נועה גרוס ואורי נועם משנים סדרי עולם (או לפחות את כיוון שקיעת השמש)

חגית: בוקר טוב נעה ואורי, מה שלומכם בקיץ הזה ואיפה אני תופסת אתכם?

נועה: בוקר טוב, כרגע אני בבית, בין פגישות

אורי: בוקר טוב. חופש גדול אז בין עבודה לעבודה נמצאים עם הילדים… 😄

חגית: יופי, תודה שלקחתם את הרגע לשיחה על התערוכה במוזיאון פתח תקוה, על החיים ועליכם. אולי נתחיל במי אתם? איפה ומה כל אחד עושה חוץ מהאמנות

נועה: אני מתגוררת ביפו ועובדת עם מתמודדי נפש בהוסטל. ובנוסף לאמנות שעושה עם אורי, גם מציירת

אורי: אני אבא לשלושה, וחוץ מאמנות שאני עושה עם נועה ועוד שיתופי פעולה עם אמנים אחרים, אני גם עורך וידאו ופוסט וגם מעצב תאורה למופעי מחול ותאטרון

חגית: נעים מאוד 👯🏻‍♀️ עסוקים מאוד. אני חושבת שנתחיל מהיום ונלך קצת אחורה: העבודה שאתם מציגים במוזיאון פתח תקוה ״4 ימים, וקו אופק 1״ היא מעין בועה, שמכניסה את הצופים למרחב מתעתע (נסתכן בספוילרים) ובו קו האופק ושקיעת השמש מקיפים אותנו ומופיעים על 4 קירות בו זמנית. מה הרעיון? איך נולד וצמח?

נועה: הרעיון הוא לאפשר לשמש לשקוע בים כמו ששוקעת בים התיכון, במקומות בהם אינה יכולה לשקוע במים כי הימים מוקפים הרים

אורי: האמת שהרעיון צמח תוך כדי נסיעה משותפת באזור הכנרת. העבודות שלנו תמיד נולדות מתוך שיח וממשיכות להתפתח משם עם הרבה דיאלוגים. במקרה של העבודה הזו שנינו התחלנו לחשוב על האפשרות של לגרום לשמש לשקוע בימים אחרים, שבהם היא לא שוקעת

חגית: והמילה ״ימים״ בכותרת העבודה היא דו משמעית (לפחות)

נועה: האמת שזה יצא דו משמעי, כי גם הצילומים הסופיים לקחו 4 ימים. צילמנו בארבעה לוקיישנים שונים, בכנרת, באילת, בים המלח והים התיכון

אורי: אבל מבחינתנו זה מראש היה ימים במובן SEAS ורק אחר כך תוך כדי עבודה הדו משמעות הופיעה

חגית: מזכיר לי במשהו את המושג ״מסע מים לים״ של תנועות הנוער. היה לכם משהו כזה בזיכרון או שבאתם מזווית יותר של התבוננות ביקום? כשעוצרים רגע לספור, מגלים שיש לנו כאן איזה עושר ימי וגיאולוגי

אורי: לגמרי מסע – צפון דרום מזרח

נועה: האמת שלא חשבנו במונחים האלה. יותר היינו בהתבוננות וניסיון להבין איך נוכל לבצע את העבודה, כי כל לוקיישן מביא איתו את האופי שלו והדברים שצריך לפתור כדי שנצליח לבצע את הרעיון. רצינו לגרום למשהו אשלייתי להראות הגיוני בטבע

חגית: למה שקיעה? בגלל הרומנטיקה? בגלל הקלישאה?

נועה: בשקיעה משתנה הצבעונית של קו האופק, זה עניין אותנו, וגם האוניברסליות שלה, החוסר אפשרות כמעט ללכוד אותה

חגית: המחשבה על לראות את השמש שוקעת בכיוון הפוך היא סימבולית – להפוך את העולם, לשנות סדרי עולם

אורי: אנחנו לא הגענו ממקום אקולוגי או גיאולוגי לצורך העניין אבל זה לגמרי מבט על הטבע והתערבות בו – עד כדי יצירת טבע חדש. האפשרות של לשלוט על השמש לכאורה – על איפה ומתי היא שוקעת וכך לייצר בעצמנו את הרגע היפה הזה שאולי הוא בנאלי אבל עדין ותמיד ימשוך את המבט

חגית: השקעתם הרבה מאוד עבודה – תכנונית, פיזית, משאבים וזמן – בתוצאה שהיא די מינימליסטית: מעין חדר אשליות במוזיאון

נועה: על פניו הכל נראה מאוד פשוט וזה נכון, באמת הושקעו בפרוייקט הרבה משאבים, מי שמתעמק בעבודה יכול להרגיש את זה. כמובן שיש פער בין ההשקעה לתוצאה הסופית המינימליסטית

אורי: המון עבודה. זה פרויקט לא פשוט בסופו של דבר. צריך לצלם את השמש משתקפת שזה סיפור מורכב בפני עצמו, צריך להצליח לכוון את השמש לאן שאנחנו רוצים וכל הפרטים הטכניים שמסביב לזה. אבל אם להיות כנים, אני חושב שאנחנו רגילים לפרויקטים מורכבים עם תוצאה מינימליסטית. אפשר בהחלט להגיד שזה לא הפרויקט הראשון שהוא כזה

חגית: באמת תנו כמה דוגמאות מהעבר, איך התחלתם לעבוד יחד? מה התדירות בערך?

נועה: אורי ואני התחלנו לעבוד יחד מאז פרוייקט הגמר בתכנית ללימודי המשך במדרשה, בית ברל ב־2016, אנחנו מציגים כל שנה בערך פרויקט חדש. עובדים יחד כבר 7 שנים, הצגנו בהלנה רובינשטיין, במוזיאון ת״א, בגלריות ובאירועים כמו אוהבים אמנות, בסדנאות האמנים ועוד

אורי: כבר מהעבודות הראשונות הפננו את מבט הצופה החוצה אל מחוץ לגלריה. ספציפית קו האופק והמבט לים הוא משהו שאנחנו מרבים להתעסק בו ולחזור אליו

נועה: בפרויקט הראשון חשבנו יחד על הרעיון ליצור מסדרון לים. המסדרון חצה את כל הגלריה, רק כדי לאפשר הצצה לים. אפשר לומר שבודדנו את קו האופק ובמקום שהיה נשאר חלל

אורי: בעצם פירקנו את קו האופק מהדימוי והעברנו אותו מקום, כאשר במקומו נשאר רק חרך שחור. דוגמה אחרת היא הפריסקופ הגדול (17 מטר) שבנינו בגלריית הלובי – מקום לאמנות. הפריסקופ נבנה לכל אורך הבניין בן ארבע קומות, ואיפשר מבט לים לצופים מהרחוב – מבט שהיה אפשרי בעקרון רק מהגג ומהפנטהאוז

חגית: המשיכה לים היא משהו מאוד ישראלי בעיניי. אם כי אולי גם אוניברסלי – ככוח משיכה לאינסוף, למרחקים ומרחבים. אבל בהקשר המקומי – ממקום סגור יחסית לעולם הגדול. זה מעסיק אתכם?

אורי: בדיוק. המבט אל האופק ואל החיבור בין הים לשמים אצלנו הוא בעצם מבט מערבה עם כל ״ההבטחה״ שנמצאת מעבר לאופק

חגית: מתנגן לי בראש השיר של ריקי גל ״מערבה מכאן הכל אחר, מגדלים ציפורי ענק…״ (כתבה תרצה אתר)

נועה: ובכל זאת קו האופק הוא רק אשליה

אורי: נכון הוא אשליה, אבל ביחד עם זה אולי האשליה הכי יציבה של הטבע

אורי: קו האופק תוחם אותנו ומייצר לנו הגדרות במרחב. הוא מבטיח לנו סוג של יציבות ואני חושב שהעיסוק שלנו בקו הזה קשור לאותה יציבות. בתערוכה, הווידאו של הים התיכון ממחיש את אותה אשליה של יציבות

נועה: זה נכון שזאת אשליה, אבל זה גם תיעוד של פעולה שמתרחשת באופן מאוד ממשי. היה חשוב לנו לקיים את כל הפעולה במקום עצמו, בכל אחד מהימים, ללא עזרים דיגיטליים וללא אפקטים

חגית: אם לחזור למוזיאון פתח תקוה – ב״ארבעה ימים״ הקיר שבו קו האופק נחתך ומועתק לאחור הוא נקודת שיא מרתקת בחלל התערוכה. גם בגלל ה״קסם״ האופטי, וגם העוצמה של הדימוי. אם אני מבינה נכון זו השקיעה ״המקורית״ בים התיכון?

נועה: נכון מאוד

אורי: הקו תוחם אותנו ומייצר לנו הגדרות במרחב. הוא מבטיח לנו סוג של יציבות ואני חושב שהעיסוק שלנו בקו הזה קשור לאותה יציבות. בתערוכה הווידאו של הים התיכון ממחיש את אותה אשליה של יציבות

חגית: האוצרת אירנה גורדון מדברת בטקסט על רבדים בעבודה שלכם, ורואה אותה גם כביקורת על האמנות. עצם העיסוק באמנות – כאיזה מפעל אשליות…

נועה: זה נכון שזאת אשליה, אבל זה גם תיעוד של פעולה שמתרחשת באופן מאוד ממשי. היה חשוב לנו לקיים את כל הפעולה במקום עצמו, בכל אחד מהימים, ללא עזרים דיגיטליים וללא אפקטים

אורי: אם כבר מזכירים את אירנה גורדון – חשוב לי להגיד שהיא הייתה עבורנו עוגן של יציבות, ובכלל תודה גם למנהלת המוזיאון רעות פרסטר ולצוות המוזיאון!

ולעניין עצמו: כן, אנחנו עוסקים הרבה במבט עצמו והסתת המבט אל הדימוי שאנחנו רוצים לייצר. וכן, המבט הזה יש בו מין האשליה. בעיקר שהדימויים שאנו עוסקים בהם כלפי חוץ על הטבע ועל תמיד עם עוד התערבות קטנה שלנו שמסיתה ומשנה את הדימוי

חגית: בהקשר של מערך התערוכות שבו אתם נמצאים, העבודה הזו היא מעין ״תחנת רענון״, משהו פואטי ומכיל, פחות זועק. אנשים לא רוצים לצאת משם…

אורי: תודה, זה מאוד משמח לשמוע J רצינו שהעבודה תייצר חוויה שמקיפה את הצופה

נועה: גם המדיום שונה משאר התערוכות, עבודות הווידאו וגם הסאונד מקיפים אותך. אולי זה גם עושה את ההבדל

אורי: זה מדיום שהוא גם חדש־ישן בשבילנו. שנינו באנו מעבודות וידאו, אבל ביחד זו פעם ראשונה שאנחנו עושים וידאו

חגית: ומה הדבר הבא שאתם עובדים עליו – ביחד ולחוד?

נועה: הדבר הבא הוא תערוכה במוזיאון בית העיר, שתיפתח בעוד חודש בערך. אנחנו מציגים יחד עבודה שהיא קו ישיר לים מהמוזיאון. זאת עבודת וידאו בצילום רחפן

חגית: ים אחד בלבד? ויש שקיעה?

אורי: לא, רק קו אופק הפעם

חגית: ואי אפשר בלי קצת הקשר אקטואלי – אתם אופטימיים ביחס לאופק?

אורי: אני נקרע בין רגעי אופטימיות של ׳זה יעבור בסופו של דבר׳ לרגעי פסימיות של ׳צריך לחשוב על עתיד יותר בטוח לילדים׳. הלוואי שהיינו יכולים להסית את האופק עם מראה ולייצר את העולם שלנו, כמו בתערוכה

נועה: לגמרי

חגית: הלוואי אינדיד

אורי: אבל זה הכוח והאשליה של האמנות במקביל

חגית: אתה מבטא תחושת רבים, אין לי ספק. וזה מעודד שיש מקום לאמנות ונשימה

---

נועה גרוס ואורי נועם | 4 ימים, וקו אופק 1
אוצרת: אירנה גורדון
מוזיאון פתח תקוה. נעילה: 28.10