כל מה שחשוב ויפה

תערוכות חדשות בבית האמנים תל אביב // פתיחה: 29.6

פורטפוליו Promotion: בבית האמנים תל אביב ייפתחו השבוע תערוכות יחיד למקס פרידמן, יעקב קאופמן, חניתה בן ז׳נו, שון אקסלרוד ותרצה אולמן; ותערוכה קבוצתית העוסקת במלאכת התיאטרון

חוליות במלאכת הבמה // תערוכה קבוצתית

אוצרות: אירית לוין, דורית קדר

התערוכה ״חוליות במלאכת הבמה״ מהווה הצצה חזותית על מלאכת התיאטרון, החל מהמחזאי, דרך המחזה והבמאי וכלה במעצב. תכני המחזה מתורגמים עלידי הבמאי לשפת צורות צבעים ומקצבים פוטנציאלים, שמשקפים את המחזה על מסריו. מעצב הבמה מנפיש חזותית את המילון הצורני בפועל, באמצעות אינסוף אפיוני תפאורה על פריטיה השאולים מהריאליה והדמיון. כעת מתהווה שפת הקשרים בין פריטים, תלבושות, אביזרים, ריהוט, תאורה ועוד – במרחב הבמה.

התערוכה היא מטבעה בינתחומית ומזמינה את קהל הצופים לחוות את עושר מלאכת התיאטרון. בתערוכה יוצגו דגמי תפאורה ואובייקטים מהצגות, סקיצות במה ותלבושות, תצלומים, וחומרים דוקומנטריים. משתתפים.ות: אודרי ברגנר, יוסל ברגנר, יהודית גרינשפן, רות דר, שלמה ויתקין, איתן לוי, אריה נבון, אלי סיני, בוקי שיף, דוד שריר, רוני תורן.

אודרי ברגנר, מתווה לבמה. צילום: מ״ל

אודרי ברגנר, מתווה לבמה. צילום: מ״ל


Experience // מקס פרידמן

אוצרת: אלינה רום כהן

התערוכה Experience מתמקדת בעבודות שצמחו מחוץ לפרקטיקה היומיומית של מקס פרידמן, כצייר מהתבוננות של נוף וטבע דומם. הדימויים, המספרים והתאריכים המופיעים בעבודות, מצביעים על אובדן קשר לזמן ולמרחב, על שקיעה למצב סטטי, ובחוויה הקיומית שמתאפשרת מחוץ לזמן. הטיפול של מקס פרידמן בזמן ובחלל יוצרים שפה מגובשת משלו שגורמת לנו לעצור, לחוות ולהתנסות.

מקס פרידמן. צילום: ניצן מקובר

מקס פרידמן. צילום: ניצן מקובר


חתכים // יעקב קאופמן

אוצרת: עדי המר יעקבי

פיסת חומר מחוברת לפיסת חומר, עבה ודקה, גסה ועדינה, חדשה ומשומשת, משולשת או מרובעת. הן מאוגדות יחד לכדי ספק חומר חדש־ישן שמיוצר בתוך למידה מתמשכת של הדיקט (עץ הלבוד) כחומר גלם, סודותיו ויכולותיו. מופע השיא של החומר הוא ברגע החיתוך וההשתקפות, רגע ייחודי בזמן של אקראיות ממושטרת, שמקובע, ממוסגר והופך להיות הדבר עצמו, הארטיפקט כולו. החומר מספר במופעו את הסיפור מכמה נקודות מבט בו זמנית ומאפשר בחירה ולמידה.

חיתוכי החומר מייצגים שלב מאוד קצר אך משמעותי בתהליך העבודה של יעקב קאופמן, מעצב־חוקר שמחפש בסדרה זו את החידוש בתוך החזרתיות, את גבולות הגילוי ואת פוטנציאל החומר שטרם התממש. בדומה לסדרות אחרות שלו קאופמן מאתגר תכונות הדיקט המלאכותי והלא נחשק, ובוחן אם יכול לאלץ אותו להיות משהו אחר. כך מנסה לצפות מראש את התוצאה ולצמצם את הסיכוי לשיבושים והפתעות.

התערוכה מציגה 15 אובייקטים המהווים המשך של מחקר חומרי־פילוסופי בדיקטים, שהחל בביקוע כמעט אינטואיטיבי של שאריות עץ לבוד, ותמציתו הוצג בתערוכה ״מבוקעים״ שהתקיימה בבית בנימיני בינואר 2022. ב״מבוקעים״ השאיר קאופמן לחומר אפשרות להפתיע, להיות שותף פעיל בתהליך הביקוע, תוך שכל ביקוע מגלה את סימני החיים שבתוך שכבות החומר וחושף לא רק את קרביו אלא גם סימטריית מראה מהפנטת.

בתערוכה זו, נוקט קאופמן בגישה אחרת, המבוססת על הלמידה מהסדרה הקודמת ובמקום לבקע את הדיקטים ולקרוע את שכבות החומר, הוא מייצר מראש חומר לחיתוך ששכבותיו מתוכננות היטב ומתמקמות לקראת מופע ההשתקפות. ב״חתכים״ חוזר קאופמן הביתה – וממיר את הביקוע האקספרסיבי לחיתוך מסור מדויק ולמעשה שב לעבודה המונעת על ידי ערכים טכניים ולתכנון מודע ומבוקר המאפיין דרכי חשיבתם ועבודתם של מעצבים. תכנון החומר והתוצרים מאפשרים התחקות אחר שלבי העבודה של קאופמן ולמידה דרך החזותי בלבד, ללא מילים.

יעקב קאופמן. צילום: מ״ל

יעקב קאופמן. צילום: מ״ל


birds

פנים וחשכה // חניתה בן ז׳נו

אוצרת:  רותי חינסקי

סדרת הציורים החדשה של האמנית הוותיקה, שרק מקצתה מוצגת בתערוכה ״פנים וחשכה״, נעשתה בין השנים 2017-2023. בסדרה זו חוזרת בן ז׳נו לצייר, לאחר תקופה ארוכה שבה יצרה בעיקר בחפצי רדי מייד מטופלים. הציור היה תמיד מסד ונקודת מוצא להחלטות האמנותיות ולמחוות. החזרה במלואה אל כן הציור ואל הקנבס, וההתכה של תכנים פוליטיים פמיניסטיים הבוערים בנפשה עם מסורת הציור ותולדותיו – אינן מפתיעות, ויש לראותן כפרק נוסף בעשייתה האמנותית הפמיניסטית ובעיסוקה בזהותה כאישה יוצרת.

בסדרה זו בן ז׳נו מנסחת כתב אשמה חריף נגד האדישות הממסדית והתרבותית אל מול האלימות המגדרית, הגואה בחסות הממסד החברתי, התרבותי והפוליטי. העבודה על הסדרה החלה אמנם ב־2017, אך חלק ניכר מהעבודות בכלל ובמיוחד אלו המוצגות בתערוכה נעשו בתקופת הסגרים שזימנה מגפת הקורונה ולאחריה. מחשבותיה באותם ימים נדדו אל מה שמתרחש מאחורי הדלתות הסגורות והחלונות המוגפים בביתן של הנשים שנשקפה סכנה לחייהן בתקופה שברירית ועמומה זו, והן נעולות בבתיהן, מופקרות לגורלן.

בתקשורת אוזכרה מעת לעת תופעת האלימות המגדרית בהקשר של המציאות החדשה שנוצרה, אך זו הייתה בגדר תוספת משנית, כמעט זניחה, לעיסוק הבלתי פוסק ולא פעם הספקולטיבי במגפה עצמה. דווקא מידע נחבא זה לכד את תשומת ליבה של בן ז׳נו ולא הרפה. דמויות נשיות אניגמטיות, מצוירות בסכמטיות ובהפשטה, החלו להציף את בדי הציור באינטנסיביות ובאקספרסיביות, כסימן איקונוגרפי שאינו מתמסר למבט הפטריארכלי. דימוי שחוסם וסוגר את המבט אל הגוף בניסיון לחלץ ממנו רמז של יופי נשי או פתיינות. לעיתים הדמויות מופיעות מחוקות – צלליות אניגמטיות חמקמקות המעלות על הדעת רוחות רפאים שעלו מן האוב.

לדברי בן ז׳נו, התיאור האנונימי והגנרי מאפשר ״לכל אישה להזדהות עם כל אחת מהנשים האלה״, מאחר שאף אחת בשום מקום אינה באמת מוגנת. מעל כולן, מעצם היותן נשים, מרחפת סכנה תמידית של אלימות מגדרית.

חניתה בן ז׳נו, כאב. צילום: רמי זרנגר

חניתה בן ז׳נו, כאב. צילום: רמי זרנגר


2019-2023 // שון אקסלרוד

אוצר: אריה ברקוביץ

כצורף וכפסל שון אקסלרוד רואה בתכשיטים שהוא יוצר ענף בפיסול. העבודות בתערוכה מהוות הזדמנות לשיחה דרך צורה, צבע, סמלים מטאפורות וחומריות. האדם הוא מרחב התצוגה המקיים דיאלוג פיזי, רגשי ואינטלקטואלי עם התכשיט. זו הזדמנות לשיחה דרך צורה, צבע, סמלים, מטאפורות וחומריות. בתערוכה הנוכחית שון אקסלרוד בוחן את היחסים בין יצירת אובייקט פיסולי לטקסיות שבענידת תכשיט על הגוף.

שון אקסלרוד. צילום: מ״ל

שון אקסלרוד. צילום: מ״ל


עוד תפתח ״אל האור״, תערוכת יחיד לתרצה אולמן (אוצר: אריה ברקוביץ).

בית האמנים תל אביב
אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה 29.6; נעילה 22.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. ליאור

    תנסו לקרוא את דבר האוצר של שון אקסלרוד. תוכן מוזר וגיבוב לא מובן.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden