כל מה שחשוב ויפה
רונית פורת. צילומים: מ״ל
רונית פורת. צילומים: מ״ל

רונית פורת צדה דימויים, בספר אמנית חדש

בספרה החדש רונית פורת ממשיכה את העיסוק במקרה רצח בגרמניה של שנות ה־20, שממנו היא יוצאת למחשבות ומסקנות אודות טוב ורע, זיכרון ומשמעות הזמן. הספר הוא גם מפתח להבנת דרך העבודה הייחודית שלה

ענבל: בוקר טוב רונית, ומה שלומך בימים אלה?

רונית: בוקר אור ענבל, אוגוסט וחם ותקופה מורכבת אבל בסך הכל בסדר. מה שלומך?

ענבל: רק מקווה שהחורף יגיע במהרה. אני מוכנה להסתפק גם בסתיו. מיציתי לגמרי את עניין הקיץ.

רונית: מסכימה איתך!

ענבל: ואם נעבור לעניינים יותר קרירים ונעימים… קיבלתי את הספר שלך, ״ציידת בזמן״, ורציתי שתספרי לי עליו. איך הוא נולד?

רונית: שאלה קשה. כבר כמה שנים שאני מבינה שכדי שיישאר משהו ממה שאני עושה צריך שיהיה לי ספר. תערוכות עולות ויורדות ונעלמות מהחיים שלנו. בהתחלה חשבתי שכדאי שהוא יאגד כמעט עשר שנים של עבודה של ארכיונים, קולאז׳ים וכל מה שאני מתמקדת בו בתור צלמת שכבר לא מצלמת. התחלתי לאסוף חומרים ולאחר פגישה עם מוציא לאור הולנדי הבנתי שכדאי שהספר לא יהיה ספר אמנית עם חומרים מכל עשר השנים, אלא יתמקד בטרילוגיה שיצרתי בין 2016-2018 ויהיה בעל נרטיב מסוים, כמו שחשוב לי בתערוכות שלי

רונית פורת. צילום: המוזיאון לאמנות מודרנית, זלצבורג

רונית פורת. צילום: המוזיאון לאמנות מודרנית, זלצבורג

צילומים: מ״ל

ענבל: מה הנושא שמעסיק אותך?

רונית: אני לא בדיוק עובדת לפי נושאים. בתקופה שלפני הטרילוגיה חקרתי תצלומי מעצר (Mugshots), ומכיוון שאני מתמקדת לרוב בתקופה של בין שתי מלחמות העולם ובמיוחד ברפובליקת ויימר בגרמניה – חיפשתי תצלומים מהתקופה הזאת. תהיתי איך יכול להיות שלפני ששופטים אנשים שהמשטרה עוצרת, הם כבר מתויגים כפושעים. לאורך השנים מצלמים אותם ומכניסים את הנתונים האלו לארכיונים של המשטרה.

בנוסף תהיתי בחיינו פה בארץ איך מישהי הופכת ביום אחד לטרוריסטית או איך אנשים הופכים להיות אנשים רעים. מצאתי ארכיונים שלמים בכל מיני מקומות, עד שנתקלתי בתמונה מברלין שהייתה שונה ומאוד עניינה אותי

צילום הוא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם והכי מושך אותי, גם אם בפועל אני לא מצלמת. הייתי צריכה להתחיל להבין מהי הפעולה שאני עושה, לא רק בניכוס הסיפור אלא גם בניכוס התמונות. היה לי חשוב להעביר אותן תהליך, ומאחר שאני באה מצילום החלטתי להיכנס לחדר חושך

ענבל: איזו תמונה?

רונית: תמונה של אישה, שבתמונה אחת צולמה עם ז׳קט ובתמונה שניה ערומה בחלקה העליון. היה כתוב על התמונה שהיא צולמה בברלין בשנות ה־20. הופתעתי למצוא תמונת עירום. בנוסף, שתי התמונות היו פרונטליות ולא כמו שנהוג – אחת פרונטלית ושניה בפרופיל

ענבל: משם יצאת לדרך שהובילה לטרילוגיה של תערוכות?

רונית: כן. למרות שחשוב לומר שהתחלתי את כל המחקר ואת הצלילה פנימה לסיפור שלה כשעוד לא ידעתי שתצא מזה טרילוגיה, ובטח לא ספר

ענבל: אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים! (כך אמר ד״ר סוס). מי הייתה האישה הזו ולאן היא לקחה אותך?

רונית: לישן נוימן הייתה נערה בת 16 שהסתובבה בברלין של שנות ה־20 ופגשה את פריץ אולבריך, שען שהיה לו סטודיו לצילום מאחורי החנות. אולבריך הזמין אליו לסטודיו נערים ונערות להצטלם, בעיקר בעירום ועם כל מיני אבזרים. הסטודיו שלו בין השנים 1921-1929. נוימן חשבה שהוא איש עשיר, ויחד עם החבר שלה וחבר נוסף תכננו לשדוד אותו. השוד הסתבך והסתיים בזה שהם רצחו אותו.

סיפור הרצח אפשר לי להתחיל לחשוב מיהו קורבן ומיהו מקרבן. גם העובדה שהוא היה צלם ושען משכה אותי. את כל האינפורמציה הזו מצאתי באינטרנט, ואחר כך הבנתי שיש ספר שמאגד את התמונות שהוא צילם ורכשתי אותו. כך זה התחיל

נראות של ארכיון

ענבל: צלמת שלא מצלמת יצאה בעקבות הנערה והשען – אילו חומרים עניינו אותך? ואיך השתמשת בהם?

רונית: צילום הוא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם והכי מושך אותי, גם אם בפועל אני לא מצלמת. בספר היו 170 תמונות מתוך 1,500 תמונות שנמצאו בסטודיו של אולבריך. הייתי צריכה להתחיל להבין מהי הפעולה שאני עושה, לא רק בניכוס הסיפור אלא גם בניכוס התמונות. היה לי חשוב להעביר אותן תהליך, ומאחר שאני באה מצילום החלטתי להיכנס לחדר חושך.

סרקתי את כל התמונות מהספר (מבחינתי סריקה היא צילום לכל דבר), הדפסתי אותן על נייר A4 פשוט ובחדר חושך הנחתי את הדף על נייר רגיש לאור ויצרתי הדפס נגטיבי. ככה יכולתי לטשטש את זהותן של הנשים ולהעביר את הדימויים תהליך של הזרה. עניין אותי גם לדעת מה עושה שען ועם אילו כלים הוא מתקן את הזמן. מצאתי קטלוג מסוף המאה ה־19 וסרקתי ממנו דימויים של כלי עבודה שנראו לי קצת כמו כלי משחית.

עוד משהו שעשיתי היה לנכס דימויים ממגזינים וגלויות משנות ה־20. זוהי התקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה – גרמניה מפורקת, יש אינפלציה גבוהה, והרבה נערים ונערות מסתובבים ברחובות ללא בית, אוכל או עבודה

ענבל: איך הופיעו הדימויים בתערוכה?

רונית: בגדלים שונים ועל ניירות שונים, כמעט ללא מסגרת. מאז שאני עובדת עם ארכיונים התחלתי להדפיס על ניירות שונים, לאו דווקא איכותיים, על מנת לשקף קצת את הנראות של הארכיון. אני חושבת שצילום לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות ולכן התחלתי להציג את רוב העבודות לא ממוסגרות. רציתי שזה ישקף גם עבודה של בלשים שתולים פתקים וראיות על הלוח במשרד

ענבל: מצד אחד דימויים סרוקים ודימויים מחדר החושך, ומצד שני – קולאז׳ים בחיבורים עדינים

רונית: כן, אם הכל מפורק אני רוצה לחבר בעדינות על מנת לנסות ליצור משהו שלם, גם אם הוא שבור. גם אם הוא נסתר ולא צריך לדעת הכל על מנת ליצור סיפור או נרטיב קטוע. אני משתמשת בכל הדימויים האלו על מנת לחשוף משהו שלא תמיד ברור וגלוי.

כשיצרתי את הספר הבנתי שאני לא רוצה שהוא יהיה קטלוג של שלושת התערוכות, אלא שיהיה משהו חדש נוסף. בעצם ניכסתי את עצמי לצורך העבודה על הספר

לפני כל תערוכה אני אוספת הרבה דימויים וזה מאפשר לי לעשות סדר. הגדלים השונים הם על מנת שאוכל בקלות רבה יותר לייצר קולאז׳ים, ובנוסף כדי שיהיה משהו מוחשי שלא יתקיים רק על מסך המחשב. הם גם כמו ראיות, אפשר כל פעם לגלות בהם משהו אחר

ענבל: בספר יש אינדקס של דימויים בתחילתו ובסופו, ויש דימויים שיצרת במרכזו. באינדקס, הדימויים צפופים וחוזרים כמה פעמים ובכמה גדלים. מה הייתה הכוונה?

רונית: בעמוד הראשון יש משפט ותמונה קטנה של אחת הנערות, ולאחריו יש מספר דפי אינדקס שפותחים את הספר. לא כותרת של הספר, לא השם שלי, לא המאמר ולא דימויים מהתערוכות – אלא מה שקראנו לו דפי אינדקס (Index sheet) בשונה ממקורות הדימויים (Image Sources). דפי האינדקס הם קודם כל שיקוף של הניסיון שלי לאגד את כל הדימויים שאני מוצאת אל נייר A3.

לפני כל תערוכה אני אוספת הרבה דימויים וזה מאפשר לי לעשות סדר. הגדלים השונים הם על מנת שאוכל בקלות רבה יותר לייצר קולאז׳ים, ובנוסף כדי שיהיה משהו מוחשי שלא יתקיים רק על מסך המחשב. הם גם כמו ראיות, אפשר כל פעם לגלות בהם משהו אחר.

בספר, הדפים האלו תוחמים את החלק העיקרי – הדימויים הבודדים עם משפטים אוטוביוגרפים שמנסים לשזור קולאז׳ צילומי ומקצב פנימי. זו עבודה חדשה לגמרי שרק מהדהדת את שלושת התערוכות, ואני מקווה שגם מי שלא מכיר את הסיפור יוכל להנות מהספר

רונית פורת, מתוך ספר האמנית ״ציידת בזמן״

רונית פורת, מתוך ספר האמנית ״ציידת בזמן״. צילומים: איאן שטרנטל

ענבל: האם הייתה תמה לכל אחת מהתערוכות ואחת נוספת לספר?

רונית: לכל תערוכה הייתה תמה – שלא הייתה ידועה מראש. בסוף היה ברור שיש התחלה וסוף לסיפור, השען נרצח והנערה והחבר שלה נשפטו. התערוכה ״ציד הזמן״ עסקה ברקע לפשע ובתקופה, התערוכה ״מר אולבריך והעלמה נוימן״ עסקה בפשע עצמו והתערוכה ״המשפט״ עסקה במשפט ובגזר דין. בספר לא היה לי מושג מה בדיוק תהיה ההתחלה ומה הסוף

ענבל: אפשר לראות בספר פרק רביעי לטרילוגיה?

רונית: מאחר ואני אוהבת מספרים אי זוגיים, אפשר לומר שהספר הוא עבודה בפני עצמה, כמו מדריך או מגדיר דימויים – אבל בשפה שאת לא מבינה אלא רק מרגישה. אני חושבת שהוא מפתח, ולא דלת נוספת.

עבדתי על הספר כמה שנים. אחרי הרבה טיוטות וכשכבר כמעט רציתי לוותר, הדברים התחילו להתבהר בעזרתה הגדולה של טל יחס שליוותה וערכה את הספר

ניסיון לייצר אובייקט

ענבל: הספר הוא מפתח למה?

רונית: עוד שאלה קשה… מפתח להצעת קריאה של הסיפור ושל דרך העבודה שלי, ובעיקר כנראה הצצה לביוגרפיה שלי

ענבל: זו הזדמנות טובה לבקש שתספרי קצת על עצמך ועל הדרך שלך בעולם האמנות

רונית: למדתי במכללת הדסה שאליה הלכתי בעקבות בת דודתי רוני כנעני צלמת האופנה, וזה היה הדבר הכי טוב שעשיתי. שם התאהבתי בצילום ומצאתי כלי אמיתי לביטוי. את התואר השני שלי למדתי בלונדון בצ׳לסי סקול אוף ארט אנד דיזיין.

כשדניאלה הורבין ז״ל (שנפטרה לפני כשנה) ועדי ברנדה הקימו את גלריה D&A בתל אביב, אזרתי אומץ ופניתי לדניאלה עם תיק העבודות שלי. שנה אחר כך, ב־2010, היא הזמינה אותי להצטרף לגלריה אינדי, גלריה שיתופית לצילום שנולדה מתוך D&A. מאז, את כל מה שקרה לי בעולם האמנות אני מייחסת לחברות שלי בגלריה אינדי ולקבוצת החברים של הגלריה.

מאז שנת 2012 אני עובדת עם ארכיונים, ובדיוק לפני עשר שנים הייתי בת מזל להיות חלק מהמחזור הראשון של ארטפורט – לצד מעין שלף, עינת עמיר, יאיר פרץ, עידו מיכאלי ורפרם חדד – שהיו כולם שונים בפרקטיקה שלהם ולימדו אותי להתנסות ולחשוב אחרת

ענבל: איך הסיפור של לישן נוימן ואולבריך קשור לביוגרפיה שלך?

