Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
אלדר קריינר // STANDOUT
בשנה הראשונה ללימודי במחלקה לאמנות בבצלאל בירושלים, חלקתי דירה עם שותף בריטי בחילופי סטודנטים ונהיינו חברים טובים. זה נתן לי תירוץ טוב לבקר בלונדון לעיתים תכופות, ומהביקור הראשון התאהבתי בה ובשפע האמנותי שהיא מציעה.
עוד לפני שסיימתי את הלימודים בבצלאל כבר פינטזתי על תואר שני שם. אחרי מחקר מעמיק הגעתי למסקנה שגולדסמית׳ס הוא הפייבוריט שלי, בין השאר בגלל הדגש שהוא שם על מחקר תיאורטי לצד העשייה בסטודיו. כמובן שדברים מקרוב לא זוהרים כמו שהם מרחוק ובמהלך לימודי הייתי נוכח למשבר האקדמי שמתחולל עכשיו מאוד חזק באנגליה ובכללי בעולם; שביתות מתמשכות של סגל המרצים שנלחם על זכויותיו ואוניברסיטאות שמתנהלות כמו עסק לכל דבר ורק דואגות למיקסום רווחים.
הלימודים בלונדון היו בהרבה מובנים מה שייחלתי לעצמי: הזדמנות להתרחב ולהיות חלק מקהילת אמנים בינלאומית. זאת היתה אפשרות חד־פעמית לבחון את האמנות שלי, שניזונה לרוב משפת האינטרנט, בהקשר תרבותי גלובלי; החופש הקיים בלהיות זר שלא בהכרח מחויב למקום שממנו הוא מגיע או שאליו הוא הולך. עם זאת, זה היה אתגר לא פשוט: אם בארץ ידעתי בדיוק לאיזה בעלי מקצוע לפנות ועם איזה ספקים לעבוד כדי להפיק את העבודות שלי – בלונדון הייתי צריך להתחיל הכל מאפס.
אך מעבר לרמה הפרקטית, המנטליות שונה לחלוטין והיא גורמת לי להתגעגע לארץ יותר ויותר. הכל גדול יותר, רחוק יותר, אנשים או שהם באמת כל הזמן עסוקים או שהם מעמידים פנים שהם עסוקים כי כולם עסוקים. המעבר ממפגשים בארץ של ״קפה עוד 10 דקות? אני פה ליד הבית שלך״ ללקבוע לו״ז פגישות שבועיים מראש, הוא די אכזרי. אבל מה שכן, זה איפשר לי להתרכז ביצירה.
פרויקט הגמר שלי התחיל בשוק הפרחים של קולומביה רואד במזרח לונדון. זה היעד הראשון שאליו הגעתי עם המעבר לאנגליה. יותר משהיה אכפת לי מהפרחים לא יכולתי שלא להסתנוור מזוגות הגייז היפים שהסתובבו בשוק. נוטפי סטייל בבגדי המעצבים שלהם, מחזיקים ידיים, לפעמים מלווים בכלב שנראה ששילמו עליו לא מעט, והכי חשוב, אוחזים פרחים או עציצים שקנו הרגע. כל מה שרציתי זה להיות הם.
חודשים ספורים לפני כן בתל אביב נכנס בחור חדש לחיי; טיימינג גרוע ומושלם בו זמנית. שנינו לא רצינו בקשר מרחוק ובלית ברירה זאת היתה אהבה עם תאריך תפוגה ידוע מראש. עדיין עסוק במחשבות על הפרידה הטרייה, התחלתי לפקוד את שוק הפרחים מדי יום ראשון. לא בגלל הפרחים כמובן, אלא מתוך איזשהי אמונה שאם אסתובב שם מספיק אצליח לספוג משהו מהאנרגיות של המקום, אהפוך לחלק ממנו, ואולי בסופו של דבר אמצא עצמי מתהלך גם כן לצד בן זוג וכלב עם זר פרחים ענק.
במקביל, נחשפתי לשלל אפליקציות היכרות חדשות. אחת מהן היא הינג׳: האלגוריתם שלה אוסף נתונים על סוג הא.נשים שאליהן.ם את.ה נמשך.ת, ואוצר רשימה ייעודית לכל משתמש.ת, שנקראת ״סטנדאווטס״. כדי ליצור קשר עם הסטנדאווטס שלך אי אפשר פשוט לשלוח להן.ם לייק כמו בפיד הרגיל של האפליקציה, אלא צריך לקנות להן.ם ורד דיגיטלי.
מהר מאוד הפיד הרגיל הפך עבורי משמים ולא רלוונטי והסטנדאווטס הרגישה כמו אסופה לא הגיונית של כל גברי חלומותי במרחק ורד דיגיטלי אחד
מהר מאוד הפיד הרגיל הפך עבורי משמים ולא רלוונטי והסטנדאווטס הרגישה כמו אסופה לא הגיונית של כל גברי חלומותי במרחק ורד דיגיטלי אחד. ובכל זאת, המחשבה שהאפליקציה יכולה לכמת בכזו קלות את ההעדפות הרומנטיות שלי ולהציב תנאי כספי ברור לדייט המיוחל, גרמה לי להרגיש מרוקן ומדוכדך כמו כל אפליקצית היכרות אחרת.
אם בראשית דרכן האפליקציות הללו הבטיחו צורת תקשורת חדשה ופורצת דרך עם אפשרויות אינסופיות להיכרות, כיום הן מרגישות יותר ויותר כמו פלטפורמות ממכרות להימורים מכלי עזר למציאת אהבה. החיבור הכל כך שקוף הזה בין כסף למציאת אהבה היווה בסיס מרכזי בפרויקט.
העבודות בתערוכה מתייחסות לאופי הנצלני של אפליקציות ההיכרות ולתקווה ולייאוש הטמונים בהן. הן מזמינות חווית שוטטות במרחב שהוא בו זמנית דיגיטלי ואנלוגי, חיפוש אחר אהבה בעיר הגדולה שנעשה דרך הפלאפון ודרך קרוזינג עירוני. משטחי אלומיניום חלקים, מדבקות ויציקות של דימויים מלוטשים שנלקחו מעולם אינטרנטי מהוקצע מתמזגים עם הרחוב ונהפכים למונומנטים עכשוויים שאי אפשר להימלט מהם.
מוטות פיגומים, שלטי חוצות מקומטים, גרפיטי על בטונדה, גדרות מחוררות, שאריות פסולת ופוסטרים קרועים ממסיבות והופעות, נראים רגע אחד כסמלים של התנגדות ורגע לאחר מכן כמובלעה קפטיליסטית של אותו ייצוג שבה ההזנחה העירונית מצטיירת כמחווה רומנטית לאינטראקציות האפשריות בין בני.ות זוג, רווקות.ים שמחפשות.ים להכיר, או כאלו שזה עתה יצאו לדייט ראשון.
כמו שברשתות דימויים עוברים עריכה מתמדת וכבר לא בהכרח קשורים למציאות, לדוגמה בחור בגריינדר שמציג את עצמו כקשוח ומאיים יכול להתגלות כביישן ורגיש, כך גם החומרים שמהם עשויים האוביקטים בתערוכה מתעתעים בצופה ומתחפשים למשהו שהם לא; סיפור אישי מודפס כשלט חוצות, יציקות רכות למגע של פוליאוריטן ספוג נראות קשות כאבן, גרפיטי מהרחוב מנופח כבלון, בטונדה שנראית כבדה ומסיבית, חלולה ונעה על גלגלים.
את התערוכה מלווה טקסט המודפס ככרטיס ברכה שאותו מוזמנות.ים המבקרות.ים לקחת. הטקסט הוא מעין מכתב אהבה לכל המאהבים הפוטנציאליים שלי, שאם היה לי מספיק כסף כדי לקנות להם ורד דיגיטלי בהינג׳, הייתי כבר מביא להם זר שלם.
מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו
