כל מה שחשוב ויפה
אנדרו רידג׳לי וג׳ורג׳ מייקל, ״וואם!״. צילום: נטפליקס
אנדרו רידג׳לי וג׳ורג׳ מייקל, ״וואם!״. צילום: נטפליקס

The Critical F // מה שמאפשר לדמוקרטיה לשרוד

למה הוורוד המתוק של ברבי הוא מלכודת, מה מחמיץ הסרט הדוקומנטרי החדש על וואם!, איך אופנה קשורה לדמוקרטיה ואיזו צביעות חושפות תצוגות הקוטור החדשות?

מכנסיים הדוקים ובלורית מחומצנת

יש לי לא מעט מחמאות להרעיף על הסרט הדוקומנטרי החדש על ״וואם!״, שעלה לאחרונה לנטפליקס. הוא קולח. הוא צבעוני. הוא חושף פנינים נסתרות. והוא אפקטיבי כמו מחזמר שמבוסס על להיטים של זמר מפורסם (ע״ע מאמא מיה). קשה להישאר אדישים לזיכרונות שמעוררות המנגינות של ״קלאב טרופיקנה״ או ״לחישה פזיזה״, ולדחף לרוץ לאחוז בבקבוק שמפו במקלחת ולזייף בקולי קולות.

אבל בסעיף אחד הסרט נותר לא מספיק מפותח. אמנם המטמורפוזה הסגנונית שעובר ג׳ורג׳ מייקל – ממתבגר מחוטט בעל ראש מרובע לסלמנדרה חושנית במכנסיים הדוקים ובלורית מחומצנת – ניכרת היטב, אבל למרות שהיא נוכחת, היא לא נדונה באופן מספק. זו נותרת יחסית בשוליים, כאילו ולא היה לה תפקיד מכריע בהצלחה שלו, בזמן שהסרט דן פעם אחר פעם בכישרון המוזיקלי העצום של הכוכב.

היכולת של מייקל לכתוב ולהפיק להיטים קשורה, מן הסתם, לרגישות שהייתה לו לרוח הזמן. אותה רגישות באה לידי ביטוי גם ביכולת שלו לנסח את ההופעה החיצונית שלו. הימים הם ימי שנות ה־80, ואלה כללו בתוכם לא רק ניצנים ראשונים ליציאה מסיבית מהארון, שאת פירותיה אנחנו חווים עד היום, אלא גם זליגה של גבריות אלטרנטיבית אל הזרם המרכזי. 

אולם בניגוד לאלטון ג׳ון, בניגוד לפרדי מקורי או דיוויד בואי, ואפילו בניגוד למייקל ג׳קסון, ג׳ורג׳ מייקל מעולם לא היה חוּצן. הבגדים שלו היו בגדים, ולא תפאורת תיאטרון. אלה היו ג׳ינסים, מעילי עור, חליפות טריינינג עשויות ניילון או מכנסיים קצרים (מאוד), והם נבחרו על פי אמת מידה אחת – היכולת שלהם להפוך את הגוף הגברי לאירוטי במופגן.

במובן הזה, הוא היה אלטרנטיבה הגיונית. בימים שבהם עלתה לגדולה ״חליפת הכוח״, עם כריות הכתפיים העצומות, שגילמה את התאווה לקפיטליזם תאגידי, מייקל בחר בצללית גמישה ומעכסת. בכך הוא פתח צוהר לצורות חדשות של גבריות שעתידות לבוא ולסחוף את החברה, כמו אלו שיצוצו עם להקות הבנים או עם המטרוסקסואל של הניינטיז, נוסח המלחים של ז׳אן פול גוטייה.

המשותף לכל אלה הוא חיפצון מודע ומכוון של הגוף הגברי. וכשלוקחים בחשבון שהיציאה מהארון שלו לא פגמה בהצלחה שלו, נוצר היפוך מעניין; יכול להיות שחירות אמיתית מושגת רק כאשר הופכים מושא לתשוקה?

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


שום אישה וגם כל אישה

גילוי נאות: ראיתי כמעט את כל הסרט ברבי. לקראת השליש האחרון של הסרט כבר התחלתי לנקר על יוחאי. אז סורי אם אני מחמיץ משהו. בגדול – הסרט אמנם ארוך מדי, ועם קצת יותר מדי תתי־עלילות, אבל עיצוב תפאורה חמוד והומור סרקסטי מצילים אותו מלהפוך לקלישאה פר־אקסלנס.

ובצורה יותר קונקרטית – העולם של הסרט מפוצל בין שני יקומים מקבילים: העולם האמיתי וברבילנד. בעוד שבברבילנד הבובות חיות בסרט מצועצע, ואפילו מאמינות שהסרט האידיאליסטי הזה משנה את המציאות שלנו, הרי שביקום העולם האמיתי הדברים הם לא כל כך פשוטים. עם כל הכבוד לאידיאלים, הם נותרים פעמים רבות ריקים מתוכן, מתפקידים בקושי כהמלצה רפה בחיי היום־יום. במובן הזה הסרט הוא אלגוריה לחיים שלנו כאן ועכשיו. העידן הזה יזכר כשעתה הגדולה של התקינות הפוליטית, ואנחנו בכל זאת חווים תופעות הולכות וצומחות של מיזוגניות, גזענות והומופוביה, שחלקן מתודלקות על ידי נשים, מיעוטים והומואים בעצמם.

ההצבעה על הפער הזה היא נקודת החוזק של הסרט. עם זאת, קל להבין את המוטיבציה של מאטל, החברה האחראית לברבי, בהפקת הסרט. כדי להעביר את ברבי למאה ה־21 היא לא רק חייבת להתייחס בצורה מפורשת לביקורת החברתית שהופנתה לבובת הפלסטיק (מקדמת אידיאל יופי מעוות; מעודדת צריכה מיותרת), אלא גם להראות מה היא למדה ממנה. בהתאם לחוק הלא־כתוב של עידן התקינות הפוליטית, חרטה לעולם אינה מספיקה. צריך להראות שנעשה שינוי ביחס לעתיד לבוא. הסרט, בהקשר הזה, משמש עדות פומבית להלקאה עצמית.

הסרט מגלם גם את הצורה הערמומית ביותר של הקפטילזם המאוחר. שהרי עניינו אחד – להבטיח את המשך הצריכה של ברבי, הן כסרט והן כאוביקט שכבר ממזמן פוצל לתתי־קטגוריות של מוצרי צריכה. בכך הוא גם מוכיח שהתקינות הפוליטית וההתנגדות ליחסי כוח מעוותים – כלומר מישטור השיח בהתאם לראוי ולמוסרי ולשוויוני – יכולה להתקיים רק בהקשרים של אינטרסים כלכליים.

ומילא זה – תקינות פוליטית היא דרך לנטרל ספקות מוסריים שעלולים למנוע מקהל היעד לצרוך. זה נכון לעיתוני נשים שלכאורה מקדמים עניינים חברתיים והעצמת נשים אבל עסוקים קודם כל במכירה של עותקים; זה נכון גם למותגי אופנה שמאמצים את חודש הגאווה למרות שאין שום קשר בין המוצר שלהם לגאווה; זה נכון גם לאוניסיטאות שמקדמות חשיבה רדיקלית אבל נותרות מפעל כלכלי דורסני.

העולם הכפול של הסרט ברבי ממחיש איך הבעיה והפיתרון הם שני צדדים של אותה תופעה; כמו ברבי עצמה, שהיא שום אישה וגם כל אישה, היא כולאת אותנו בתוך מציאות אחת שלא ניתן לברוח ממנה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


כולנו רוצים לואי ויטון בין אם אנחנו בהודו או באוסטרליה 

הכאוס שמשתולל ברחובות, כמו גם בכנסת ובלבבות, מציף שוב את הקשר ההדוק שבין פוליטיקה אופנה. וזהו קשר מסועף. במובן הברור ביותר – בגדים קשורים לעמדה בעולם, או לפחות לניסיון להשיג אותה. זה היה המצב, לדוגמה, ברומא העתיקה שבה הביגוד היה היררכי וסימל תפקידים ציבוריים (עד לטענה שמועמדים פוליטיים היו מופיעים בציבור עטופים בטוגה, שהיא שאל עצום, אך בלי טוניקה מתחת כמקובל כדי שיהיה אפשר לחזות בצלקות המלחמה שלהם).

זה גם היה המצב בזמן המהפכה הצרפתית, כשמובילי המחאה הקפידו בלבוש פטריוטי ועממי, בהתאם לצבעי הדגל. חלקם גם כונה ״סאנס־קילוט״ (בלי אברקיים) משום שהם לבשו מכנסי עבודה ארוכים, ולא את המכנסיים הקצרים המזוהים עם האצולה. וזהו כמובן גם המצב היום עם כל חולצת מחאה.

אחד החיבורים המדהימים והמרתקים ביותר על הקשר שבין פוליטיקה ואופנה הוא הספר ״אמפריית האופנה״ של הפילוסוף ז׳יל ליפובצקי. זהו חיבור מאלף ופרובוקטיבי מאוד משום שהוא העז לעשות – בזמן יציאתו – דבר שהאקדמיה לא סבלה: לקשור בין צמיחתה של החברה האופנתית באירופה לשגשוגה של הדמוקרטיה כשיטת שילטון. בקיצור נמרץ מדי – ליפובצקי מוצא קשר בין הדרך שבה אופנה נעשתה לרווחת יותר ויותר להתפשטותם וחיזוקם של רעיונות דמוקרטיים.

ובפרפרזה על דבריו – אופנה בוראת בציבור תשוקות דומות. אבל מילא ש״כולנו היינו רוצים תיק של לואי ויטון״. הטענה שלו הולכת אפילו רחוק יותר – בגלל שהתשוקות שלנו דומות, ומופנות לאותם חפצים, אנחנו פחות שונאים אחד את השני ויש יותר סיכוי שנצליח לשתף פעולה. במילים אחרות, זה מה שמאפשר לדמוקרטיה לשרוד. או כמו שמנסח את זאת ריצ׳ארד סנט בפרשנות שלו את ליפובצקי – ״הדרך היחידה לגרום לגיוון לעבוד בחברה היא על ידי הפיכת אנשים לאדישים יותר, ולכן גם פחות מעורבים, כלפי אנשים שפחות דומים להם״.

בין אם מסכימים עם ליפובצקי ובין אם לא (הספר, אגב, שווה קריאה כי הוא תיאור מצוין של התפתחות אופנת המעצבים במאה ה־19 וה־20), מעניין לחשוב עליו בהקשר אחר. הספר פורסם הרבה לפני הופעת הרשת החברתית.

מצד אחד, אפשר לטעון שהרשת החברתית תורמת להפצה ולהאחדה של התשוקה לאופנה ולחפצים ממותגים בקרב קהלים חדשים על פני כל כדור הארץ המרושת. ״כולנו רוצים לואי ויטון בין אם אנחנו בהודו או באוסטרליה״. מנגד, הרשת החברתית – שבה כל אחד מבטא את עצמו בצורה כפייתית ולכן הוא גם נוכח בשגרה שלנו כל הזמן – מגבירה את המעורבות שלנו האחד בחיים של השני.

פלא אם כך שאחנו נעשים פחות פחות סובלניים, ופחות ופחות דמוקרטיים?

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


גיוון הוא לגמרי פאסה

לפני כמה ימים סיכם ווג ביזנס – האתר המוקדש לעסקי האופנה של קבוצת ההוצאה לאור קונדה נאסט – את תצוגות אופנת הגברים שהתקיימו בחודש יוני האחרון. מסתבר שמה שנחשד בעונת תצוגות הנשים, שהתקיימה בחודש מרץ, הפך למציאות ודאית.

לפי הסטטיסטיקה של ווג היו הפעם פחות דוגמנים במידות גדולות בהשוואה לעונות האחרונות. או במילים אחרות: מותגי האופנה חזרו להשתמש בדוגמנים.ות בעלי מתאר אתלטי ותמיר על המסלולים במקום ב״אנשים אמיתיים״.

קל היה להבחין שהיעדר של גיוון דוגמניות אפיין גם את תצוגות התפירה העילית, ההוט־קוטור, שנערכו השבוע בפריז. גיוון, לפחות בכל הקשור למידות גוף, הוא לגמרי פאסה. על הדרך תצוגות התפירה העילית נגעו גם בעניין נוסף שהפך כבר ממזמן לשגרה.

בזמן שכולם מדברים על קיימות, תצוגות האופנה הן פעמים רבות מפגן של בזבזנות. מילא שמוצגים בהן בגדים שלא נועדו לעבור לייצור, אלא שכמו שהתפאורה בתצוגה של טום בראון הוכיחה – היא הייתה מורכבת ממאות דמויות קרטון שהושבו כקהל באופרה גארנייר – לטובת השואו מוכנים לייצר המון אשפה פוטנציאלית.

בנקודה הזו בדרך כלל עולה הצקצקנות הקבועה. צרכנים מודעים שמפנים אצבע מאשימה לתעשיית האופנה, רואים בה פגומה מבחינה מוסרית ואת עצמם כקורבנות. בעוד שתעשיית האופנה והמעצבים השונים אכן אחראים לכל העניינים האלה, הרי שאי אפשר להוציא מהמשוואה את הקהל הרחב ותרומתו לתופעות האלה.

בתרבות שטובעת בבוטוקס ונקצצת בסכיני מנתחים פלסטיים, שיחות על גיוון הן בדיחה תפלה או חוסר מודעות קיצוני; בתרבות שמכורה לספקטקל ורודפת אחריו באינסטגרם, כמעט מיותר להאשים את זה שבנה את הקרקס שאמור לגרום לנו לשלוף את הסלולרי. אחרי הכל, אם אף אחד לא היה טורח לצלם ולהעלות לרשת החברתית, אף בית אופנה לא היה טורח על תפאורה יקרה ושטיקים.

בניגוד לתפיסה הרווחת, תעשיית האופנה היא תעשיה הרבה יותר מגיבה מאשר מכתיבה. זה נובע מתוך הקשר ההדוק שלה עם תרבות הצריכה. ובהקשר הזה, המוסר של תעשיית האופנה תמיד שווה ערך לפעולות של קהל היעד הפוטנציאלי.

הנקודה האחרונה מזכירה לי שיחה שהייתה לי פעם עם קבוצה קטנה של א.נשים, שהתאספה אחרי אחת ההרצאות שהעברתי. כל אחד ואחת מהדוברים והדוברות – כולם קשורים לאופנה בצורה כזו או אחרת ומודעים יותר מהצרכן הממוצע – דיברו על אופנה מקיימת וירוקה, והביעו הדאגה כנה לסביבה. כל אחד מהדוברים והדוברות גם הודה שהוא ״יודע שזה לא בסדר, אבל בסוף גם הוא קונה בשיין/זארה/אסוס״.

וזו כל התורה במשפט אחד.


הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden