״דוגי סטייל״: בדיחות קקי פיפי של כלבים. מטופש, אבל מצחיק

באוגוסט הלוהט גם המדבר הקולנועי הוא צחיח וקשה למצוא בו משהו ראוי לצפייה. מלבד יוצאים מן הכלל כמו גראן טוריסמו, אופנהיימר וברבי, להיטי הקיץ הבומבסטיים כבר מאחורינו ועכשיו זהו זמנם של סרטים זניחים להפציע על המסכים. תפקידם של הסרטים האלה נע בין למצוא תעסוקה לזאטוטים ולתת מנוחה להורים לבין לאפשר גיחה סתמית לקולנוע – כי חייבים מזגן בסחוניה הזאת.

בין סרטי אנימציה סוג ד׳ לסרטי פעולה שאף אחד כנראה לא יזכור, עלה גם הסרט ״דוגי סטייל״ (Strays) שעושה שימוש באלמנטים מוכרים לעייפה של דיבוב חיות בית, בדיחות קקי פיפי של חיות בית וניבולי פה מפה עד ללפלנד – ניחשתם נכון: של חיות בית. סרט קיץ טיפוסי.

את ההקרנה המיוחדת שבה נכחתי ליווה מופע סטנד אפ של הסטנדאפיסט ארז בירנבוים. למה, אתם שואלים? אולי מכיוון שהסרט עמוס בגסויות עדלאידע, אז אנשי היח״צ חשבו שמתאים כאן סטנדאפיסט גס רוח בהתאם. אך לעומת הבדיחות הגועליות של בירנבוים על סקס בכלל וכלפי נשים בפרט שלא הצחיקו אותי כהוא זה, מצאתי לשמחתי נחמה קטנה בבדיחות הנמוכות של ״דוגי סטייל״.

על יצירתו של ״דוגי סטייל״ אחראים הבמאי ג׳וש גרינבאום והתסריטאי דן פרולט. לפני שאתם פונים לשורת החיפוש של גוגל, תנו לי לחסוך לכם – לא תמצאו שם יצירות מוכרות של השניים. אולפני יוניברסל הפקידו בידי שני הצעירים הכמעט־אלמונים את יצירת הסרט הזניח הזה בעיקר כי אוגוסט ולמי באמת אכפת מסרט שכולל הפרשות גוף של כלבים. השמות הגדולים של הסרט נמצאים דווקא מאחורי הקלעים ושייכים למדובבים. בתפקידים הראשיים אפשר למצוא את ויל פארל, ג׳יימי פוקס, איילה פישר ורנדל פארק.

הסרט משוחרר מכל עכבות ויוצריו משתמשים בכל האלמנטים הקיימים לרקיחת קומדיה המונית ומטופשת. יש בתפריט מבחר מכל טוב: הפרשות מצחינות, שפה גסה, אימג׳ים מטרידים של איברי מין כלביים באורך בלתי הגיוני, ולבסוף עוד קצת הפרשות מצחינות

העלילה לא מורכבת מדי, אבל תתפלאו – היא קיימת, ואפילו ישנו אירוע מחולל שבעקבותיו הדמות הראשית מחליטה לפעול. לאחר שננטש על ידי בעליו (האירוע), רג׳י (ויל פארל) כלב מסוג בורדר טרייר נאיבי להחריד, פוגש את באג (ג׳יימי פוקס), בוסטון טרייר קטנטן אך קשוח, שמלמד אותו את רזי הרחוב ומראה לו כמה כיף זה שאינך שייך לאף אחד וכמה כיף זה להיות חופשי מכל עול ורצועה. כשרג׳י מבין באופן סופי שדאג נטש אותו, הוא מחליט לנקום בו ולעשות מעשה – לתלוש את איבר מינו (כן, כן). חוץ מבאג, נחלצים לעזרתו הרועה האוסטרלית מגי (איילה פישר) והאנטר (רנדל פארק) הדני הענק.

תחכום הוא לא התכונה הכי חזקה ב״דוגי סטייל״. מצד שני, זה לא בדיוק הסרט שאמור להיות מתחכם. אז אם סרטים מטופשים הם לא המנה החביבה עליכם – אתם יכולים להפסיק לקרוא עכשיו. בשביל סרטים מתוחכמים ואינטליגנטים יש לנו את כריסטופר נולאן או את גרטה גרוויג. כל תפקידו של דוגי סטייל הוא להצחיק. הוא עושה זאת בעיקר עם בדיחות בגובה הדשא, ואם לשפוט לפי הצחוקים באולם – בהצלחה רבה. למרות שבמהלכו ישנם רגעים שנמתחים יתר על המידה והבדיחה כבר מיצתה את עצמה, עדיין מדובר בסרט קליל ומצחיק לשעת לילה פנויה בליל קיץ חם.

חוץ מתחכום שלא קיים או ניסיון כלשהו לייצר אמירה חברתית, פוליטית או וואטאבר (למרות רפרנסים בודדים שרובם עוברים מעל לראש), נקודת החוזק של הסרט היא הדיבוב (וזהו בערך). השחקנים הראשיים עושים עבודה טובה, חוץ מפארל שלא בא לידי ביטוי כמו חבריו למיקרופונים. ג׳יימי פוקס מתעלה על כולם כבאג בעזרת ניואנסים מצחיקים של שפת רחוב.

כיאה לסרט בסגנון כזה, הסרט משוחרר מכל עכבות ויוצריו משתמשים בכל האלמנטים הקיימים לרקיחת קומדיה המונית ומטופשת. יש בתפריט מבחר מכל טוב: הפרשות מצחינות, שפה גסה, אימג׳ים מטרידים של איברי מין כלביים באורך בלתי הגיוני, ולבסוף עוד קצת הפרשות מצחינות. חלק נכבד מהסצנות יעלו בכם צחוק מתגלגל וחלקן יביכו אתכם. מה שבטוח הוא שהסרט עושה את מה שהוא נועד לעשות.

האם מדובר בסרט טוב שיניב הצלחה מטאורית ליוצריו? לא ממש. בכל זאת, לא מדובר בסרט הכי זכיר בספריית הסרטים של אוגוסט (ספק אם יש כזה בכלל). אפילו ״תראו מי שמדבר עכשיו״, מסדרת סרטי ״תראו מי שמדבר״ בניינטיז, שבו הכלבים מדברים ולא התינוקות, יותר זכיר ממנו. בעצם, לא כל כך בטוח. בכל מקרה, ״דוגי סטייל״ הוא סרט חד פעמי, ולא במובן שלא יהיו עוד סרטים כאלה (כי יהיו). אלא שברגע שתצאו מהאולם, לא תזכרו דבר ממנו למעט אולי הסצנה האחרונה שלו.

זה סרט קליל, מרענן אבל לצופה העדין ירגיש מוגזם. הוא מזכיר בסגנונו את ״מסיבת נקניקיות״ של סת׳ רוגן וחבריו, שאי אפשר לתאר אותו אחרת חוץ מסטייה מינית ממושכת. גם ב״דוגי סטייל״ עולה לפעמים הרגשה מוזרה שמדובר במימוש פנטזיות חולני של היוצרים ותו לא. אבל, אם תתעלמו מזה, אולי תצחקו קצת. זה לא יזיק.

---

דוגי סטייל
במאי: ג׳וש גרינבאום
93 דקות; ארצות הברית, 2023
3.5 כוכבים