחרטו בי משם. התחלתי בסריגה וזה גדל והפך למשהו אחר לגמרי, שבין אובייקט מעוצב למשהו חייתי, שיש לו חיים משלו וחזות מאיימת משהו״, אומרת גיא.

געגוע למרחב ילדות

המראות העכשוויים כמו מכינים אותנו לנוף שונה לחלוטין, באולם שבקומה העליונה. השנדליר אמנם חוזרת, אף כאן היא מופיעה ברישום רפאים ומקדמת את פנינו לפני הכניסה לחלל הפנימי. עבודה גדולה נוספת נראית כרישום מהיר של קוצים ופרחים שיבשו. ״לעבודה הזו אני קוראת ׳געגוע׳ וגם היא קשורה לשדות הילדות שלי – המרחבים הפתוחים שהייתי בורחת אליהם ושם התקיים עולם הדמיון שלי, הייתי קוטפת את החרציות וחוזרת עם צרור פרחי הבר הביתה״.

איך נולדה והתהוותה התערוכה?

״כל התערוכה הזו היא התגשמות של חלום של זמן רב. העבודה עם דליה (דנון) שחררה בי הרבה דברים שהיו עצורים זמן רב, גם בהקשר האמנותי – במגירות הסטודיו או אפילו רעיונות שנותרו בראש לא ממושמשים ופתאום קיבלו הזדמנות לצאת לפועל, וגם בהקשר האישי – של חזרה למקומות רחוקים וזמנים שנשכחו״.

בחלל הפנימי של הקומה השנייה אנחנו באמת רואים מעין ארכיון, מה החלוקה?

״על הקירות עבודות מהשנים האחרונות. מצד אחד דיוקן עצמי (הראש הקירח שלי, בתקופת ההחלמה מסרטן שהייתה בתחילת שנות ה־2000). הצילומים הללו נעשו בשיתוף עם האמנית טל שוחט, אני ביימתי וניסיתי להפשיט את הדמות הקונקרטית ולהעלות את הזיכרון״.

להפשיט את הגוף, לצאת כפי שבאת לעולם.

״כן העבודה היא קצת התרסה למול החיים והמוות ו׳הבל הבלים אמר קוהלת׳, והאיוולת שבהתקשטות לעומת הדברים החשובים באמת״.

התעסקת במחלה בצורה בוטה וישירה, וניכר שהיא הפכה לנקודת מפנה משמעותית בקריירה שלך.

״נכון. זו הייתה הנקודה שבה התנתקתי מהעבודה עם הגלריה, בהחלטה מפתיעה ועיקשת שהגיעה בעקבות המחלה. החיבור שלי עם גלריה רוזנפלד בשעתו – שעבדתי איתה כמעט שני עשורים – התחיל בזכות הצבעוניות העזה והדשנה של העבודות המוקדמות שלי. העבודות הללו הצליחו במיוחד בתערוכות בעולם (בארה״ב בגרמניה). אחרי שהחלמתי ושיניתי כיוון וסגנון החלטתי לצאת לעצמאות אמנותית״.

העבודות של גיא נטו יותר ויותר לעבר השחור, גם בחלקים האופטימיים שלהן וגם בחלקים שהם לא אישיים, אלא חברתיים. כך לדוגמה ברקמת הבגד של התינוקת ״ליצן קטן שלי״ שנעשתה בעקבות הפיגוע בבית חנה בשדרות בן גוריון, ב־3.3.96 (אז קפה קפולסקי). עבודה שקשה להתיק ממנה את העיניים, והלב.

״זה היה ביום ההולדת שלי. נסעתי לחגוג בגלריה שהייתה אז בדיזנגוף. חציתי את השדרה ובאותו רגע נשמע הפיצוץ. התינוקת שניצלה ואמא שלה שנהרגה במקום קרעו את ליבי״.

אבל נוגע באבל

בתהליך העבודה עם גיא ניסתה האוצרת דליה דנון להפריד את העבודות למקטעי משמעות: ״התערוכה היא חתך של דימויים שונים, המופיעים באופן רציף ביצירתה של ברכה, במגוון טכניקות: ציור, פיסול, מייצבים, רקמה, סריגה, קולאז׳, ועוד. המכלול הזה כשהוא מוצב בתערוכה יוצר מבט־על, מציף מחשבות אודות פריחה וקמילה, אור וחשיכה, חיים ומוות״

עיתוי התערוכה הצטלב עם יום הולדתו של דני, בנה המנוח של דנון, שבעבר הקדישה לו ולאביו סדרת תערוכות, ואבל נגע באבל. ״הרגשתי שהדברים מתחברים באופן רגשי ופלאי אפילו, עם האבל האישי והגעגוע שלי. אם כאוצרת אני מנסה בדרך כלל להיעלם ולהמעיט את נוכחותי, הפעם – גם בגלל הקשר המיוחד שלי עם ברכה – הרגשתי שהיא מאפשרת לי. ולראשונה אולי אפשרתי לעצמי לקחת מקום, לנכס לי חלק מהנימה של הצער והגעגוע שלה״.

birds

החלוקה התמטית של ״עולם הסטודיו״ למטה ועולם העבר באולם הגדול למעלה, יוצרת מהלך רב־כיווני. ״רציתי לתת ביטוי לעושר הגדול של העבודות באופן יותר רטרוספקטיבי. על הקירות נבחרו בפינצטה מיטב של המיטב, עבודות שמציגות את היד החופשית, התחריט והריבוי המדיומלי של ברכה. על השולחנות רטרוספקטיבה קטנה של עבודות משנות ה־70 ועד ימינו.

״היא אישה מאוד יצירתית ואמנית מגוונת ויש לה חופש אמנותי שנוגע בחומרים ועשייה מאוד חרוצה – היא לא יכולה לשבת בטל ולבהות, תמיד עסוקה ונוגעת בחומר, רוקמת סורגת, רושמת וכותבת. והצלחנו באופן הזה להקיף את המרחב של העשייה שלה״.

ואכן המעבר סביב השולחנות חושף עבודות קטנות ואינטימיות, מסודרות בסדר סמי כרונולוגי, חופשי למדי, ומציעות מבט רוחבי על קריירה ארוכה של אמנית שנוגעת בחומרים קלאסיים לצד היומיומי והרדי מייד, ומצליחה לייצר מבעים מרטיטים.

חמישים השנים הראשונות? ברכותיי לקראת החמישים הבאות ועד מאה ועשרים.

גיא: ״כן זה קצת נשמע מוזר. את שם התערוכה נתנה נאוה סביליה שציטטה בטקסט התערוכה משיר של זלדה. אבל זה מתאים גם כיוון שהחלטנו שתהיה לה תערוכת המשך, ממש בחודש הבא. תערוכה מצומצמת יותר, בחדר הקטן בלבד״.

ומה יהיה בה?

״עוד לא יכולה לגלות עד הסוף, ככל הנראה היא תהיה מאוד לבנה, לעומת העבודות השחורות שמוצגות כעת. אולי אציג הפעם את קוביות הסוכר שלי, לצד עבודות תחריט ורישומים על דפי ספרים ישנים וקטנים. הספרים מאוד חשובים לי״.

אומרת גיא, בעודה מתכננת את הזכרונות לעתיד לבוא.


ברכה גיא | 50 השנים הראשונות
אוצרת: דליה דנון
בית האמנים תל אביב, אלחריזי 9. נעילה: 10.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden