מה קורה // אנה גרינבנד

מי?

אנה גרינבנד, בת 41, מתגוררת בערד.
אתר

סטטוס זוגי?

נשואה לאיגור + ים הקטן + ניקיטה הכלבה.

מה בצלחת?

אני אוהבת פירות. פירות זה אושר. אני אוהבת גם חלב שקדים שאני מכינה לבד, פנקייק קוואקר ובננה ואורז מתוק. נראה לי שאני אוהבת אוכל של ילדים, פשוט. אין סיכוי שאכניס לפה אוכל מבושל שעמד במקרר יומיים. לא אוכלת פרות קדושות.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלה ועד ה־26.8 מוצגת תערוכת היחיד שלי במרכז לאמנות עכשווית ערד (אוצרת: לאה אביר). הפרויקט ששמו ״מעבר״ הוא מיצב אודיו־ויזואלי, מחווה קולנועית המזקקת את האלמנט המיסטי של נסיעה על כביש ללא מוצא. הפרויקט מורכב ממספר עבודות וידאו, סאונד וצילום. העבודה המרכזית מתעדת את הנסיעה לאורך כביש 3199, כביש הנחש שמחבר בין ערד ומצדה. הנסיעה מתרחשת בשעת הדמדומים, כשאור וחושך נפגשים והעולם נצבע בכחול עמוק אינסופי, וכל מה שמתרחש מסביב מרגיש כמו תפאורה על במת תיאטרון.

הפרויקט התחיל לפני שלוש שנים, כשעברתי יחד עם בן זוגי ושני הכלבים שלנו לערד. הגענו לרזידנסי בדיוק כשהתחיל השיגעון, במרץ 2020. בסגר הראשון נסעתי על הכביש הזה בפעם הראשונה. בתקופה שבה חופש תנועה הפך ללא חוקי היינו נוסעים על הכביש כמו עבריינים. זה היה מאוד מרגש. מאז, הנסיעה על הכביש הזה הפכה עבורי לסוג של טקס.

בפרויקט אני משחזרת את חוויית הנסיעה שלי על הכביש. אני הופכת את חלל הגלריה למרחב פיוטי הנע בין קונקרטי למטאפורי, בין המרחב הפנימי של האוטו לבין המרחב הפנימי של התודעה. אני מזמינה את הצופה לחוות את הנסיעה דרך נקודת מבטי, ״לשבת״ בכיסא הנהגת או לבחור שירי פסקול ב״רדיו מעבר״, עבודת סאונד אינטרקטיבית שנוצרה יחד עם בן זוגי, איגור צינובוי.

התחלתי את דרכי באמנות לפני כ־20 שנה, כסטודנטית במחלקה לצילום בבצלאל. ללימודים החלטתי להירשם בזכות הסרט של דיויד לינץ׳, ״כביש אבוד״, שהשאיר עליי רושם חזק. בגלל שלא ידעתי לצייר החלטתי לנסות את המחלקה לצילום, למרות שגם לצלם לא ידעתי ולא הייתה לי מצלמה. בתור פורטפוליו לוועדת הקבלה השאלתי כמה צילומים מחברים.

צילום ודיויד לינץ׳ הם שתי אהבות גדולות שמלוות אותי עד היום. להן התווספה גם בובנאות. איכשהו התגלגלתי לזה במקרה, אבל כנראה שהייתי שם תמיד (למרות שלא אהבתי לשחק בבובות בתור ילדה). הקטע של הנפשה קרוב לליבי. כמו שאמר המורה שלי לבובנאות, הדס אפרת: ״כל דבר ניתן להנפיש״. להנפיש עבורי זה להחיות, לתת תנועה אבל גם להכניס נפש או להתחבר לנפש הטמונה בכל דבר – בין אם הוא חי או דומם. בתחום הבובנאות יצרתי יחד עם בן זוגי את ״פרויקט דה להשמטע//הנצנוץ״. המופע רץ במשך כמה שנים בתיאטרון החנות.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

פגשתי את דיויד לינץ׳… בחלום. אני פוגשת אותו מדי פעם בחלומות. אני לא זוכרת כלום, אבל התחושה תמיד טובה. מעניין אם הוא פוגש אותי גם. ללינץ׳ יש השפעה רבה עליי ועל האמנות שאני יוצרת. כשבגיל 12 ראיתי את טווין פיקס הוא השאיר עליי רושם חזק, כאילו התחברתי לאיזה מקום חבוי בתוך עצמי. אני מתכננת לכתוב לו מכתב ולהזמין אותו לביקור בערד.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

מצד אחד אני רוצה להרים פרויקטים גדולים עם תקציבים מכובדים כדי להרגיש נוכחת, ומצד שני אני רוצה לנדוד בעולם וליצור מופעים עצמאיים של צילום מונפש. אני רוצה לשחזר רגעים מינורים מכל מיני מקומות ולהביא אותם למקומות אחרים. קצת כמו הדיאורמות של דאגר, לפני שהוא המציא את הצילום.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

לצערי אני קונה בלי סוף פריטי לבוש נחמדים בחנויות יד שנייה. כל פעם שאני מגיעה לעיר הגדולה אני נכנסת לאקסטזה של קניות ואין שום דרך לעצור את זה. הדבר האחרון שקניתי היה בירושלים – כובע בצבע כחול עם דפנות רחבות כדי שאוכל להסתתר מהשמש הנצחית של ערד.

---

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן