עדה כרמי־מלמד: ״מבנה צריך להכות שורש וגם להימתח מעלה לעבר האור״

בית החולים השיקומי בכפר עדי נגב־נחלת ערן ומבנה מועצת נאות חובב – שני פרויקטים שנחנכו בשנה החולפת, הם עוד תוצרים של רומן שמנהלת האדריכלית עדה כרמי־מלמד מזה זמן מה עם דרום הארץ. ככאלה, הם מצטרפים לשורת פרויקטים נוספים שתכננה באזור – מבני מפעל סודה סטרים, מבני פקולטות ומחלקות באוניברסיטת בן גוריון ומבני חברת טבע, וחולקים כמכנה משותף את אהבתה לנגב.

״בשנים האחרונות אני עובדת על מספר פרויקטים בנגב, ובכולם המפגשים עם האור והבוהק המיוחדים והאינטנסיביים שמאפיינים את הסביבה מהווים היבט תכנוני שקיים רק באזור זה בארץ״, היא אומרת. ״יש צורך לביית את האור ולגרום לכך שתנודתו לעבר המבנים תרצד בין הקירות, תהיה בלתי ישירה ותרכך את חומרי הבניה לסוגיהם״.

מבנה המועצה נאות חובב. צילומים: עמית גירון

בית החולים השיקומי עדי נגב. צילומים: קבוצת מנרב

״כל פרויקט בנגב הוא בעל אופי שונה, אך בכולם משחקי האור והצל קובעים את מצב הרוח במבנים. האור מותח את המבנים כלפי מעלה ואילו הצל מושך אותם מטה. היחסים המורכבים הללו שמיוחדים לאזור מרתקים אותי כל פעם מחדש. בכל עת שאפשר להכניס ירק ומים לתוך החלל הפנימי של המבנים, נוצרת אווירה מיוחדת במינה המשנה ומעשירה את התפקוד היומיומי״.

בתוך כך, למרות שהיא חוזרת ומדגישה ש״כולם היו בניה״, את תכנונו של מבנה המועצה נאות חובב מציינת כרמי־מלמד כקרוב ללבה במיוחד. ״כל פרויקט שתכננתי הוא מיוחד עבורי, אך לאחרונה ישנם שני פרויקטים יוצאי דופן מבחינתי – הן בשל מיקומם והן בשל מורכבותם. אחד מהם הוא נאות חובב היושב בדרום הארץ. זהו פרויקט המשלב שני אגפים שונים, האחד משרת את מועצת נאות חובב והשני משמש כמרכז מבקרים המרחף מעל אמפיתיאטרון.

״הפן המיוחד קשור באופן שבו חודר האור הטבעי לתוך המבנה, באמצעות ׳ארובות׳ אור גבוהות המרככות את החלל הפנימי הגבוה ומייצרות מרחב ציבורי יוצא דופן. אחד הדברים שגרמו לי ליהנות כל כך מתהליך העבודה על הפרויקט הוא הקשר המיוחד שנרקם ביני כמתכננת לבין הראש המועצה דאז, אנדרי אוזן. הדיאלוג בינינו היה פורה וכתוצאה מכך תהליך היצירה היה מלא עניין״.

לעיתים כשאני לוקחת על עצמי תכנון של מבנה, אני לא יודעת לאן הוא יוביל אותי ומה תהיה התוצאה הסופית. בשני המבנים, מבנה מועצת נאות חובב בדרום ובית הליבה ברחבת הכותל בירושלים – זכיתי להפתעה

בית החולים השיקומי עדי נגב, שתכננה בשיתוף עם האדריכלית לאה שניאור ממשרד לאה שניאור אדריכלים, הוא בית החולים השיקומי הראשון בדרום הארץ, וככזה רושם ציון דרך משמעותי. המבנה שוכן בתוך הכפר השיקומי עדי נגב־נחלת ערן במועצה האזורית מרחבים, ומשלים את מעטפת התמיכה הטיפולית־שיקומית שמעניק הכפר לדייריו.

״הפרויקט בנוי משני אגפים המופרדים על ידי חצר פנימית, שמלווה אותם לכל אורכם ואמורה ברבות הימים להיות ירוקה ולספק צל לכל המשתמשים״, מספרת כרמי־מלמד על בית החולים המכיל מחלקות אשפוז, מכוני טיפול ייעודיים – פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת, ומרכז ספורט פאראלימפי.

ערכים שבאים לידי ביטוי במבנים

כרמי־מלמד גדלה בבית ש״דיבר אדריכלית״. אביה, דב כרמי, היה אדריכל מחונן, והראשון שזכה בתואר חתן פרס ישראל בתחום האדריכלות בארץ בשנת 1957. אחיה היה האדריכל ברוך הכישרון רם כרמי, שזכה אף הוא בפרס ישראל לאדריכלות פעמיים, ב־1966 וב־1999. כמי שגדלה לתוך רקע כזה, סביר היה להניח שהבחירה ללמוד אדריכלות הייתה לדידה כרוניקה של מסלול ידוע מראש להמשך השושלת, אך מסתבר שלאו דווקא. כרמי־מלמד סותרת את ההנחה כשהיא מודה ש״הבית שדיבר אדריכלות רק הפחיד אותי. השיחות שהתנהלו בו התנהלו בין שני אדריכלים משכמם ומעלה, מנוסים ומלאי השראה. לכן ללכת בעקבותיהם לא היה מהדברים הקלים, להיפך. זה היה אתגר רציני״.