רונית: הסיפור לא קשור ישירות לביוגרפיה שלי. מה שקשור הוא הרצון לא לראות כל דבר כשחור ולבן, ולהבין שמי שעשה דברים לא טובים הוא לאו דווקא איש רע. בנוסף, לחשוב על ההשפעה של קהילה עלינו, האנשים והמגירות שאליהם אנחנו מכניסים את האנשים סביבנו מבלי להכיר עד הסוף את המורכבות של נפש האדם

ענבל: אני מרגישה שיש משהו אישי במה שאת אומרת על התיוג בשחור לבן, ועל המגירות שאנחנו מכניסים אנשים. היכן זה פוגש אותך?

רונית: אני באה מקיבוץ, ואחותי הקטנה נהרגה בתאונה ע״י מישהו מהקיבוץ מול הבית שלנו. בשלב מסוים כשגדלתי הבנתי שיש את האדם הפוגע (שלא נשפט אף פעם) אל מול המשפחה הנפגעת – המשפחה שלי. וזה עוד במקום קטן כמו קיבוץ שבו מכירים את כולם. לכן אני כל הזמן חוזרת למקרה כדי לנסות להבין את המורכבות הזאת של מי שחי עם התאונה.

יותר קל לי ללכת לגרמניה של שנות ה־20. היום כמובן אי אפשר שלא להשוות, אבל אותי מעניין הסיפור הקטן ולא הטרגדיה האנושית

ענבל: באמת מצב שקשה לחיות בתוכו. לפעמים, כדי לגעת בטראומה מהעבר אנחנו צריכים להרחיק נדוד.

אולי זה המקום להזכיר את החיצוניות של הספר, שכרוך בבד דמוי קנבס שהחספוס שלו מאוד מורגש, והוא קצת רך, ועל כריכתו הקדמית דימוי של אישה מהגב, עם עיגול על גבה. יש בו משהו מאוד גופני

רונית: כן, זה חלק מהניסיון שלי לייצר אובייקט. המעצבת אווה ואן דר שאנס חשבה על כל הפרטים האלה. היה חשוב שתהיה תחושה פיזית למי שיחזיק את הספר. היא יצרה גם פינות עגולות כמו של מחברת כדי להוסיף לתחושה של יומן. העיגול על גב הנערה נראה כמעין מטרה ובאמת מסמן את האישה, אבל אנחנו לא רואים את הפנים שלה ואני מקווה שזה יוצר סקרנות לפתוח את הספר

ענבל: יש בספר גם מאמר מרתק ומעמיק של אינס ויצמן שנותן רקע היסטורי יותר רחב על התקופה ומתייחס גם לצלמת בת התקופה – איווה (Yva, Else Ernestine Neuländer ילידת 1930). השתמשת גם בצילומים שלה בעבודה שלך?

רונית: יש לי מזל וכבוד גדול שאינס ויצמן הסכימה לכתוב לספר. המאמר שלה נוגע בתקופה שבה התרחש הרצח, והיא נעה בו בין המקרה הספציפי לבין התקופה. היא מזכירה את איווה שאני בהחלט מכירה ואוהבת, ופה ושם ניכסתי איזה דימוי או שניים שלה. מאחר שהיא יחסית ידועה אני נזהרת כשאני משתמשת בדימויים שלה

birds

ענבל: יש עוד משהו שהיית רוצה לספר על הספר?

רונית: הוא היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בשנים האחרונות. זה עשה לי חשק להתעמק במדיום של ספרי האמן, ואני מקווה שאנשים ייהנו ממנו ויסתקרנו לגבי העבודה שלי. חשוב לציין שהספר יצא בהוצאת Sternthal books של איאן שטרנטל, שם גם ניתן לרכוש אותו

ענבל: וחשוב לציין גם שהוא יפהפה ומאפשר שהות עם העבודות. בכל פעם שאני פותחת אותו – דימוי אחר צד את עיני, כזה שלא הבחנתי בו כלל קודם. אני מרגישה שאני פותחת ספר שונה בכל פעם

רונית: תודה גדולה ענבל, אני שמחה לשמוע

ענבל: עכשיו כשסיימת את הטרילוגיה וגם את הספר, מה הלאה? על מה את עובדת?

רונית: אני עובדת על כמה דברים, כמו פרויקט בארכיון בשוויץ ופרויקט שעוסק בקיבוץ, אבל אני מרגישה שאני עדיין צריכה להתאושש מהספר

ענבל: בהצלחה עם הספר ובפרויקטים הבאים

רונית: תודה רבה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden