״הבשורה על פי יהודה״ מקים לחיים את ירושלים המודרניסטית של פעם

הכתיבה על ״הבשורה על פי יהודה״ של דן וולמן הבהילה אותי. בהלה זו אולי לא המילה המדויקת, אולי יהיה יותר מדויק להגיד שהלכתי מסביבה הלוך ושוב. השגב שיש בסרט הזה, הירושלמיות של רחביה של פעם, הדמויות מלאות העוצמה, השפה, ובעיקר השאלות הגדולות שהסרט הזה עסוק בהן, כאילו היו לא מכאן, או יותר מדויק – לא מעכשיו. לא ידעתי איך לחשוב על כל זה, ועוד יותר איך לכתוב על העולם ההוא מתוך הזמן העכשווי.

אבל משהו שם בסרט נגע לי ללב באיזה אופן מפתיע. בהלוך ושוב הזה סביב הכתיבה ניסיתי להבין אותו. הוא קשור אולי קודם כל בדורון תבורי, במשחק שלו (גם) בסרט הזה שהיה מהפנט ומפעים, ובמה שאפשר היה עוד לראות דרכו גם ביחס לסרט הזה, וגם ביחס לנוכחות המרשימה של וולמן בשדה הקולנוע הישראלי.

הסרט הוא עיבוד של רומן מאת עמוס עוז שנושא את אותו שם. סטודנט ירושלמי שנמשך אל חקר הנצרות עובר לגור בבית שבו מתגוררים גרשום (דורון תבורי), איש מבוגר ומלא להט שבנו נפל במלחמה, ועתליה, אמנית מאופקת ויצרית. בבית מתגוררים באיזה אופן גם מי שכבר אינם בין החיים, אותו הבן שנפל ואביה של עתליה – איש רדיקלי ומחוץ לקונצנזוס שהתנגד להקמת המדינה, ויצר קשרים עם המנהיגות הערבית.

הסרט מגולל את מסכת הקשרים הסבוכה בין המתים לחיים, כששאלות כמו נאמנות או בגידה הולכות ומתבררות כמרכז האידיאי של הסרט. הדמות של יהודה איש קריות, הניסיון לבחון את מעשיו מחדש, שאלת הנאמנות שלו לישוע – כל אלו הולכים ומתפרשים במהלך הסרט כסיפור שדרכו נבחנות השאלות האלה גם ביחס להווה.

הסרט לא רק מציע עיבוד לרומן של עוז, אלא באופן פלאי מקים לחיים את הסיפורים, הדמויות, את השפה והעולם של עוז, ובמידה מסוימת גם של א.ב. יהושע, ואולי גם של סופרים אחרים בני הדור הזה

אבל לפני העיסוק בסרט וביחס שלו אל העבר, אני רוצה לכתוב עוד משהו על העבודה של וולמן. ב־1980 יצא סרטו של וולמן ״מחבואים״, אחד מהסרטים הנועזים ופורצי הדרך בקולנוע הישראלי. תבורי משחק שם דמות של מורה שהתלמידים שלו חושדים בו שהוא מרגל, אבל הגבר הערבי שאיתו הוא נפגש מתברר כאהוב ליבו וגופו. וולמן מעז לספר לראשונה בקולנוע הישראלי סיפור אהבה בין גברים. תבורי, גבר צעיר ומלא תשוקה ב״מחבואים״, אב סגפן ויצרי בו זמנית ב״בשורה על פי יהודה״, הוא שחקן מחונן, שבסרט הזה המשחק שלו הוא ריקוד מופלא של ממש.

יש משהו בסרט שהוא כמעט הפוך מהסרט מחבואים. מחבואים הולך קדימה לסיפור שעוד לא סופר בקול רם, הבשורה על פי יהודה חוזר אל העבר. אבל לשני המעשים האלה נדרשת תעוזה. אלו שני סיפורים קולנועיים שעושים דבר אחר מהקולנוע שנעשה סביבם.

