רובוטריקים - עליית החיות: לשבת בכיסא ולכבות את המוח

מאז שמייקל ביי לקח לידיו את המושכות של סרטי הרובוטריקים, הזיכיון נותר חבוט בתחתית הפיילה של הוליווד. הנוסטלגיה נשדדה מאיתנו לאור יום, האפקטים היו בומבסטיים וחסרי פרופורציות, הרובוטים נראו כמו בליל מתכתי חסר צורה והעלילה כמעט ולא הייתה קיימת. חמישה סרטים מאוחר יותר פלוס 4.5 מיליארד דולר הכנסות – אפשר להכריז שמדובר בכישלון טוטאלי.

ואז הגיע ״באמבלבי״, הסרט המצוין שהציע מבט אחר על מלחמות הרובוטים הענקיים, בכיכובה של היילי סטיינפלד (״הוקאיי״). זה היה סרט התבגרות אייטיזי נפלא, שבמקום לשים במרכזו את מלחמות הכוח והשליטה של הרובוטים, ליבו של הסרט היה היחסים בין צ׳ארלי (סטיינפלד) לבאמבלבי, שטופל באנימציה ממוחשבת, מהוקצעת ואפקטיבית.

״באמבלבי״ היה פריקוול לזוועות של מייקל ביי, ובפועל הוא יותר אתחול (מתבקש) לזיכיון הכושל. חמש שנים אחרי עלייתו לאקרנים עולה ״רובוטריקים: עליית החיות״. כזכור, אחרי שסייברטרון, כוכב הבית של הרובוטריקים, נכבש על ידי השקרניקים, באמבלבי נשלח על ידי אופטימוס פריים לכדור הארץ כדי להקים יישוב חלוצי של רובוטים במדינת האמריקאקים. בשנת 1994 הרובוטריקים הם תושבים ארעיים בכדור הארץ שמנסים למצוא דרך לחזור אל כוכב הבית שלהם.

במקביל, הטרורניקים, שליחיו של יוניקרון (מעין רובוט אדיר ממדים שאוכל כוכבי לכת לארוחת בוקר) תרים אחר מפתח אינטרגלקטי שבעזרתו אדונם יוכל לנוע בין יקומים (מישהו ביקש מולטיוורס ולא קיבל?). כדי לחזור לביתם הרובוטריקים יוצאים למסע חיפושים אחרי המפתח ונעזרים במקסימלים – הכלאה של חיות פראיות וחלקי מתכת כבדים. להעמקת הדרמה הסרט משלב גם בני אנוש: נואה (אנתוני ראמוס, ״יאנגר״), חייל משוחרר, קשה יום, בעל כישורי אלקטרוניקה (אלא מה?) ואלנה (דומיניק פישבק, ״פרויקט פאוור״), מתמחה צעירה במוזיאון לעתיקות.

סצנות האקשן מספקות את הסחורה בזכות אפקטים לעניין, פיצוצים וכל השואו המתבקש, אבל שוב עולה אותה הבעיה: ראית אחד, ראית את כולם. בין סצנת אקשן לאחרת יש דיאלוגים שחוקים על ערכי המשפחה, ערך עצמי ואיך לעזאזל מצילים את העולם בקלות וללא כישורים מתאימים

על התסריט של ״עליית החיות״ הופקדו לא פחות מארבעה תסריטאים: ג׳ובי הרולד, דרנל מאטייר ג׳וש פיטרס, אריק הובר וג׳ון הובר. ארבעתם החליטו להתעלם כמעט לחלוטין מאירועי הסרט הקודם, שהיה מלא בנשמה עדינה וחיננית. במקום, הם לקחו השראה ממייקל ביי (שנמנה עם מפיקי הסרט) או שהוא פשוט התפרץ עליהם, אחרת אי אפשר להסביר את ההבדל התהומי בין שני הסרטים.

״באמבלבי״ היה כמו לחיצה קטנה על הדוושה, ומנגד ״עליית החיות״ הוא קיק סטארט שסוחט את הדוושה עד טיפת הדלק האחרונה. התסריט נמהר, ועל אף 127 הדקות של הסרט לא נעשה ניסיון אמיתי לקחת את העלילה באיזי או לשמור את הקלפים קרוב לחזה לקראת הסרט הבא (״עליית החיות״ הוא סרט ראשון בטרילוגיה חדשה).

מעבר לתסריט הבעייתי, התכנסנו כאן כדי לצפות במפלצות רובוטיות ענקיות בסגנון קאיג׳ו מתכתי נלחמות עד זוב שמן מנועים. סצנות האקשן מספקות את הסחורה בזכות אפקטים לעניין, פיצוצים וכל השואו המתבקש, אבל שוב עולה אותה הבעיה: ראית אחד, ראית את כולם. בין סצנת אקשן לאחרת יש דיאלוגים שחוקים על ערכי המשפחה, ערך עצמי ואיך לעזאזל מצילים את העולם בקלות וללא כישורים מתאימים (רמז: חליפה רובוטית בלתי נוחה). אז כן, תמיד כיף לצפות באופטימוס פריים (בקולו האציל של פיטר קאלן) מנופף בגרזן ובחרב שלו, אבל שום סצנה בסרט לא תשאיר אתכם המומים ובטח שלא עם טעם לעוד.

המטרה העיקרית של ״עליית החיות״ היא להכיר לקהל את המקסימלים, גזע רובוטי קדמון המונהג על ידי אופטימוס פריימל (רון פרלמן, ״הלבוי״). בפועל, המקסימלים בסרט היו מעין נספחים. חוץ מהעובדה שהם מחזיקים במפתח המיוחל שמניע את הדמויות לפעולה, אין באמת ערך מוסף לנוכחות שלהם, ובעיקר נראה שהם שם רק כדי שיהיו באיזשהו סרט. אותו הדבר אפשר לומר על יוניקרון, אחד הנבלים הכי גדולים במיתולוגיה של הרובוטריקים. ואם הנבל הגדול בוזבז כבר בסרט הראשון, על מה יתבססו הסרטים הבאים? נחיה ונראה.

אי אפשר להגיד על ״עליית החיות״ שהוא סרט רע, אבל בטח שאי אפשר להגיד שהוא טוב. הוא מכיל כמה סצנות אקשן טובות יותר מהדרעק של מייקל ביי, העיצוב של הרובוטים עשוי לעילא (כבר ראינו זאת ב״באמבלבי״) והוא סרט קיץ טיפוסי. לשבת בכיסא ולכבות את המוח. הדמויות האנושיות נועדו לנסות ולהעמיק את הדרמה, אבל הביצועים של אנתוני ראמוס ודומיניק פישבק (האלמונים יחסית) לא מרשימים במיוחד. בקיצור, עוד סרט רובוטריקים שכנראה יישכח במחשכי הארכיון ההוליוודי.

---

רובוטריקים: עליית החיות
בימוי: סטיבן קייפל ג׳וניור
127 דקות; ארצות הברית, 2023
3 כוכבים