כל מה שחשוב ויפה
הפרטיזן עם מצלמת הלייקה. צילומים: מונדק לוקביצקי
הפרטיזן עם מצלמת הלייקה. צילומים: מונדק לוקביצקי

״הפרטיזן עם מצלמת הלייקה״: מזל שהיה שם מישהו שצילם

סרט תיעודי חדש מגולל את סיפורו של הפרטיזן היהודי מנחם לוקביצקי ז״ל, שתעד את חייו ביערות ושמר את הצילומים במשך כל חייו. הוא גם עושה חסד עם שתיקתה המאוחרת של אשתו חנה, שלחמה לצידו

יש סיפורי שואה שאנחנו שומעים או קוראים וקשה לנו לדמיין. זוועות תמיד קשה לדמיין. לכן, יש משהו שונה במידת מה ב״הפרטיזן עם מצלמת הלייקה״ (כאן 11), סרטה של רות ולק ובהפקת יעל פרלוב, שיצא לסבב הקרנות חדש בסינמטקים ומועמד בימים אלה לפרס אופיר. הפרטיזן הוא מנחם (מונדק) לוקביצקי ז״ל, שהצילומים המופתיים שצילם במצלמת לייקה פשוטה הם עדות יוצאת דופן. הוא צילם ותעד באופן תזזיתי כל מה שהיה יכול, כל פיסה מחייו בתקופת היותו פרטיזן ולאורך חייו בהמשך. אפילו יומן שנתי פשוט הפך אצלו לאלבום תמונות.

לוקביצקי, שנולד בשנת 1920 ונפטר בשנת 2004 היה יהודי חילוני על סף התבוללות. קולו, כפי שהוקלט בעדויות שמסר לארכיון ״יד ושם״, מגולל סיפור גבורה יוצא דופן, הכולל את הריגתם של נאצים והישרדות ביער בתנאים קשים. כמנהיג פלוגה קטנה ביער הוא הוביל מאבק לאורך שנות המלחמה, כשבשלב מסוים הצטרפה אליו אשתו חנה.

לוקביצקי מספר איך יום אחד נכנס לגטו בלובצ׳וב שבפולין, ושם הוא פגש חסיד בעלז שהתחנן בפניו שייקח את בתו חנה בת ה־16 תמורת זהב. התנאים ביער היו קשים אבל חנה לבסוף הצטרפה אליו. בהמשך אנחנו נחשפים גם לסיפור הגבורה שלה, הכולל אונס ברוטלי ותנאים קשים, שספק אם לנשים היום היה כוח לספוג. לאור החוויות הקשות שחוותה, לא מפתיע שחנה לא השאירה כל עדות כתובה או מוקלטת לתקרית.

המצלמה של מי שחי לצדה עד למותה בשנת 1990 מעידה שאהב אותה, על אף שלאורך הסרט זה מנקר כספק. הוא הציל אותה והיא חבה לו את חייה, אבל האם אהב אותה והאם היא אהבה אותו? התחושה היא שהמצלמה שמעניקה לה את החסד האמנותי ומספרת את סיפורה יותר מכל, עונה את התשובה. בהמשך יאמר לוקביצקי ״היא הייתה אשתי והיא כל הזמן הייתה שם״.

אחרי שהגיעו לישראל, מונדק, שידע לנווט באמצעות חוש הריח ולדבר עם עצים, בחר להקים את ביתו מול גן שמזכיר יער שבאמצעו ספסל. הוא המשיך ללכת לכל מקום עם מצלמה, שהייתה כלי שבאמצעותו היה יכול להראות שאיכפת לו

התמונה שפותחת ומסיימת את הסרט היא תמונה אפופת מסתורין מעומק היער, שבה יושב לוקביצקי מצולם קרוב לעדשה. באלכסון אליו, קטנה ממנו וכמעט נסתרת, יושבת חנה. התמונה הזו פותחת צוהר לגילוי של מערכת יחסים שונה, עוד חזית נסתרת למלחמה שכבר נדמה ושמענו עליה הכל.

מונדק לחם כפרטיזן במשך שלוש שנים כשמצלמת הלייקה צמודה לנשקו האישי, ואת התמונות הנדירות שמר איתו כל חייו. מי שנשאר כעת כדי לספר את התמונות הוא בנם של הזוג, שמעון לביא, שידע שהוריו היו ניצולי שואה, פרטיזנים, אך יחד עם זאת נדמה שאת הפרטים המסעירים גם הוא מגלה תוך כדי האזנה לעדויות ופשפוש בזיכרונותיו, יחד איתנו – הצופים.

אחרי שהגיעו לישראל, מונדק, שידע לנווט באמצעות חוש הריח ולדבר עם עצים, בחר להקים את ביתו מול גן שמזכיר יער שבאמצעו ספסל. הזוג היה מסתורי ונוקשה כפי שמעידים אנשים שהכירו אותם, על אף שלידת נכדתם הראשונה ריככה אותם. מונדק המשיך ללכת לכל מקום עם מצלמה, שהייתה כלי שבאמצעותו היה יכול להראות שאיכפת לו. הנכדה אילת מסבירה שזו כנראה גם הייתה הדרך שלו לתקשר איתם: ״לא היה עבר כשאנחנו באנו, היה המון הווה״, היא מספרת.

הספסל הריק מופיע לאורך חלקים רבים בסרט, כמעין דימוי לדובר שאיננו. בתוך לילה זרוע כוכבים מספר הבן איך דיברו העצים עם אביו והסבירו לו מפני מה להיזהר. נדמה שזהו רגע קסום שבו כוחות הטבע מתגייסים לעזרתו של האדם הפשוט, זה שנוכח כחלק מטבע נוסף, זה האנושי. העצים הם אולי אלו שנתנו למונדק וחנה את הכוח לפרוע מהנאצים לשלם מחיר.

״היא שינתה את עצמה״, מספר לביא על עוז הנפש שגילתה אימו. ״מאישיות של נערה חסודה, דתייה, חרדית, לאישיות של לוחמת, שאיננה חוששת להרוג אנשים שהם נאצים״. על אביו הוא מעיד שהייתה לו נפש של אמן: ״הוא ידע להרוג נאצים ומשתפי פעולה ומצד שני לעמוד באמצע היער ולנגן בכינור״. שמעון ירש מאביו את מצלמת הלייקה, ומאמו סוודר. שני הפריטים האלה מאפיינים היטב את הדמויות שהיו ואינם. אחרי חמישים שנה מתגלים במחסן עזוב גם כינור ישן, מצלמת בולקס ומצלמת 16 מ״מ.

birds

״הפרטיזן עם מצלמת הלייקה״ מצליח להתגבש באמצעות הפרגמנטים שנאספו לסיפורים של אנשים וגדלותם הנפשית, ולהיות סרט קטן וטעון, שהצפייה בו מרחיבה את השקפת העולם – ובכך כוחו. לקראת סוף הסרט, מורי הופמן, פרטיזן שנותר בחיים ומתגורר באוסטרליה, מתאר איך נראה העתיד ביער שבו אתה לא יודע איך נראים החיים, מה קורה איתך ועם שאר העולם: ״חשבתי שאני איעלם באוויר״, הוא מספר, בתחושה של אנשים מתים, רק שהנפש עודה בחיים.

אחרי שנים של ייסורים הגיע החופש והפציע היום היפה בחייהם. בתמונה האחרונה מהיער, משנת 1944, נראים שבעה פרטיזנים כשחנה באמצע, מחזיקה שלט שבו כתבה בכתב ידה: ״היהודים היחידים שנשארו בחיים אחרי הרצח הגדול של היטלר״. הסרט עושה חסד עם השתיקה הנצורה של חנה בכך שהוא חושף את סיפור גבורתה, שהיום היו מכנים כפמיניסטי. הוא מסתיים בתמונה העוצמתית שגלומה בה הכל ואי אפשר שלא לחשוב – מזל שהיה שם מישהו שצילם.


הפרטיזן עם מצלמת הלייקה
בימוי: רות ולק
54 דקות; ישראל, 2022
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden