״אימפריית הכאב״: המסר חשוב, אבל הטקטיקות הנרטיביות עצלות

אימפריית הכאב, הסדרה החדשה מבית נטפליקס שיצרו מיכה פיצרמן־בלו ונואה הרפסטר ובוימה כולה על ידי הבמאי המוכשר פיטר ברג (״אורות ליל שישי״, ״הממלכה״), היא לא סדרה קלה לצפייה. מדובר בסיפור איום ונורא, טראגי ורווי בביקורת פוליטית. התוכן מכמיר לב, קווי העלילה ספוגים בדמעות, וצריך לתת לה את הקרדיט על שבירת התבנית שבדרך כלל מייצגים את מחלת/תופעת ההתמכרות. אבל מלבד היותה קשה לצפייה, גם קשה להבין מדוע לא השקיעו מעט יותר באסתטיקה והשתמשו בטקטיקות נרטיביות עצלות כדי להעביר את המסר.

באימפריית הכאב יש הרבה כאב. זו סדרה כואבת שמספרת סיפורים עצובים ומרגיזים על האופן שבו תרופה אופיואידית אחת, אוקסיקונטין (או בקצרה ״אוקסי״), הפכה למגפה שהרגה כשליש מיליון אנשים ודרדרה את המצב החברתי בארצות הברית ורבים מתושביו – אנשים נורמטיביים, חרוצים, עובדים, מלח הארץ – לזוועת ההתמכרות.

הסדרה מבקשת להציג את מגפת ההתמכרות לאוקסי של חברת ״פרדו פארמה״ בבעלות משפחת סאקלר משלוש נקודות מבט מרכזיות. הראשונה מסופרת מצד אלה שניסו לחשוף ולתבוע את חברת התרופות שהמציאה, יצרה והפיצה את התרופה במרמה, נוכלות ושיווק שקרי מתוחכם ובזוי (לדוגמה, הטענה שהתרופה לא ממכרת בידיעה מלאה שהיא כן); השנייה מראה את הקורבנות ומסע ההרס שסללו בסביבתם והטילו אימה על חבריהם ומשפחתם; והשלישית מגוללת את הסיפור מהצד של חברת התרופות – הן מצד ההנהלה והן מצד נשות השטח ששיווקו את התרופה לרופאים ולחצו עליהם, באמצעות ניצול ובצע כסף, לרשום את התרופה לכל מי שחש כאב – גם אם לא דרש תרופה כה חזקה וממכרת.

לא מדובר רק בכאב גופני פרטי, אלא בכאב שאותו חשים המשפחות, החברים, וכל מי שנמצא מסביב. לכן כנראה בחרו היוצרים לפתוח כל פרק בסדרה לא בבדיון, אלא בראיונות עם אנשים שבאמת איבדו את אהובי ליבם ויקיריהם ל״תרופה״ האיומה

מדובר בתכנים כואבים, על אנשים רגילים, עם משפחה, בית, חצר וחברים. אנשים שנפצעו ורק רצו מעט מזור לאחר הפציעה, וקיבלו מרשם מהרופא המשפחתי. ישנם סיפורים כאלה במאות אלפים; אוקסי להמונים. במהרה המזור התחלף בתלות, שהפכה להתמכרות חסרת מעצורים, לכאב שמביא עוד כאב.

אבל לא מדובר רק בכאב גופני פרטי, אלא בכאב שאותו חשים המשפחות, החברים, וכל מי שנמצא מסביב. הקהילות שבצל ההתמכרות מתפרקות ומתפוררות ועולמן משתנה ללא היכר. לכן כנראה בחרו היוצרים לפתוח כל פרק בסדרה לא בבדיון, אלא בראיונות עם אנשים שבאמת איבדו את אהובי ליבם ויקיריהם ל״תרופה״ האיומה.

מהצד שני מציגה הסדרה את האופן שבו פועלות חברות תרופות: ללא רחמים, ללא שיקולים אנושיים, במרמה, בשקר, בתככים ובמזימות פוליטיות – רק כדי לשרוד ולגרוף עוד ועוד כסף. היא גם מראה את אלו שהתפקחו וגדלו להבין את עומק הבעיה וגילו כי הם משרתים את השטן בכבודו ובעצמו. זו סדרה ששווה וכדאי לראות, למרות פגמיה המעיבים על צפייה.

סוחר סמים עם חותמת גומי

הליהוק מעט מוזר בחלקו: בתפקיד הקורבן העיקרי נמצא טיילור קיטש שעושה עבודה מעולה; בתפקיד אשת השיווק הצעירה שחשה נקיפות מצפון נמצאת וסט דוכובני שעושה עבודה סבירה ותו לא; ובתפקיד מנכ״ל החברה מככב מת׳יו ברודריק המוכשר אך הלא מתאים, שלא לגמרי ברור מה הוא עושה שם, ועד הפרק השישי בעיקר מנמנם.

מלבדם מככבת אוזו אדובה על תקן המספרת, שגם משמשת כקול העל חסר המנוח, המתיש והמיותר שרודף את הסדרה ומהווה אקספוזיציה רציפה וחסרת תועלת. למרות המאמצים, אפיון הדמות שלה נותר שטוח, מלודרמטי לפרקים ולא קוהרנטי. יש קונץ יפה שנערך באמצעותה על מנת למתוח קו מקביל בין יצרני תרופות לסוחרי סמים מהרחוב, אבל הפונקציה של קול העל והמשחק בין עבר לעתיד מיותר לחלוטין ובעיקר מעיב על הצפייה. לא מדובר בנרטיב מורכב, והניסיון להסביר כל צעד ושעל לא תורם כלום להבנה או שופך אור חדש על הנושא.

עצם העובדה שהסדרה מבקשת לחשוף את ענקית התרופות ״פרדו״ כסוחר סמים עם חותמת גומי, היא צעד חשוב למדיה האודיו־ויזואלית. זה נעשה באמצעות ההמשגה והתיווך של התמכרויות דרך ייצוגים טלוויזיוניים, על כל המורכבות שיש בהן, ובאמצעות האופן שבו מוצגת החברה עצמה ככזו משתתפת ואף מעודדת פתולוגיות שכאלה בחברה המערבית. במובן זה היא מצטרפת לשורה של סדרות שעשו זאת כבר בצורה אחרת, עדינה יותר, מטאפורית – כמו ״מד־מן״ ו״אופוריה״.

״כל ההתנהגות האנושית מורכבת בבסיסה משני דברים״, מסביר מנכ״ל החברה והאדם שייסד את הרצח ההמוני, כשהוא מתכנן את הכנת התרופה החדשה – ״לברוח מהכאב, לרוץ לקראת העונג״. אימפריית הכאב חושפת פה לא רק טקטיקה של חברות המייצרות תרופות אופיאדיות, אלא כמעט כל מוצר באשר הוא. היא חושפת את כל המנגנון הצרכני, הקפיטליסטי־מערבי של מוצרים, מקוקה קולה ועד נייר טואלט.

למרות הצעד החשוב בכיוון הנכון, היה מקום לתת יותר משקל וזמן מסך דווקא לצד היצרני של התרופה. יתרה מכך, לתת מעט יתר עומק ותלת ממד לדמויות ה״רעות״, שמיוצגות יותר כמו נבלים שטוחים של סרטי פעולה מאשר כדמויות אמינות. הגלישה לאורך הנרטיב לשיח שלא תורם לפואנטה יותר מגרגיר מלח, יחד עם הליהוק המפוקפק, מרדדים מעט את הנושא החשוב הזה והאופן שבו הוא מיוצג.

בסופו של דבר זו התקדמות לא ברורה מאליה של ייצוגי התמכרות; במרחבים של נושא שלא עוסקים בו מספיק בטלוויזיה הבדיונית (אך כן בתיעודית), אבל הצעד שעושה הסדרה הוא צעד הססני מעט ולא שלם. ניכר כי השקיעו רבות בכתיבה אך קצת פחות באלמנטים אחרים כמו ליהוק, צילום, ואסתטיקה בכלל, ובכך הפכו את הגלולה לקצת פחות קלה לבליעה.

---

אימפריית הכאב
יוצרים: מיכה פיצרמן־בלו ונואה הרפסטר
6 פרקים; ארצות הברית, 2023
3.5 כוכבים