ואכן, באחד מאינספור הראיונות שהתקיימו איתה במהלך השנים סיפרה שרצתה ללמוד עיצוב אך מצאה את עצמה לומדת אדריכלות. היום, אחרי יותר משישה עשורים שחלפו מאז שסיימה את לימודי האדריכלות ב־AA בלונדון ובטכניון בחיפה, אין ספק שכרמי־מלמד עמדה גם עמדה באתגר. יתרה מזאת – בשנת 2007, כמו אביה ואחיה לפניה, זכתה גם היא בפרס כלת ישראל לאדריכלות.

בעודה סטודנטית בטכניון עבדה כרמי־מלמד במשרד המשפחתי. עם סיום לימודיה ואחרי שנישאה נסעה עם משפחתה לארצות הברית במסגרת שליחות. עם שובה לארץ, לאחר כ־15 שנות היעדרות, הקימה את משרדה כרמי־מלמד אדריכלים, שפעילותו המגוונת מקיפה תכנון מבני ציבור, תעשייה, מוסדות חינוך ובתים פרטיים. בבסיס עשייתה האדריכלית עומדים ערכים מוצקים הבאים לידי ביטוי במבנים שהיא מתכננת. ״כל בנין נמתח בין האדמה והשמים. אני מחפשת דרך שבה המבנה יכה שורש אך ימשיך להימתח כלפי מעלה לעבר האור, שהוא מבחינתי חומר הבניה המיוחד והחשוב ביותר בארץ״.

בית המשפט העליון בירושלים. צילום: אלבטרוס אדריכלות

צילום: ריצ׳רד בריאנט

בימים אלה, כשבית המשפט העליון מככב בכותרות כנושא חם (אם כי בהקשרים אחרים), אי אפשר לקיים ראיון עם כרמי־מלמד מבלי להתייחס לעובדה שעל תכנונו המרשים, שהפך אותו לאייקון מקומי, חתומים היא ואחיה רם, ובכלל זה על עיצוב הפנים לפרטיו. ״הפרויקט התחיל בתחרות אדריכלית פתוחה שבה השתתפו כ־180 משרדים. מתוכם נבחרו עשרה משרדים שעלו לשלב השני, ביניהם המשרד המשותף של רמי ושלי.

״הקונספט שלנו היה שונה בתכליתו. רצינו בנין נמוך שמכה שורש בגבעה וצופה לעבר הכנסת. יצרנו מבנה שבנוי על שני צירים: ציר פורמלי צפון־דרום, הקושר את האזרחים המגיעים מצפון לאתר לעבר הבניין והכנסת, וציר מזרח־מערב המרחף מעליו ומחבר את הים התיכון עם ירושלים. יצרנו 12 חלופות שבכולן ההצטלבות בין שני הצירים מהווה את שער הכניסה לאתר קריית הממשלה כולו״.

במאי האחרון, לציון שלושים שנים להשלמת בנייתו, הושקה בבית המשפט העליון התערוכה ״מקום למשפט״, פרי יוזמה ושיתוף פעולה עם ארכיון עזריאלי לאדריכלות ומוזיאון תל אביב לאמנות. בתערוכה שננעלה לאחרונה הוצג תהליך תכנונו המרשים בעומק הרעיוני ובמחקר שעמד בבסיסו באמצעות שרטוטים, איורים, תכניות וצילומים.

האדריכלות המקומית־עכשווית מתאמצת להיות אדריכלות בינלאומית, יעילה, שקופה וגמישה, המתעלמת מהאקלים, הטופוגרפיה והמסורת המבנית, אבל נשענת על תכנית אב מיושנת של פרבר מימים ימימה

בירושלים ממוקם גם הפרויקט השני שכרמי־מלמד מציינת כקרוב ללבה במיוחד בשל מורכבותו (בדומה למבנה המועצה בנאות חובב) – בית הליבה – מבנה חינוך המיועד לקהלים שונים וממוקם ברחבת הכותל. ״המבנה ממוקם בסמוך לדופן המערבית והסלעית של הרחבה, ומהווה שער כניסה למפלס התת־קרקעי שמתחתיה. הבניין מרחף מעל הרחבה ומעל למפלס העתיקות התת־קרקעי, ונדמה כחופן בתוכו סוד.

״החזית שניצבת מול הכותל היא חזית אבן ׳שקטה׳ המשתלבת עם מבני הכיכר. שכבות היסטוריות מתגלות מאחוריה, וסלע ענק ומרשים מהווה קיר תומך של הרובע היהודי. קשה להישאר אדיש למראה הזה. לעיתים כשאני לוקחת על עצמי תכנון של מבנה, אני לא יודעת לאן הוא יוביל אותי ומה תהיה התוצאה הסופית. בשני המבנים הללו, נאות חובב ובית הליבה – זכיתי להפתעה״.

בית הליבה, ירושלים. צילומים: עמית גירון

לצד עבודת התכנון הפורייה וארוכת השנים וספרים שהוציאה לאור, פרק נכבד ברזומה המקצועי של כרמי־מלמד שייך לאקדמיה. בשנות שהותה בארצות הברית, במקביל לעבודה – תחילה כשכירה ואחר כך כעצמאית – היא כיהנה כפרופסור לאדריכלות באוניברסיטאות מובילות כקולומביה בניו יורק וייל בקונטיקט, וכן כמרצה אורחת באוניברסיטאות נחשבות נוספות כמו אוניברסיטת פנסילבניה.

בתשובה לשאלה המתבקשת אם יש בה געגוע לפעילות בעולם האקדמיה, היא מציינת אותה כחוויה משמעותית בדרכה. ״אין ספק שנהניתי באקדמיה. לימדתי באוניברסיטת קולומביה ובייל כ־16 שנים. זה היה בית ספר מצוין עבורי, בעיקר מאחר ונקודות המוצא של הסטודנטים במוסדות אלה נבעו מקשת רחבה של מקצועות נוספים שרכשו במהלך התואר הראשון שלהם, ושהעשירו את החקר והעניין שלהם באדריכלות״.

השנים שבילתה באקדמיה אף חידדו מבחינתה תובנות לגבי האקדמיה בארץ. ״הייתי שמחה שתכנית הלימודים המיועדת לסטודנטים לאדריכלות במוסדות בארץ תהיה קרובה לתכנית במוסדות שבהם לימדתי. אני חושבת שצריך לתת יותר מקום להיסטוריה ולתיאוריה של אדריכלות, וגם יותר מקום לדימיון וליד חופשית״.

בהמשך לכך, מפתה לבקש אשת מקצוע במידתה של כרמי־מלמד, שבעשייתה האדריכלית לאורך השנים נגעה במנעד כל כך מגוון של קטגוריות תכנון, אם תוכל לציין מבנה מקומי שהיא מעריכה במיוחד. ״מוזיאון רוקפלר בירושלים הוא מבנה מיוחד עבורי. זהו מבנה ציבורי עם שפה דואלית. התכנון שלו מבוסס על תכנית של כנסיה עם שתי ארקדות צדיות שביניהן ציר רחב המוביל אל הבמה.

״הוא מתאפיין בקנה מידה כפול: האחד פרטי, המתייחס לפונקציה הפנימית; והאחר ציבורי, המתייחס לפאטיו ולארקדות שבחוץ. הפתחים טופלו במסגור כפול – מסגרת מאחורי מסגרת, שהותיר בתווך נפח עמוק. יחד עם המסה המגוננת של קירות האבן, נוצר בו אלמנט פיזי של תיחום וגבול בין פנים חוץ. האור שחודר את הארקדות מותיר צל עמוק המאפשר להולכי הרגל להסתובב בניחותא מסביב לפטיו. ספגתי השראה גדולה מהמבנה הזה״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

ואם לדבר על השראות, כשכרמי־מלמד נשאלת מהי דעתה על סצנת האדריכלות העכשווית־מקומית, דבריה פחות גורפים, ואינם חפים מנימה מסוימת של ביקורת. ״האדריכלות המקומית־עכשווית מתאמצת להיות אדריכלות בינלאומית, יעילה, שקופה וגמישה, המתעלמת מהאקלים, הטופוגרפיה והמסורת המבנית, אבל נשענת על תכנית אב מיושנת של פרבר מימים ימימה. במהלך השנים הצפיפות גדלה וקו הרקיע השתנה, אך התחושה של פרבר, בעיקר במה שקשור בחלל הציבורי ש׳מטייל׳ במפלס הקרקע – נשארה כשהייתה״.

מרחיב את הלב להיווכח איך התשוקה של כרמי־מלמד לאדריכלות שהפחידה אותה לא שככה עם השנים, ושיש לה גם חלום. וכך, עם גוף עבודות כה עשיר ומגוון, היא בכל זאת מציינת נטיות לב אישיות: ״אני אוהבת לתכנן מבני ציבור שבהם קנה המידה האנושי וקנה המידה הציבורי מתעמתים זה עם זה. במקביל אני נהנית לתכנן בתים פרטיים, שבהם הדיאלוג עם הלקוח הוא ישיר, ללא ועדות ומתווכים. ואם לדבר על חלומות, אז הייתי שמחה לתכנן מוזיאון לאמנות. זה משהו שעסקתי בו מעט, והייתי שמחה להעמיק בו יותר״.