״המהפנט״, סרטו החדש של רוברט רודריגז, פשוט לא עובד

באמצע שנות התשעים היה רוברט רודריגז כוכב עולה בשמי הוליווד. סרטו הראשון באורך מלא, ״אל מריאצ׳י״, היה להיט מקסיקני על נגן גיטרה נודד שהופק בתקציב נמוך והכניס יותר משני מיליון דולר בקופות. אחריו הגיע ״דספראדו״, להיט נוסף בכיכובו של אנטוניו בנדרס, שסלל עבור רודריגז את הנתיב המהיר לאולפנים הגדולים של הוליווד, והפך אותו לאחד השמות הלוהטים של התעשייה.

בשנת 1996 הוא איחד כוחות עם במאי זניח, אחד בשם קוונטין טרנטינו, ויחד יצרו השניים את אחד מסרטי הקאלט של אותה תקופה, ״מצאת החמה עד צאת הנשמה״, שהיה להיט מטורף ומיצב את רודריגז כיוצר קולנועי מתוחכם בואכה גאוני. בין לבין הוא יצר סרטי ילדים מטופשים כמו ״ספיי קידס״, אבל תמיד שמר פינה חמה בלב לטראש ולבי מוביז שאהב להפיק.

עם רזומה כזה, עצוב לגלות שבסרטו החדש, ״המהפנט״, רוברט רודריגז גרסת 2023 לא מזכיר במאומה את הפרודיג׳י ההוא משלהי הניינטיז. למרות הטריילר המבטיח והמסקרן של הסרט, התוצאה המתקבלת לא ראויה בכלל לעלות במסגרת דיון קולנועי אינטלקטואלי. בסרט הקצר יחסית (94 דקות) מנסה רודריגז לדחוס יותר מדי ז׳אנרים ורפרנסים למותחנים פסיכולוגיים מוצלחים הרבה יותר. הוא מערבב בכישלון מפואר מתח, מלודרמה מוגזמת, אקשן צ׳יזי וזול וטוויסטים כביכול מפתיעים אך יבשים כמו חטיף השוקולד המושמץ (שלא בצדק).

במרכז הסרט ניצב דני רורק (בן אפלק), בלש במשטרת אוסטין שסוחב טראומת עבר שמונעת ממנו לחזור לשטח. בתו הקטנה נחטפה לנגד עיניו בפארק וכעבור שנים עדיין לא נמצאה. כשרורק מגלה במהלך שוד בנק פרט חשוב הנוגע לבת שלו, הוא נסחף למערבולת חושים (תרתי משמע) ונחשף לסוכנות מהפנטים מסתורית שלחבריה יש יכולות הפנוט יוצאות דופן, וטיפול בטראומה הוא הדבר האחרון שהם משתמשים בהפנוט עבורו.

אפשר לתלות את ההופעה האנמית של אפלק בטקסטים הדביליים שנתנו לו לשנן, אבל לאורך הסרט מתחזקת ההרגשה כי אפלק עבר הפנוט על אמת. הוא משחק באדישות מתישה ונראה יותר כמו מישהו שהכריחו אותו להתייצב על הסט

״המהפנט״ הוא לא יותר מתערובת בלתי אפויה של סרטים כמו ״התחלה״, ״שאטר איילנד״ ו״הקבינט של ד״ר קליגרי״, שנעשתה באמצעות חומרי הגלם הזולים ביותר, אלה שלוקחים מהמדף התחתון של הסופר. הטקסטים הדלים של רודריגז ומקס בורנשטיין מייצרים דיאלוגים פשטניים שלא מובילים לשום מקום, אולי רק לכאב ראש.

מבט בפורטפוליו הקצר של בורנשטיין מגלה מה השתבש שם: האיש אחראי, בין השאר, לתסריטים של סרטי גודזילה ושות׳, שכזכור הטקסט הוא לא החלק החזק שלהם. רודריגז, האיש שהביא לנו סרטי טראש מופתיים כמו ״סיוט בחדר המורים״ ו״פלאנט טרור״, יכול לכתוב לבדו שלושה תסריטים מוצלחים הרבה יותר בלילה אחד (לא בדקתי).

סרטו הגדול האחרון של רוברט רודריגז היה ״אליטה: מלאך קרב״, והוא גרף תגובות חיוביות (בעיקר מצד הקהל). מאז הוא הבליח כבמאי בכמה פרקים של ״הספר של בובה פאט״ הבינונית, אבל עדיין לא הזכיר את רודריגז הישן והטוב שהוא. בן אפלק, שחקן מוגבל כשלעצמו (אבל במאי מוכשר ללא ספק), חובר אליו באחד הפרויקטים המאכזבים אי פעם שעדיף היה אם נגנז.

אפשר לתלות את ההופעה האנמית של אפלק בטקסטים הדביליים שנתנו לו לשנן, אבל לאורך הסרט מתחזקת ההרגשה כי אפלק עבר הפנוט על אמת. הוא משחק באדישות מתישה ונראה יותר כמו מישהו שהכריחו אותו להתייצב על הסט. יש אולי רק דבר אחד שהופך את חוויית הצפייה השלילית בסרט למעט יותר ראויה: הוא מתהדר בטוויסטים מפתיעים, אבל עדיין לא כאלו שיעיפו לכם את הסכך.

לצידו של בן אפלק מככבת אליס בראגה, שחקנית מוכשרת עם קילומטראז׳ מכובד של סרטים כמו ״עיר האלוהים״, ״אני אגדה״ ו״יחידת המתאבדים״ של ג׳יימס גאן. בראגה, בדומה לאפלק, נופלת בבורות שטמן לה התסריט, והכימיה בינה לבין אפלק כמעט ולא קיימת.

רוברט רודריגז ידע ימים יפים יותר בהוליווד. ממכונת להיטים תקופתיים, שהפוסטרים שלהם מעטרים קירות של סטודנטים זבי חוטם לקולנוע, הפך האיש לקולנוען כושל שהלהיט הכי גדול שלו בתקופה האחרונה היה ״גיבורים זה אנחנו״ עם פדרו פסקל (אל תשאלו איך אני יודע). למרות הציפיות הלא גדולות, כל המכלול של ״המהפנט״ פשוט תקוע ולא עובד. לא הנבל הראשי, לא הרפרנסים של רודריגז לעצמו ולא לסרטים אחרים, לא הטקסטים ובטח שלא האפקטים והצילום שנלקחו היישר מהניינטיז (אבל בקטע לא טוב).

---

המהפנט
בימוי: רוברט רודריגז
93 דקות; ארצות הברית, 2023
1 כוכבים