״שמלה, סימלה״: שיעור בהיסטוריה של אמנות פמיניסטית ישראלית

על שני צדדיו של הספר ״שמלה, סימלה״ מרחפת שמלה: האחת היא שמלת המהגרים של אתי אברג׳יל, עשויה שק פלסטיק משובץ כחול, והשנייה היא הטוטו של סיגלית לנדאו, שכבות בד דקיקות שהוטבלו במי ים המלח והתאבנו. שתיהן עשויות חומר נצחי, שמצביע גם על סוגיות נצחיות כמו הגירה או אותה עדינות שמחייבת כביכול את כל מי שעוטה עליה את השמלה.

לא בכדי הזמן והנצחיות הן משהו שמעסיק את מי שעומדות מאחורי הספר ״שמלה, סימלה – השיבה לאנטאה״, כמחווה על מחווה: זהו קטלוג שמתעד תערוכה שהתקיימה בשתי גלריות – גלריה מרי וגלריה אגריפס 12 בירושלים, תערוכת מחווה לגלריה אנטאה הירושלמית הוותיקה, בניהולן של נעמי טנהאוזר וריטה מנדס־פלור. פעולת הקמתה בשעתה, הייתה בעצמה מחווה לגלריה אנטאה הפמיניסטית שהקימה ג׳ואנה ריאם ברחוב שינקין בתל אביב. (הקטלוג יוצא לאור בתמיכת אגריפס 12 ועודד זידל, העומד בראשה)

הקטלוג עצמו כבר הוא טומן בחובו שכבות מרובות של זיכרון או בקשה להנצחה – הוא מנציח תערוכה שכולה מחווה לאנטאה, אבל שהתקיימה כבר במקום אחר?

״נכון, וזה שיעור מטורף בהיסטוריה, קודם כל״, אומרת טנהאוזר. ״עשית משהו, הקמת, ישבת אינסוף שעות, חשבת על תערוכות, ואז זה נעלם. המחשבה של ריטה ושלי על התערוכה התעוררה מתוך התבוננות בדור העכשווי של אמניות בוגרות שלא שמעו על הגלריה. איזה דברים נעלמים מתולדות ההיסטוריה או האמנות? ומי אמר שמה שאנחנו לומדות הוא כן נכון?

״זה קשור גם לעניין שלנו כנשים בלקחת מקום. לקחת את המקום. לא לחכות. רות מרקוס כתבה מאמר שמופיע בתחילת הספר, והיא רצתה להכניס בו את הביוגרפיה של שתינו. ענינו לה ׳לא לא לא, אנחנו לא חשובות פה׳, והיא אמרה שזה בדיוק המודל הנשי – אנחנו לא חשובות, אנטאה חשובה. היא אמרה שאנחנו הקמנו את אנטאה, וזה לא במקרה״.

״אנטאה״ הוקמה כחלק ממרכז של עמותת ״קול האישה״, שהוציאה מכרז לאוצרות הגלריה במשכנה. כך הכירו נעמי טנהאוזר וריטה מנדס־פלור, שעבדו תחילה עם אמניות נוספות על הפרויקט. בהמשך נותרו השתיים כאוצרות הבלעדיות של הגלריה, ויחד היו אמונות על ניהולה בשנים 1994-2009. פמיניזם בשיח הישראלי של שנות ה־70, ה־80 ו־90 היה סוגיה מורכבת והקולות שנשמעו אז בשדה האמנות המקומי היו אמביוולנטיים. אמניות ישראליות רבות לא רצו להזדהות כאמניות פמיניסטיות, וגם התערוכה ״הנוכחות הנשית״ שהוצגה במוזיאון תל אביב בשנת 1990 – סופגת עד היום ביקורת.

״כשאת עושה ספר כזה ואת מתראיינת דברים צפים, דברים שלא היית מודעת אליהם באותו זמן״, מסבירה טנהאוזר. ״׳הנוכחות הנשית׳ הוצגה ארבע שנים לפני. בזמנו זה נראה לנו כמו המון זמן אבל בדיעבד את אומרת רגע, זו התקופה הזו. התערוכה ׳מטא סקס׳ (במשכן לאמנות עין חרוד) הוצגה באותו הקיץ שבו הקמנו את אנטאה. האווירה סביב ׳הנוכחות הנשית׳ הייתה מבולבלת: מצד אחד מציגים תערוכה שעוסקת בנוכחות נשית, מצד שני מי שהיה אז המנהל האמנותי והאוצר הראשי של המוזיאון, מיכאל לוין, כתב בקטלוג שאנטאה בשינקין נסגרה כי לא בה צורך – כי בישראל אין שום בעיה״.

חלק גדול מהאמניות טענו שהן לא פמיניסטיות בכלל, הן לא רצו להיות מזוהות עם הדבר. וזה משהו שאנחנו גם נתקלנו בו והרגשנו אותו. אני לא זוכרת אמניות שפנינו אליהן וסירבו, אבל היו בסביבה כאלו שאמרו שאנטאה היא ״גטו של נשים״

לוין כותב בפתח הטקסט ״אין לטעות באופי התערוכה הנוכחות הנשית. אין זו תערוכה של נשים פמיניסטים הלוחמות להשגת זכויות שוות לנשים בתחום האמניות הפלסטיות, אלא תערוכה המתעדת מצב קיים״. וכשהוא כותב על סגירתה של אנטאה ״משום שלא היה בה צורך״, הוא מוסיף שרק אחת מ־17 האמניות שמציגות ב״נוכחות הנשית״ הציגה באנטאה. גם הוא וגם אלן גינתון, שאצרה את התערוכה, משווים את המצב בישראל דאז לארצות הברית שלטעמם שונה. כשלוין מתייחס למוזיאון שהוקם לאמנות נשים בלבד בוושינגטון הוא כותב ״אני מאמין שמוסד כזה או דומה לו לא יקום בישראל, משום שהנוכחות הנשית בכל תחומי האמנות בארץ היא כה משמעותית, עד כי אין בה צורך״.

לא היה לנו מודל נשי

״בשנת 2015 הקימה רות מרקוס את העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר״, מספרת טנהאוזר. ״היא ראתה שעל כל האמניות הישראליות שהציגו והיו מפורסמות – כמעט ולא כתבו. יחד עם קבוצה של נשים היא קיימה מחקר מקיף, דלתה פיסות אינפורמציה וכתבה את ׳נשים יוצרות בישראל׳ על אמניות ישראליות משנות ה־30 לשנות ה־70. חלק גדול מהאמניות טענו שהן לא פמיניסטיות בכלל, הן לא רצו להיות מזוהות עם הדבר. וזה משהו שאנחנו גם נתקלנו בו והרגשנו אותו. אני לא זוכרת אמניות שפנינו אליהן וסירבו, אבל היו בסביבה כאלו שאמרו שאנטאה היא ׳גטו של נשים׳״.

את זוכרת את המחשבות שלכן סביב אותו הזמן? מה אתן הרגשתן, מה חוויתן?

״למדתי עיצוב גרפי ויצרתי פוסטרים פמיניסטים וקמפיין ארצי נגד אלימות מגדרית לפני 40 שנה. דיברתי פמיניזם, הנושא היה לי ברור. אחד הדברים שריטה ואני הבנו בהקשר הזה, הוא העובדה ששתינו מהגרות. אמא שלי לא יהודייה, זאת אומרת שאני גם גרה וגם מהגרת, ויש איזשהו סוג של אאוטסיידריות. אני לא הריבון פה, אני לא מרגישה מלח הארץ. ריטה עלתה מקורסאו, אי באיים הקריבים. אני נולדתי בארצות הברית להורים אקדמאיים, הבאתי סוג של רוח אחרת, ובכלל לא הצלחתי להבין את הפחד מהמילה פמיניזם. שתינו לא הצלחנו להבין. מי שהיה כאן חשש מהסמכויות, שהן עדיין מיליטנטיות״.

אצלך זה גם הגיע מהבית, נכון? אמא שלך הקימה את עמותת ״אישה לאישה״?

״היא הייתה בין המקימות, כן״.

אגב המיליטניטיות, היא היוותה נקודה שממנה יצאה התנגדות, ניסיון לרצח אב אמנותי שהתקיים אצל תומרקין או אצל רפי לביא לדוגמה. ולכן אולי השיח על פמיניזם, או על אמנות שנעשית על ידי נשים כדבר פרטיקולרי, הייתה שולית ולא רלוונטית. ודווקא במקום לשנות את המודל הגברי המיליטנטי הזה, בכדי לייצר תנועת נגד ושפה חדשה, השתמשו באותו מיליטריזם.

״הגישה הייתה ׳מי אנחנו הנשים ומה אנחנו בכלל מבינות בזה?׳. מצאנו פוסטר של ג׳ניפר בר לב שהציגה באנטאה בשינקין. הנושא היה אנטי מיליטנטי אבל מזווית נשית: פטרן של טנקים ורודים על רקע צהבהב. היו תגובות כמו ׳היא גם אישה וגם לא ישראלית במקור, מי היא שתבוא ותדבר בכלל? את לא מבינה בזה, גברים מבינים, והם יכולים גם לדבר על אנטי כיבוש׳.

״לראיה, הגלריה הייתה גלריה אקטיביסטית לכל דבר. אף פעם לא הצגנו תערוכה שלא הייתה בה אג׳נדה. הנושא היחיד שכמעט ולא טיפלנו בו ישירות הוא גיל. למרות שכן נתנו כבוד לאמניות ותיקות, לקראת סוף הפעילות של אנטאה קיימנו סדרה של תערוכות שנקראה ׳אמנית חונכת אמנית׳. אלו היו שבע תערוכות של חניכה נשית, כי בדור שלנו כולן למדו אצל גברים ולא היה לנו מודל נשי. לא הייתה לנו מורה שהיא אישה בהריון או אמנית שמגדלת ילדים. לא התמודדנו ישירות עם הנושא של נשים וגיל, והיום אנחנו בגיל הזה״.

יש תערוכה בולטת או משמעותית יותר מבחינתך בעשייה של אנטאה?

״קשה להגיד. בשנת 2000 ריטה אצרה תערוכה גדולה בבית האמנים בירושלים יחד עם שולה קשת בשם ׳אחותי: אמניות מזרחיות בישראל׳. התערוכה הראשונה שהוצאנו לה קטלוג היתה ׳יופי 1995: התמודדות עם כוחו של מיתוס היופי על נשים׳ שהציגו בה אמניות כמו מרים כבסה וג׳ניפר בר לב. זו היתה תערוכה חזקה ששמה את אנטאה על המפה״.

למה הגלריה נסגרה?

״היא לא לגמרי נסגרה, כי קול האישה ממשיך לפעול. היא פעלה 15 שנים, שזה המון זמן, והיו בה מעל ל־50 תערוכות. מצידי בשלב מסוים היה סוג של חיפוש לעשות בחוץ, וגם אולי עייפות והרגשה שבחלק גדול מהנושאים שעסקנו בהם – השדה עוסק בהם יותר. שזמנים השתנו״.

הספר, שהוא תיעוד של התערוכה, מציג 101 עבודות של אמניות (וגם אמנים), כשנושא העל הוא שמלה. למה הבחירה בשמלה? האם היא לא מנכיחה עוד יותר את הדיוק הסמנטי של אמנות ״נשית״ ולא כזו שנעשית על ידי נשים? מעגנת את המחשבה שאמנות שנעשית על ידי נשים היא בהכרח אמנות שעוסקת בגוף, ברחם, באימהות?

״בכל שלב אנחנו מנכיחות איזה מצב של אותו הרגע. זו תערוכה מסוימת שנעשתה בשנת 2019, שנתיים אחרי #MeToo שגם מוזכר בספר, זה לא רק בדיעבד. בתערוכה כבר היינו מודעות ונפעמות מהתנועה הזו שפרצה ומהדור הזה. עשינו חלוקה של עבודות של שמלות לנושאים שונים. נשים ומלחמה, פגיעות, ילדות והסללה, התחפשות, שינוי מגדרי, הנזילות בגוף שלנו״.

עשיתן עבודה משמעותית במשך שנים שהקדימה את זמנה בישראל, והלגיטימציה החברתית הגיעה שנים אחר כך.

״אני רגילה באופן אישי להקדים את זמני. בשנת 1995 הצגתי תערוכה שנקראה Girls Girls Girls בבית האמנים בירושלים שבה ציירתי נשים חרדיות״.

זה נושא שאת מתעסקת בו די הרבה בעבודות שלך.

״זה מגיע מתוך הסיפור האישי שלי עם היהדות. הייתה לי פוביה גדולה משל רוב הישראלים, על הגוף שלי, מכפייה דתית. אני זוכרת שחברה אמרה אז על התערוכה – מי ירצה להסתכל על נשים חרדיות שמנות? כאילו העניין הוא לצייר נשים יפות וצעירות וחטובות. לי זה היה ברור לחלוטין. בדיעבד היום כל מיני דברים פתאום תופסים.

יש סוג של אמון כשאת מקימה משהו, ואם את קשובה לרוח הזמן אז הוא יקבל את המבנה שנכון לתקופה. אם קורים מסביב דברים קיצוניים זה יהיה קיצוני, ואם זה צריך להיות יותר מגשר ופותח – אז זה יהיה כזה

״ריטה ואני מגיעות ממקום אחר של הדיבור הפמיניסטי. השיח הפמיניסטי היה קיים, הוא רק לא תפס בחברה הישראלית כולה. קשה לישראלים לראות את זה, אבל אנחנו חיים בבועה קטנה, ויש פה שיח מאוד מסוים, תחושה של פריפריאליות. אני לא ציירתי כי אמרו בזמנו שהציור מת. אבל בארצות הברית או בצרפת לא אמרו שהציור מת. נכנס הווידאו, אבל הציור מת? כאן הכל שחור ולבן. היה שיח והייתה תנועה פמיניסטית, אבל זה היה בשוליים״.

אחרי שאנטאה נסגרה, לא הוקם מרחב כזה מלבד ״סטודיו משלך״ בירושלים, שגם הוא בהתחלה יועד לקהל של נשים חרדיות.

״סטודיו משלך קיבל את ההשראה מאנטאה. ציפי מזרחי ראיינה לדוקטורט שלה אמניות דתיות לאומיות, ונתקלה במצוקה שלהן למרחב ליצירה. ואז היא הגיעה לתערוכה באנטאה והבינה שזה הדגם שלה. כשהצגנו את ׳שמלה, סימלה׳ הרגשנו שלא בטוח שאנחנו צריכות את אותו הדגם שהיה בזמנו בגלריה. יכול להיות שבקהילה הדתית כן צריך אותו כי זו קהילה אחרת, אבל בתערוכה ב־2019 הכנסנו כבר גברים, כמו אורי הולבן או מידד אליהו״.

אם הייתה ניתנת לך אפשרות, היית מקימה חלל כזה היום? את חושבת שזה משהו שהמאבק הפמיניסטי בישראל בהקשר האמנותי צריך? או שהיום המודל צריך להראות אחרת?

״העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר נוסדה כמה שנים אחרי שאנטאה נסגרה, ובעיניי הנושא של הכתיבה וההכנסה לדפי ההיסטוריה הוא הצורך העכשווי החזק. אנחנו נמצאות במקום אחר. אם תהיה קבוצה צעירה ובועטת שמקימה היום גלריה כזו, השאלה מה יהיו הנושאים בה, ואילו סוגיות היום היו זוכות למקום הזה.

״לא כל מי שעושה משהו כזה תמיד חושבת. גם במחאה שמתרחשת כרגע לא תמיד חושבים. זה בא מהבטן. לי זה פחות בא מהבטן, אני הוצאתי את עצמי מהפוליטיקה הכללית, אני בקטע הפמיניסטי. אני לא יכולה להיות בכל מקום. יש סוג של אמון כשאת מקימה משהו, ואם את קשובה לרוח הזמן אז הוא יקבל את המבנה שנכון לתקופה. אם קורים מסביב דברים קיצוניים זה יהיה קיצוני, ואם זה צריך להיות יותר מגשר ופותח – אז זה יהיה כזה. אנחנו תמיד חיות כקונטרה מסוימת״.