״האדם הוא תיבת נגינה״: כוהנת המחול הישראלי רנה שינפלד במופע חדש

במשך 25 הדקות שבהן רנה שינפלד רוקדת מולי בסטודיו שלה בצפון תל אביב במהלך חזרה לקראת הבכורה של מופע חדש, המציאות חומקת ממני. המיית הרחוב בחוץ שוכחת, וכל שנותר הוא בת דמותה של הגברת הראשונה של המחול הישראלי, שערה האדמוני הארוך מסתחרר סביבה כשהיא עוטה ומסירה קימונואים הפרושים על רצפת החדר. מטריה צבעונית, זוג כנפי פרפר שהיא מצמידה לבטנה כריאות רוטטות, ערימת תפוחי עץ אדומים, סלילי מתכת עגולים, תיבת נגינה, משרוקית ומסכה הופכים בזרועותיה הארוכות, שנפרשות לצדדים במחוות הליריות והאיקוניות הכה מזוהות עימה, לשלוחות צבעוניות של גופה.

המוזיקה הקלאסית שמלווה את מרבית יצירותיה של שינפלד נעלמה הפעם לטובת צליל נשימותיה, הדיבור הקולח של תנועותיה הרהוטות ושצף הג׳יבריש שהיא פולטת ללא הרף, רחשים חייתיים־אנושיים שנקטעים רק פעמיים על ידי צלצול טורדני של טלפון שלדבריה של שינפלד מייצג את המציאות המאיימת לפלוש, זו שהיא פועלת בתגובה אליה אך מתמחה בלהתעלות מעליה בריקודים שהיא מחברת כבר 60 שנים.

את הסולו הזה, שתציג שינפלד לצד עבודה חדשה באורך מלא שתבוצע על ידיה ועל ידי רקדניות להקתה, היא הגתה ״ביום אחד״, היא מכריזה בחיוך רחב בתום החזרה. ״זו היצירה הראשונה שאני פשוט בשוק ממנה. יצרתי למעלה מ־100 עבודות מחול בחיי, והיו הרבה יצירות שחשבתי עליהן לא מעט, שיניתי ותיקנתי. כאן זה פשוט נולד תוך חזרה אחת. כנראה הודות לעובדה שאני מתרגלת אימפרוביזציה כבר כל כך הרבה שנים, וגם בזכות הגיל שלי, שמאפשר לי מוכנות פנימית״.

ההשראה ניצתה, היא מספרת, כשהחליטה לפרוש את הקימונואים הצבעוניים שברשותה על רצפת הסטודיו. ״ידעתי מראש שאשתמש בהם כמו במסכות. מרגע שהנחתי אותם על הרצפה, התחלתי לרקוד״. כל אחד מהם, שינפלד מגלה, מייצג עונה אחרת בחייה.

כשעזבתי את בת שבע התחלתי לעבוד עם מקלות וגלגלים. עיתונאים שאלו אותי: ׳מה, את מעדיפה לרקוד עם מקל מאשר עם גבר?׳, ואני עניתי: ׳בטח, ועוד איך׳. יש משהו ניטרלי, מזמין, תמים ומעורר השראה בחפצים

מאז שעזבה בשנת 1978 את להקת המחול בת שבע, שהייתה ממייסדותיה, שימשה בה ככוריאוגרפית ורקדנית ראשית ובמסגרתה זכתה להכרה בתור ״אחת הרקדניות החשובות בדורנו״ על ידי עיתון הניו יורק טיימס, שינפלד עוקבת באדיקות אחר האינטואיציה הפנימית שלה ויוצרת עבודות שמאופיינות בשימוש עשיר בחפצים.

״בלי החפצים אני לא יכולה לרקוד, ועד היום אני לא יודעת להסביר למה. יש כאלה שאומרים שאני ׳האישה המשחקת׳, על משקל הרעיון של ׳האדם החושב׳ לעומת ׳האדם המשחק׳. יכול להיות. אני יותר ויותר מאמינה באמנות של ילדים. את רואה, על דלת הכניסה כאן בסטודיו תלויים ציורים שציירו ילדות, תלמידות. אני מתחברת למשחק, כמו ילדים. כשעזבתי את בת שבע התחלתי לעבוד עם מקלות וגלגלים. עיתונאים שאלו אותי: ׳מה, את מעדיפה לרקוד עם מקל מאשר עם גבר?׳, ואני עניתי: ׳בטח, ועוד איך׳. יש משהו ניטרלי, מזמין, תמים ומעורר השראה בחפצים. כל הריקוד שלי נובע מתוך סקרנות עמוקה, סקרנות כמו של ילדים״.

אני לומדת מכם

ואכן, דורות של ילדים שהפכו לרקדנים וכוריאוגרפים בכירים עברו תחת שרביט ההוראה של שינפלד, במסגרת ״תיאטרון מחול רנה שינפלד״, הסטודיו שבו פועלים זה לצד זה להקת המחול שבראשה היא עומדת ובית ספר למחול שהיא מנהלת מזה 45 שנים. ״אני ממשיכה ללמד עד היום, בעיקר את רקדני הלהקה אבל לפעמים מצטרפות אלינו רקדניות אחרות בכל הגילים, מילדות קטנות ועד נערות ומבוגרות. אפילו אתמול אמרתי לתלמידים שלי: ׳אני לומדת מכם׳. זה כל כך פשוט ונכון. דרך תהליך ההוראה אני לומדת ומבינה את הפרקטיקה יחד ומהתלמידים״.

שינפלד הבינה את חשיבות המפגש הגורלי עם מורי דרך בזכות הקריירה הענפה שלה, שבמהלכה זכתה ללמוד ממיטב היוצרים בעת המודרנית. היא החלה לרקוד בלט קלאסי בגיל 12 אצל מיה ארבטובה ובהמשך למדה מחול מודרני אצל רינה גלוק. בשנות ה־20 שלה עברה להתגורר בניו יורק ולמדה מחול בבית הספר של חלוצת המחול המודרני מרת׳ה גרהאם, ובהמשך בבית הספר ג׳וליארד.

״קשר של מורה־תלמיד צריך להיות מלא באהבה. היה לי מזל גדול כי המורים שלי לא רק לימדו אותי, הם גם אהבו אותי. אם יש דמות אחת ששינתה את המסלול שלי זה דווקא מרס קנינגהאם״, היא אומרת על הכוריאוגרף והרקדן האמריקאי שהיה תלמיד של גרהאם וחתר תחתיה ביצירת טכניקה מודרנית אלטרנטיבית. ״אני הושפעתי לא בהכרח מהריקודים שלו, יותר מהמחשבות שלו ושל ג׳ון קייג׳. המפגשים עם מורים ואמנים כמוהו היו משמעותיים, כי בישראל היה לי קשה לחוש ביטחון עצמי כתלמידה וכיוצרת. המדינה שלנו מלאה בתחרותיות, אין הרבה פרגון. אני לא יודעת אם היום זה אותו הדבר, אני מקווה שזה השתנה. אבל בזמנו לא ידעתי שאני טובה עד שהגעתי לניו יורק״.

האתגרים היו שם כבר מראשית דרכה ככוריאוגרפית וכיוצרת, עוד בימיה בבת שבע. ״אני מאוד גאה בהקמה של להקת בת שבע. זה היה תהליך מלא תשוקה וחזון שהובילה הברונית בת שבע דה רוטשילד. זה לקח המון זמן והיה לא פשוט. זה היה כמו להקים מדינה מבחינת החשיבות של הפעולה הזו בשדה המחול. בסוף הבנתי שאני צריכה לעזוב כי היו לי רעיונות שלא היו יכולים להתקבל אז בלהקה. כשעזבתי, זה היה כמו לצאת אל המדבר״.

אני מאוד גאה בהקמה של להקת בת שבע. זה לקח המון זמן והיה לא פשוט. זה היה כמו להקים מדינה מבחינת החשיבות של הפעולה הזו בשדה המחול. בסוף הבנתי שאני צריכה לעזוב כי היו לי רעיונות שלא היו יכולים להתקבל אז בלהקה

גם כשהקימה את להקתה, שינפלד מספרת שהתמודדה עם תחושה שהקדימה את זמנה ונאלצה לספוג מגוון תהיות, ביקורות ושאלות. ״שמעתי כל כך הרבה ׳אבל׳ ו׳למה׳ על מה שאני עושה, כל מיני הערות על מה זה תיאטרון ומה זה מחול. אין חוקים. כל אחד יוצר בדרכו. פעם אחת מישהי אמרה לי: ׳מה שאת עושה זה בכלל פנטומימה׳. אז עניתי לה ׳לא אכפת לי איך תקראי למה שאני עושה, העיקר שזה נוגע במישהו׳״.

השפעתו של המורה הרוחני קנינגהאם ניכרת אפילו בעבודה על הסולו הנוכחי, הנקי מפסקול. ״קנינגהאם נהג לומר שבמקום להתלבט, לכסוס ציפורניים ולתהות האם הוא יצור סולו, דואט או טריו הוא נותן למקריות להכתיב עבורו, לכוחות העליונים. הוא קרא לזה Chance Operation. הפעם זה קרה לי. נכנסתי לסטודיו, והדברים קרו אחרת. בדרך כלל מלווה את היצירה שלי מוזיקה נהדרת, והפעם ידעתי שאני לא רוצה מוזיקה. אמרתי לעצמי: ׳את לא צריכה את באך, שופן או בטהובן כדי לדבר. תגידי את מה שאת רוצה להגיד בג׳יבריש׳. וכך היה. קודם הדברים קורים, ורק אחר כך אני מרשה לעצמי לנתח את המשמעות שלהם ולנסות להבין״.

אז למה את משתמשת דווקא בג׳יבריש ולא בשפה מדוברת שגורה ורגילה?

״הגעתי למסקנה שהמילה היא מסכה. אני מתכוונת לזה ממקום עמוק, לא עומק פילוסופי אלא עומק של חיי היומיום, של הכאן והעכשיו. בעוד שהמילה היא מסכה, הג׳יבריש הוא לא. את מוציאה ישר את מה שיש לך בפנים. אני חושבת שכשרקדנים לא מוציאים קול מהפה, אז משהו חסר. אבל ג׳יבריש זו עבודה קשה, עבדתי על לדבר ג׳יבריש שלוש שנים.

״התחלתי מבדיקה קטנה בסטודיו: השמעתי כל מיני קולות וכל הכלבים בשכונה הצטרפו אליי, אז ישר ידעתי שאני בדרך הנכונה. בהמשך שיחקתי עם הנכדים שלי, בדקתי את זה איתם. חקרתי עוד ועוד, ניסיתי להבין מאיפה כל אות מגיעה. כל אות באה ממקום אחר בגוף. החלטתי ללמוד כדי שאוכל לחבר את האותיות איך שבא לי, כדי שיהיה לי את החופש להיות ספונטנית עם השפה. בג׳יבריש יש הומור, אבל הוא גם רציני וחשוף״.

מה מקומן של המסכות בעבודה?

״הלהקה משתמשת ביצירה בשבע מסכות וניציאניות נהדרות. קראתי ליצירה ׳המסכות שלנו׳ כי אנחנו חיות בתקופה שבה כולם עוטים מסכות. לאן שאת לא מסתכלת את רואה פנים מלאות בבוטוקס, עוד מסכה ועוד מסכה. האנושות איבדה צלם אנוש. אני חיה כבר הרבה שנים והתקופה האחרונה, כולל הכיוון הנוראי שאליו צועדת המדינה, היא מהקשות שהייתי עדה להן. לכן אני משתמשת במסכות״.

בעוד שתהליך העבודה על הסולו שלה התלקח בספונטניות והושלם בזריזות, עם להקתה שינפלד מקפידה לערוך אינספור חזרות בתהליך ממושך. ״אנחנו עדיין עובדים ונמשיך עד הבכורה. ככה אני אוהבת לעבוד, זו הדרך לגלות דברים חדשים כל הזמן״.

ללהקה היא מביאה ״רעיונות, משחקים ואת המוזיקה. את התנועות הם יוצרים לעצמם, כי אני לא אוהבת להכתיב תנועות, ואז אני מתבוננת עליהם מהצד ודואגת לקומפוזיציה, מעירה, משנה, משפרת״. בתהליך היצירה הנוכחי, גילתה את הכוח השקט האצור במסכות. ״הבנתי שלמסכות יש הבעה אנושית חזקה. בהתחלה, כל רקדנית בחרה לעצמה מסכה. כולן בחרו מסכות שהתאימו להן כל כך, שמייצגות בדיוק את מי שהן. עכשיו תגידי לי את, מה זה אם לא Chance operation? זה חשוב לתת לדברים לקרות, לא לנסות לשלוט בריקוד יותר מדי״.

לרקוד גם באמצעות הפנים

היצירה עם מסכות עודדה את שינפלד לחקור ולהדגיש את המימיקה של הרקדניות כחלק בלתי נפרד מהאקט הכוריאוגרפי. ״כדי לרקוד עם מסכות צריך לנוע בעדינות ולתת למסכה לדבר. יש חלק ביצירה שבו הרקדניות מסירות את המסכות. פעם היו מבקשים מרקדנית הבעה ניטרלית, קראו לזה ׳פנים של רקדנית׳. אני עובדת איתן בדיוק על ההפך. אני לא מוכנה שיהיו להן פנים ריקות, אני לא מאמינה בזה. אנחנו רקדנים והכלי שלנו הוא הגוף, אבל הפנים הן הדבר הכי יפה שיש לנו ואנחנו חייבים לרקוד גם באמצעותן״.

ומה הלאה? את כבר חולמת על היצירה הבאה?

״אני עובדת במקביל על כל מיני פרויקטים. עכשיו אני עובדת על מופע שיוצרת עבורי סצנוגרפית ויוצרת תפאורה צרפתייה. לפני חמש שנים הופעתי באופרה בפריז, ואחרי ההופעה הלכתי לראות תערוכה במרכז פומפידו. בתערוכה צפיתי בווידאו מקסים שהתנגנה בו מוזיקה נהדרת, אז קמתי ורקדתי. בדרך החוצה עצרה אותי אישה צעירה ושאלה מי אני. חמש שנים אחר כך קיבלתי ממנה מייל שבו היא כתבה שהדמות שלי – רוקדת במרכז פומפידו – לא עוזבת אותה. אז התחלנו לעבוד על יצירה, אבל אמרתי לה שזו תהיה רק הופעה אחת ורק באימפרוביזציה. כבר אין לי כוחות״.

רגע לפני שאנחנו נפרדות, שינפלד קמה ממקום מושבה ומסתובבת בסטודיו. היא שולפת ספרי שירה שכתבה לאורך השנים, מלווים בתצלומים מעבודותיה, פורשת אותם על השולחן מולי ופותחת אותם עבורי בעמודים אקראיים, ובמשך כמה רגעים אנחנו קוראות יחד בשקט. ״לא מזמן שמעתי הרצאה שהקריאו בה שיר שכתב חנוך לוין. תמיד הקשבתי לשיר הזה כמנגינה עם לחן, ופתאום הפנמתי את המילים והן נגעו בי כל כך״.

שינפלד מצטטת מהזיכרון: ״העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק / הים הוא מלוח, הים הוא עמוק / אם הים הוא עמוק, מה אכפת לו לעץ? / מה אכפת לו לים, שהעץ הוא ירוק? / אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק, אדם שר שירים כי הים הוא עמוק / אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים / מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק? זה כל הסיפור. את לא מגיעה לרקוד כדי לעשות רושם. את מגיעה כדי לפגוש אנשים. את מגיעה כי להם אכפת ולך אכפת. האכפתיות לגבי האמנות היא העיקר. וכל עוד לאנשים אכפת, אני אגיע״.

כשהיא נשאלת מה בכל זאת גורם לה להמשיך לרקוד, שינפלד עוצרת את דיבורה הקולח לחשוב. ״אני באמת עייפה ומבוגרת, אבל הריקוד רודף אותי. זה לא שאני מעדיפה לרקוד, פשוט אין לי ברירה. הריקוד מחיה אותי. בלעדיו, מה? הריקוד הוא ריפוי, הוא נועד לתת תשובה לחיים. התשובה היא במנגינה. בעבודה החדשה אני משתמשת בתיבת נגינה, את יודעת למה? כי אנחנו, בני האדם, תיבת נגינה. פעם הייתי רוקדת כדי לעוף, היום אני רוקדת כדי להיות תיבת נגינה. היום אני יודעת שאני לא שריר, אני שיר״.

---

רנה שינפלד | המסכות שלנו
29-30.6, תיאטרון תמונע
רקדנים: רנה שינפלד, ג׳ואנה עופר, דניז קליין, לנה ריקנר, דורית כוכבי, אילה יעקב