עדנה אוליבר לא נבהלת מהאפשרות שהעבודות שלה ישברו

יובל: הי עדנה, מה שלומך בימים אלו? וברכות על ״רעש לבן״, תערוכה חדשה בגלריה b.y5 בעקבות היותך הזוכה הראשונה (!) בפרס מילה, שהוענק השנה לראשונה על ידי עמותת אמנים יוצרים בישראל

עדנה: תודה רבה. מתרגשת. לומדת איך זה לקחת את האמנות למקום אחר, כלומר, לצאת מהסטודיו האישי אל העולם ואל הקהל. אני גם לומדת את העשייה האמנותית מכיוונים אחרים: הפצה, עבודה עם אוצרת, עם בעלי מקצוע שונים

יובל: לגמרי. הפרס מיועד לקרמיקאים בראשית דרכם המקצועית. ספרי קצת על עצמך, מה זה אומר בתחילת הדרך

עדנה: סיימתי את התואר במחלקה לקרמיקה בבצלאל לפני שבע שנים. השתתפתי מאז בתערוכות קבוצתיות, וזו תערוכת היחיד הראשונה שלי. מעניין אותי ליצור אוביקטים שירגשו אנשים ויגרמו להם לרצות לשחק אתם, לחקור ולגעת.

אני אוהבת ליצור עבודות שמזמינות את הקהל לבדוק אותן ובעקבות זאת את העולם שלנו, את עצמנו. התגובות שאני מקבלת על העבודות מפתיעות לפעמים. לדוגמה, אנשים מפחדים בהתחלה לגעת משום שמדובר בפורצלן, בעוד שלי זה מאוד טבעי לטלטל ולקרקש ביצירות. זה כיף לראות את העבודות שלי דרך העיניים והידיים של אחרים

יובל: לגמרי, ואני הכי יכול להבין. אני זוכר עבודות קודמות שלך, ואולי דווקא בגלל שפוטנציאל התנועה נמצא בהן, יש בהן משהו יותר מרתיע כי גם ככה הכל נראה עדין ואתה לא רוצה לשבור שום דבר

עדנה: אני מבינה שגם אם אני כבר לא מתרגשת משבירה, אחרים כן. פורצלן הוא חומר חזק ולאורך השנים למדתי את המגבלות שלו, את היכולות שלו. חוץ מזה, הצלילים שהעבודות מפיקות הם מופלאים ומגוונים, וחשוב לי שמי שפוגש את העבודות יחווה גם את הפן הזה של העבודה, גם במחיר של שבירה אפשרית. אני מאוד אוהבת לראות כשאנשים ניגשים בהתחלה בחשש־מה ומצליחים להתגבר עליו כי הסקרנות ויצר המשחק האנושי חזקים מזה

יובל: אז בואי ספרי מה את מציגה בתערוכה

עדנה: גוף העבודות המרכזי מכיל עבודות שנוצרו בטכניקה שאני פיתחתי וייחודית לי. היא מאפשרת לבנות אוביקטים בעלי חיבורים דמויי־מפרקים ומאפשרים תנועה של חלקי האוביקט.

בנוסף, אני מציגה תבליטים ריאליסטיים שבהם חלקי גוף שנוגעים בצורות שמופיעות בתערוכה. פיתחתי עם השנים שפה צורנית שנבעה מהטכניקה של חיבור בין אלמנטים ובתבליטים האלה אני מפגישה חלק מהצורות עם הגוף. לדוגמה, ירכיים שמחזיקות צורה גלילית.

יש גם מערום של אלמנטים היברידיים סטטיים שמייצגים את אותה שפה צורנית שיצרתי, ומביעים את המפגש בין המגע לחומר באמצעות לחיצה.

יש שישה אלמנטים שמונחים על מגשים מרחפים שבהם מותר לגעת (בשאר העבודות לא ניתן לגעת במסגרת התערוכה)

יובל: אני רוצה רקע להתעכב על החלק של הירכיים שמחזיקות צורה גלילית. אני לא בטוח שהבנתי את החלק הזה. את יכולה להרחיב?

עדנה: העבודה שלי עם חומר לא מסתיימת לאחר השריפה. אני עובדת איתו כשהוא רך ופלסטי, כשהוא מתייבש וכשהוא שרוף. כמו כל מי שעובד עם חומר קרמי, אני לוחצת, מגלפת, מהדקת, דוחסת ושורפת. אני ממשיכה לעבוד עם החומר לאחר שהוא יוצא מהתנור כחלק מהטכניקה שפיתחתי. זה גורם לי לבדוק כל הזמן איך הצורות הקשיחות פוגשות את הגוף, במקומות רכים כמו בית השחי לעומת מקומות קשים יותר כמו עצם האף

יובל: אני רואה שיש לך איזה עניין עם ניגודים, נכון? גוף וחומר, קשה ורך, סטטי ותנועה. וזה גם מתקשר לשם התערוכה, רעש לבן, שזה לא ניגוד אבל גם לא משהו רגיל, שמחברים צבע לקול. אני צודק?

עדנה: בהחלט 🙂

ניגודים מעוררי עניין, הרמוניה פחות מרגשת אותי. לא ככה?

יובל: לא בהכרח. הרמוניה יכולה להיות הכי מרגשת, אבל לא נתווכח על זה… ובכל זאת תגידי משהו על שם התערוכה?

הצלילים שהעבודות מפיקות הם מופלאים ומגוונים, וחשוב לי שמי שפוגש את העבודות יחווה גם את הפן הזה של העבודה, גם במחיר של שבירה אפשרית. אני מאוד אוהבת לראות כשאנשים ניגשים בהתחלה בחשש־מה ומצליחים להתגבר עליו כי הסקרנות ויצר המשחק האנושי חזקים מזה

עדנה: אוקי, קיבלתי (ולא חייבים להתווכח אפשר להחליף דעות 🙂)

את שם התערוכה הציעה האוצרת טלי קיים. התערוכה מאוד לבנה, כי חשבתי שהצורות עוברות הכי טוב במונוכרומטיות. הנראות של ההצללות טובה יותר. כשבדקנו מלים לשם התערוכה, הצבע הלבן היה אחת מהן וגם היה לי חשוב להתייחס לצליל. כך הגענו לצירוף (המעניין לדעתי), רעש לבן, שיש בו ניגודיות מסקרנת

יובל: עם זה אני מסכים, וצודקת: לא חייבים להתווכח. אז עוד שאלה: מעניין אותך הצד הפונקציונלי של העבודות/טכניקה? לעבוד אולי בקנה מידה יותר גדול?

עדנה: האם כוונתך לשאול אם מעניין אותי ליצור דברים פונקציונליים בטכניקה הזו?

יובל: כן. וגם בקנה מידה גדול יותר

עדנה: לגבי קנה המידה, יש כמה עבודות שהגדלתי את קנה המידה שלהן – או שהגדלתי מאוד את הצורה עצמה מעבר לגודל שנוח לאחיזה, או בריבוי של אלמנטים (יריעה של המון חלקים ושרשראות באורך של כמה מטרים).

כחלק מבדיקה של גבולות העבודה שלי, רציתי לבדוק איך מושפעת התנועתיות משינוי קנה המידה. רוב העבודות שלי נוחות לאחיזה כי זו התקשורת הכי טובה בין האוביֿקט לאדם שאוחז בה. במגדיר שנכתב במיוחד לתערוכה, יש מונח שהרבה אנשים מאוד התחברו אליו: אוֹסִימוֹרְפִיזְם: שינוי ספונטני של מסת החפץ בהתאם לקצב פעימות הלב של האוחזים בו.

אני חושבת שזה נגע באנשים כי כולנו מושפעים ממה שאנחנו מחזיקים. התנועה שלנו משתנה כתוצאה מגודל החפץ, המרקם שלו ועוד. ההגדרה הזו מתארת היפוך, תכונה בסיסית של החפץ מושפע ממי שאוחז בו

יובל: אז זה בדיוק הזמן להגיד כמה מילים על המדריך שכתבה טלי גלסקי. תספרי עליו?

עדנה: בשמחה

לקראת פתיחת התערוכה ביקשתי מטלי לכתוב לקטלוג טקסט בנושא שפה ודיאלקטיקה בעבודה שלי. אחרי שהיא ביקרה בסטודיו, היא אמרה שיש לה הרגשה שאני יוצרת עולם חדש, ושיותר מתאים שתמציא מלים שיתאימו לעולם הזה. מבחינתי, זה היה כאילו היא קראה את המחשבות שלי, כי אני תמיד מרגישה שאני מפיחה רוח חיים באוביקטים ושמחתי להצעה.

חשוב לציין שלא מדובר בהגדרה לעבודה אחד לאחד. זה יותר כמו מגדיר לניווט בעולם שאני יוצרת גם התגובות מהמבקרים הן מאוד מרגשות

יובל: אז תני עוד דוגמה או שתיים למושגים חוץ מאוֹסִימוֹרְפִיזְם

עדנה: אִנְּסוּם: תכונה באוביקט שגורמת למתבוננים לזהות בו חלק מעצמם.
טְרִיפְלׇקְס: גוף שמורכב משקעים, חודים ושתיקה.
פְּלָאוּלוּם: חומר שמתגבר על כוח הכבידה כתוצאה מחשיפה לאור.

והנה שוב חזרנו לנושא הניגודים 🙂

יובל: נייס. מסתדר לי עם העבודות. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

עדנה: קודם כל, המון תודה על השיחה הזו. לא פשוט לי להסביר מה אני עושה והשיחה אתך די הכריחה אותי לשבת ולחשוב איך לדבר על זה. אני גם מאוד מקווה שתגיע לראות.

בנוסף, העבודה עם האוצרת טלי קיים היתה קורס מזורז בצד שלא הכרתי של עולם האמנות. לי זה ברור מה הקשר בין כל מה שאני עושה, אבל כשבאים לבנות תערוכה, צריך לתקשר את זה לאוצרת ובעזרתה להרבה אנשים אחרים

---

עדנה אוליבר | רעש לבן
אוצרת: טלי קיים
גלריה B.Y5, בר יוחאי 5 , תל אביב
השקת קטלוג 23.6; נעילה: 1.7