רצון להקים עולם

הסרט לא רק מציע עיבוד לרומן של עוז, אלא באופן פלאי מקים לחיים את הסיפורים, הדמויות, את השפה והעולם של עוז, ובמידה מסוימת גם של א.ב. יהושע, ואולי גם של סופרים אחרים בני הדור הזה. הסרט מקים עולם שהוא כולו ״ירושלים המודרניסטית של פעם״, ירושלים של שנות החמישים או השישים, של השכונות שמתגוררים בהן אינטלקטואלים מגרמניה, כאלו שהם אנשי ״ברית שלום״ או דווקא רוויזיוניסטים.

ירושלים של הסטודנטים מגבעת רם או הר הצופים, אלו שלא מצליחים לממש את גבריותם, לכבוש את הנערה שבה הם חושקים, או לפחות לסיים את העבודות הסמינריוניות. ״מיכאל שלי״, ״שלושה ימים וילד״, ואפילו ״מול היערות״ – כל הסיפורים האלה, השפה שלהם, הדמויות, הן חלק מהשכבות של הסרט הזה. זה מלא יופי, נוסטלגי, ועשוי ומעוצב בקפידה רבה.

דורון תבורי

יובל ליבני, עינב מרקל

אבל נוסטלגיה או געגועים לעולם הספרות החי ההוא, לעוצמה של הכתיבה, היא לא רק דבר קל. הנה לדוגמה הדמות של עתליה. כשצפיתי בסרט יכולתי ממש לזהות את אותה הדמות של אישה גדולה מהחיים שמופיעה בכתיבה של הדור ההוא (למשל ב״חתונתה של גליה״ או ב״קופסה שחורה״). אישה גבוהית עם עיניים יוקדות ושיער פזור, כזו שהכוח הפתייני שלה הוא כמעט מיתי. ההופעה של הדמות הזו, גם אם היא היתה לי מוכרת, לא היתה לי קלה לעיכול. כמה שנים, חשבתי, עוד נצטרך לסחוב על גבינו את הדימוי הזה שהמציאו גברים (בספרות אבל גם בקולנוע), הדימוי הזה של הנשים הגדולות מהחיים, גדלות שעיקר כוחה בפיתוי?

לא קל לעשות סרט תקופתי, להקים עולם שלם של דמויות ושפה ומרחב. לא קל להפקיד בידי שחקנים שיחות על נושאים שכבר אי אפשר לשמוע היום, לא רק באוטובוס, אפילו לא בקפיטריה של הר הצופים או בספריה הלאומית בגבעת רם. הבחירה הזו של וולמן היא לא בחירה קלה, ובאופנים רבים היא מלאת תעוזה. זו הליכה עד הסוף עם אמת אמנותית או אידיאית, עם רצון להקים עולם שלא מדבר או נוכח בשפה של יומיום. נדמה כי הקושי המרכזי הוא איך לעשות את זה כך שהעולם ההוא של אז לא יהיה רק דימוי או געגוע, שהשאלות שהוא מעלה לא יהיו רק גדולות מהחיים, אלא שכל זה יטלטל גם את הלב העכשווי. בחלקים גדולים בצפייה זה לא היה קל.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הלב החי של הסרט הזה, של העולם ההוא מפעם שהוא מקים, הוא דורון תבורי. הנוכחות של תבורי בסרט היא מהפנטת ממש. כל ניע דק במבע, כל תזוזה של הגוף, כל הקשבה שלו, כל התכנסות אל עצמו, כל המבעים, הרגשות, התנועות, הן ריקוד מלא עדינות וכוח ועוצמה.

אבל יש עוד משהו שמשך את ליבי בריקוד הזה שלו בסרט הזה. היה איזה אופן מדויק ועדין שבו הוא הצליח להיות בתוך הקפסולה הההרמטית של זמן ומרחב שהסרט מייצר, ובו זמנית להתבונן בה גם קצת מבחוץ. כאילו הוא לא רק משחק, אלא גם מלא קשב לעולם שוולמן מבקש לברוא או לחזור אליו באמצעותו, כאילו הוא מקשיב לא רק לסטודנט שבא להתגורר אצלו, אלא לתשוקה של וולמן עצמו. לרגעים, דרכו, הדמות שהוא משחק ווולמן אחזו יחד באיזו אמת שבשבילם היא עיקר, באיזו בשורה או תשוקה שאי אפשר לעצור.

הבשורה על פי יהודה
בימוי: דן וולמן
84 דקות; ישראל, 2023
שלושה כוכבים