RCA 2023 // אלכסנדרה טופז, תאיר אלמור, אורי בליך

אלכסנדרה טופז

מי אני

אלכסנדרה טופז, בת 34. בוגרת התואר הראשון באדריכלות בבצלאל ובימים אלה מסיימת לימודים ברויאל קולג׳ בתכנית Information Experience Design. אחרי התואר הראשון באדריכלות עבדתי מספר שנים כמעצבת תערוכות במוזיאון ישראל ובמקביל עסקתי באוצרות, עיצוב תערוכות ומחקר כעצמאית, ולימדתי במחלקה לאדריכלות בבצלאל.

עם הזמן התחלתי לשאול את עצמי איך אני יכולה להרחיב את ההבנה שלי לגבי תערוכות, ובאילו אופנים חדשים אפשר לחשוב ולעצב חוויות. גם בזמן לימודיי בבצלאל וגם בעת העבודה במוזיאון התעניינתי באופן שבו דרך כלים עיצוביים ואדריכליים אפשר לספר סיפור.

Information Experience Design היא תכנית מולטי דיסציפלינרית שעוסקת בעיצוב חוויות מכל מיני סוגים דרך אינטראקציה, שימוש ביקורתי בטכנולוגיה, עיצוב ואמנות. התכנית מפגישה סטודנטים מתחומים מגוונים, מאפשרת שיתופי פעולה, מבוססת מחקר ומעודדת ביקורת. הרגשתי שתכנית כזו תאפשר לי להרחיב את היצירה שלי, עם מידה רבה של חופש ועומק מחקרי. התכנית מציעה הזדמנויות רבות לשיתופי פעולה בתוכה וגם מחוצה לה; כמו לדוגמה תחרות שהשתתפתי בה בשיתוף חברת LG הקוריאנית במסגרתה הצגתי פרויקט בכנס IRCAM בפריז. לשמחתי קיבלתי את מלגת קרן קלור־בצלאל שאפשרה לי לארוז את המשפחה ולעבור ללונדון.

Homeward / Домой / הביתה

פרויקט הגמר שלי עוסק בארכיטיפ הבית באופן שבו הזיכרונות שלנו נצרבים בתודעה דרך חלל ומרחב, וביכולת של חפצים להכיל סיפורים. העשייה שלי במהלך התואר התפתחה בשני מישורים: האחד הוא חקירה צורנית ומתודולוגית של כלים אדריכליים – איך אפשר לספר סיפור דרך מרחב, איך מודלים תלת־ממדיים ממוחשבים יכולים להוות כלים לבניית נרטיב, איך מתרגמים את העולם הפיזי למרחב הווירטואלי ולהיפך, ומהי מערכת היחסים בין המרחבים הללו. מצאתי את עצמי יוצרת סרטים, לראשונה, דרך מודלים שונים ומשונים שאני בונה ומשוטטת בתוכם.

המישור השני שבו התפתחה העשייה שלי הוא המישור המחקרי, התוכני. את עבודת התזה שלי כתבתי על חדרים תקופתיים כאסטרטגיה מוזיאלית. מקרה הבוחן שלי היה מוזיאון מיוחד ומשונה פה בלונדון – Museum of the Home, שעוסק בניסיון להגדיר מהו בית דרך אופני תצוגה מגוונים. בעבודה שלי פירקתי את המנגנון של החדר התקופתי ובחנתי האם וכיצד הוא מסוגל להכיל את חווית הבית בקונטקסט של מוזיאון. חיפשתי את המהות של הדבר החמקמק שאנו קוראים לו ״בית״. כנראה שדווקא המרחק מהבית בישראל יצר אצלי את הצורך לשאול, לחפש ולהגדיר.

אלכסנדרה טופז, Homeward / Домой / הביתה. צילומים: LG

שני המישורים הללו התלכדו לכדי פרויקט הגמר שלי שמורכב מסדרה של דימויים וסרט שבו אני משוטטת בזכרון של בית ילדותי, ודרכו ניסיתי לגעת בבית כללי קולקטיבי. במהלך הפרויקט פיתחתי ״מתודולוגיות של היזכרות״ – שיטות שבהן ניסיתי לעורר את הזיכרון שלי אודות הבית הראשון שאני זוכרת. לדוגמה, תרגיל שבו שחזרתי בשרטוט ידני על תכניות כל הבתים שבהם התגוררתי עד כה במהלך חיי. אני ממליצה לנסות בבית. דרך השרטוט, המחייב דיוק ולקיחת החלטות קונקרטיות כמו איפה להניח את הקו על הנייר, עולים זיכרונות מסויימים של פינות נשכחות, צבעים, טקסטורות, חומרים.

את הבתים מידלתי בתכנת תלת־ממד שהוסיפה פן אוביקטיבי, חייבה אותי לשחזר מידות ולתת מספר לזיכרונות מעורפלים. בתוך המודל שילבתי תמונות מהאלבום המשפחתי, ובעזרת הזיכרון שלי – ששימש אותי כ״דבק״ – חיברתי אותן לקולאז׳ תלת ממדי שמשחזר חלקים מהבית. לקחתי השראה ממתודולוגיות של אדריכלות פורנזית כדי לחזור לאירועים שקרו בנקודת זמן בעבר דרך המרחבים שבהם האירועים הללו התרחשו. במקביל אספתי אוביקטים מהבית שלי ו״העברתי״ אותם למרחב הווירטואלי על ידי מיפוי של תמונות החפץ על גבי מודל תלת־ממדי שלו. ראיינתי את האנשים שחולקים איתי את הזיכרונות של המקומות הללו – בני המשפחה שלי, אספתי סיפורים וגיליתי הקשרים חדשים בין חפצים ומקומות.

כל החומרים הללו מופיעים בסרט שלי, שבו אני נותנת לצופים הצצה לזיכרון הפרטי שלי. מעניין היה לראות תגובות של צופים וצופות לסרט: רבים העלו זיכרונות מהבתים שלהם, וחלקים מהמקומות בבית שלי הרגישו מוכרים לאחרים. דרך העיסוק בבית צפו נושאים נוספים שקשורים לזהות ולאיך שאנחנו מגדירים את עצמינו דרך הבתים שלנו. אצלי הגירה ושילוב בין ישראליות ורוסיות היו מוטיב משמעותי בעבודה.

עתידות

אני מתכננת להמשיך לעבוד בעולם התערוכות, לעצב ולאצור, ומקווה ליישם צורות חדשות של תצוגה שלמדתי בלונדון גם בישראל. בימים אלה אני עובדת על עיצוב התערוכה של מוזיאון ״בית איינשטיין״ שעתיד להיבנות בקמפוס האוניברסיטה העברית, בשיתוף עם עידו ברונו, ומקווה לחזור ללמד. התגעגעתי להיות בצד השני של הפדגוגיה. בנוסף אני מקווה להמשיך ולפתח את היצירה שלי, לבנות מודלים ולשוטט בתוכם, לעשות סרטים ולהציג את העבודות שלי במקומות נוספים.

תאיר אלמור

מי אני

תאיר אלמור, בת 31. בוגרת התואר הראשון בעיצוב תעשייתי בשנקר. בימים אלה מסיימת את לימודיי ברויאל קולג׳ בתכנית Information Experience Design. מאז סיום לימודיי בשנקר אני מעצבת וקרמיקאית שמתמקדת בחקר הקשר בין עיצוב לנושאים חברתיים, מתוך נקודת מבט אישית ופמיניסטית. העבודות שלי בוחנת כיצד נושאים פוליטיים, סביבתיים וכלכליים משפיעים על עיצוב ואמנות והשפעתם על קהילות וחברה. במקביל גם לימדתי קורסי עיצוב בשנקר ובמכון טכנולוגי חולון.

התכנית שבה למדתי ברויאל קולג׳ מתאפיינת בחקר מגוון ורחב של מדיה דיגיטלית ופיזית ועוסקים בפרקטיקות חדשניות המשלבות מערכות ביולוגיות, רכיבי מחשוב פיזיים טכנולוגיות בינה מלאכותית ועוד. התכנית שמה דגש על טכנולוגיה וייצור נרטיביים. עבורי הלימודים הייתה הזדמנות מצויינת להרחיב את הפרקטיס שלי וללמוד לעבוד על כלים טכנולוגיים שטרם התנסיתי בהם בעבר.

האם עליי להביא ילדים?

פרויקט הגמר שלי מתעמק בתהליך קבלת ההחלטות סביב אמהות והורות, תוך התבוננות בהשפעות אישיות, תרבותיות וחברתיות. גישתי לשאלת המחקר הזו היא אישית מאוד, ונובעת מהפחדים, הספקות וההסתייגויות האישיות שלי. חקרתי נושאים כמו אמהות, הריון, פוריות ומשטור גוף בצורה כלכלית ורפואית.

המיצב משלב כלי חרס, פיסול, AR, סריקות תלת־ממד ותמונה נעה, כדי לסמל את מסע השאלות סביב נושא ההורות. באמצעות המיצב הרב ממדי אני מזמינה את הצופים לעסוק בחקירה לא ליניארית של המורכבות סביב ההחלטה להביא ילדים לעולם, תוך יצירת סביבה נטולת שיפוט המעודדת התבוננות ומטפחת הבנה עמוקה יותר של הדילמה האישית – ובו בזמן האוניברסלית – הזו.

המיצב כולל מספר פרויקטים שונים: אחד מהם הוא סרטון שבו שאלתי את בן הזוג שלי בזמנו וחברים אם הם חושבים שאני צריכה להקים משפחה. במסגרת השיחות שלנו עולות שאלות רבות בנושא הריון ולידה, סיבות לבחירה זו, בעיות כספיות, משבר האקלים, החיים המורכבים בישראל, מסורת יהודית, מורכבות ופוליטיקה של הבאת ילדים בתור חבר בקהילה הלהט״בית ועוד.

תאיר אלמור, ״האם עליי להביא ילדים?״. צילומים: אורי שיפרין ענבי, יון פארק

פרויקט נוסף הוא ״גולם״, שבוחן את הקשר המורכב בין המונחים ״עבודה״ ו״רבייה״ (Labour ו־Reproduction) בהקשר של אמהות, קדרות, מלאכה ועמלנות. הפרויקט בוחן את ההשפעה העמוקה של מושגים אלה על יצירת קרמיקה, תוך התמקדות ספציפית בתפקיד אשת המלאכה, ובמיוחד הקדרית. הוא שואב השראה ממיתוס הפולקלור היהודי של הגולם, שמקורו בבוץ/חימר. נרטיב מיתולוגי זה משמש להעשיר את הבנתנו את המהות הבסיסית של החיים עצמם ומקורם.

עוד במיצב סרטון אנימציה שמבוסס על גריד של תשעה אובייקטים של בטן מפלסטיק, על כל אחת מהן הקרנה של דמות מיניאטורית שלי רוקדת, שותה יין, מעשנת ואוכלת דג נא בזמן שאני לובשת פרוטזה של בטן הריונית. הדמויות המיניאטוריות שלי, שנעשו באמצעות סריקת תלת־ממד והנפשה, חוגגות את הפחדים החרדות ההסגות והסקרנות לגבי היריון על ידי עשיית דברים שאינם מותרים באופן מסורתי או מחוץ לנורמות החברתיות במהלך ההיריון. היצירה שמה לה למטרה להדגיש את רפואת היתר והרגולציה הגופנית שחוות נשים הרות.

״רחמים ספקולטיביים״ הוא חלק בפרויקט שעשוי מחפצים ששואבים השראה מאיורים אנטומיים של איברי רבייה נשיים שנמצאו בספר ״ההיסטוריה הקצרה של האנטומיה והפיזיולוגיה מהיוונים להארווי״. בעוד שרטוטים אלו נחשבו כמחקר רפואי בזמנם, הם נראים כעת ספקולטיביים וקומיים בבדיקה מעמיקה יותר. לאיברים מפוברקים אלה, שנולדו מתוך דמיונם ואמונותיהם של גברים על הגוף הביולוגי הנשי, יש איכות אמנותית אקספרסיבית. באמצעות הפיכת האיורים הללו לאובייקטים מוחשיים, אפשר להרהר על נקודת המבט המוטה מצומצמות של המחקר הביולוגי ההיסטורי, ומאתגרים נרטיבים שקריים.

הבחירה בחומר דמוי חימר עבור האובייקטים מושפעת ההתייחסות לקבורה של נשים ללא ילדים. בתקופה הרומית נטמנו פסלוני טרקוטה הדומים לשחלות לצד נשים חשוכות ילדים כמנחות לאלים. עבודה זו שמה לה למטרה להשיב את הגוף הנשי כנושא של אמת ומורכבות, במטרה לפרק את האשליות וההטעיות שפקדו את ייצוג הגוף הנשי ברפואה, אפילו בתקופות עכשוויות.

עתידות

אני מקווה להשאר קצת בלונדון ולהנות מהסוף של הקיץ פה 🙂 מעבר לזה קצת קשה לומר. לסיים לימודים בחו״ל ממש לא מבטיח שאפשר למצוא עבודה או להסתדר בלונדון, אבל נחכה לראות מה יביא יום ונקווה שרק דברים טובים.

אורי בליך

מי אני

אורי בליך, בן 30, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. בימים אלה מסיים את הלימודים במחלקה ל־Innovation Design Engineering, בתכנית משולבת של הרויאל קולג׳ וה־Imperial College בלונדון.

את התכנית גיליתי לראשונה כשניסיתי להבין מה אני רוצה ללמוד אחרי השירות הצבאי. הלהיב אותי במיוחד השילוב בין עיצוב להנדסה והעבודות של הסטודנטים. אז גם הבנתי מהו תואר מאסטרס ושצריך לפני כן תואר ראשון… הלימודים בבצלאל היו מאתגרים, מלמדים והשפיעו עליי מאוד (הלימודים פה גרמו לי להעריך אותם אפילו יותר) ובסיומם הרגשתי צורך להמשיך לתואר שני.

בשנה הראשונה מתקיימים קורסים קצרים (עד חודש) כשרובם בקבוצות ובהם לומדים לפתח יכולות שונות – human center design, physical computing, מחקר עיצובי, קיימות ועוד. בקורסים לומדים בעיקר מהתנסות ויש דגש חזק על להיכשל מהר וללמוד מזה. בשנה השנייה מנסים ליישם את אותם הכלים, כשהיא מתחלקת לפרויקט גמר קבוצתי ופרויקט גמר אישי. בשני המקרים יש הרבה חופש בחירה בנושאים עליהם שמחליטים לעבוד.

Carbon Cell; CarveRL

את פרויקט הגמר הקבוצתי פיתחתי יחד עם ליז לי, עדן הריסון וחואן ריון. במהלך הפרויקט חקרנו ופתחנו חומר מבודד שעשוי ברובו מביו פחם (biochar). המטרה העיקרית הייתה לפתח תחליף איכותי בעל השפע חיובית על הסביבה לקצפים מבוססי נפט, שאפשר למצוא בכמויות רבות בתחום הבנייה כחומר מבודד (קלקר).

השימוש בפוליסטירן, הבסיס לרוב הקצפים המבודדים, מזיק רבות לסביבה בתהליך היצור ולאחר השימוש. קיים קושי גדול במיחזור שלו וכמו חומרים מבוססי דלקים רבים הוא לא מתכלה ונשאר איתנו שנים רבות. יחד עם זאת, הצורך בבידוד פסיבי בסביבה הביתית חשוב מאוד בכל אקלים, וההכרה בחשיבותו גורמת רק לצריכה מוגברת של פוליסטירן.

ביו־פחם הוא תוצר של העברת פסולת ביולוגית בתהליך שנקרא פירוליזה (חימום ממושך ללא חמצן). בתהליך הזה הפחמן של אותה פסולת נכלא בצורה יציבה בתוך חומר הגלם וכיום השימוש שלו הוא בעיקר בעולם החקלאות. בעקבות מודלים כלכליים שמאפשרים למכור נקודות פחמן (carbon credit) נפתחים יותר ויותר מתקנים לייצור ביו־פחם.

במהלך הפרויקט הבנו שאותו פחם עושה עבודה נפלאה בהסרת הפחמן מהאטמוספרה, ואם נצליח ליצור איתו חומר מבודד – נצליח לפתור בעיה גדולה שיש לנו היום בתחום הבניה, האריזה ובכל מקום שאפשר למצוא בו קלקר ודומיו. נעזרנו במומחים ומעבדות שונות באימפריאל קולג׳ ובסופו של דבר הצלחנו לפתח חומר מבודד, מתכלה, לא רעיל, שהשימוש בו מסיר פחמן מהאטמוספרה.

אורי בליך, Carbon Cell; CarveRL. צילומים: מ״ל

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

בסמסטר השני התחלתי קורס בלימוד מכונה. הקורס היה תיאורטי ואת רובו ביליתי בלהשלים חומר במתמטיקה תוך פענוח משוואות והמשמעות של אותיות ביוונית המרכיבות אותן. במהלך הקורס נחשפתי לתחום שנקרא ״למידת חיזוק״ (Reinforcement learning) וחשבתי שיהיה מעניין לשלב אותו בפרויקט הגמר האישי.

בפרוייקט הגמר בבצלאל עיצבתי ופתחתי כלי שמאפשר ליוצר לתכנן משטחים תלת־ממדיים באופן אינטואיטיבי. במהלך העבודה על הפרויקט נחשפתי לשינויים בתהליכי העבודה, מעידן הגילדות ועד לשימוש היום בכלים דיגיטליים מתקדמים. הרגשתי צורך להמשיך את העיסוק בתחום הזה ובפרויקט האישי חקרתי את האפשרות לשילוב סרנדיפיות (serendipity) בתהליכי עבודה עם מכונות מונחות מחשב (CNC).

בשנים האחרונות אנחנו עדים לעלייה בשימוש של כלים מתקדים בתהליך העיצוב והייצור. מכונות שעד לא מזמן היו זמינות לחברות ענק מוצאות את מקומן בבתי מלאכה וסטודיואים קטנים יחסית. יש לכך כל מיני סיבות – עלות נמוכה, שיתוף הידע ומודעות גוברת בצורך בייצור מקומי. המכונות האלה מדוייקות, אמינות ואינן מתעייפות. אבל יש לכך גם חסרונות. אחד המאפיינים של עבודת הקראפט היא סרנדיפיות – גילויים חיוביים בעלי אלמנט מזל. אנחנו קוראים לגילויים האלה לפעמים גם טעויות משמחות, וכדי לאפשר להן לקרות אנחנו צריכים לאפשר למכונה לטעות.

בפרויקט עיצבתי ופתחתי מכונות שיכולות לטעות ובכך גם להגיע לגילויים מפתיעים. היכולת לטעות נוצרה משינוי מערכת הפעלה של המכונות – במקום לומר להן לנוע מ־A ל־B הן מתוכנתות בעזרת ״למידת חיזוק״ לפעול בסביבה נתונה, מה שמאפשר לכוון אותן לפעולה מסויימת ולאפשר להן מרווח טעות מסויים.

כדי לבחון את תהליך העבודה מול המכונה החלטתי להתמקד בעולם הקרמיקה וספצ׳ בחריטת טקסטורות על כלים קרמיים. עם המון הערכה והשראה מיעל רוזנברג (בת זוגי), מעצבת תעשייתית ואמנית קרמיקה שחורטת על כלים תוך כדי שימוש בסיבוב האבניים. במקביל שאבתי השראה ממחרטה לכלים קרמיים שפותחה על ידי ג׳וסייה וודג׳ווד (Josiah Wedgwood) מאבי המהפכה התעשייתית, המאפשרת חריטה מדוייקת של טקסטורות שונות על כלים קרמיים. החלטתי ליצור כלי שנמצא איפשהו על הספקטרום ומאפשר ליוצר לגלות טקסטורות נוספות במהלך העבודה עם הכלי.

עתידות

עכשיו, כשהלימודים הסתיימו, אני מבלה את הימים בחיפושי עבודה פה בממלכה. בנוסף, במהלך החצי שנה האחרונה הפרוייקט הקבוצתי Carbon Cell זכה להרבה תהודה ולכמה פרסים. לכן יש לנו מעט מימון שיאפשר לנו לנסות לפתח אותו ולגייס משאבים נוספים כדי להרים את המוצר הזה על הרגליים.