חנות המזכרות של רוני לוסייב: חיפה לא ידעה שהיא כזאת

רוני לוסייב אוהבת את חיפה – העיר שלה, ואוהבת ליצור במנעד של מדיומים – מעיצוב מוצר, דרך מלאכות יד, ועד צילום ועיצוב גרפי. את שתי האהבות היא שילבה ב״חנות מזכרות חיפאית״ – פרויקט הגמר שלה במחלקה לעיצוב רב־תחומי והוראה בסמינר הקיבוצים: סדרה מלבבת של מזכרות שמפתיעה בחינה ובתיבול ההומור שבה, במגוון החומרים וטכניקות הביצוע שננקטו ביצירתה, ובדרך שבה היא מגלמת את אהבתה לחיפה ומעלה אותה על המפה כעיר עם אמירה.

״חיפה הייתה ועדיין הבית שלי, ואני רוצה להזמין אליה אורחים״ כתבה לוסיי בטקסט שנלווה לעבודה. ״במבט ראשון חיפה לא מרגשת, ובכל זאת, מאוד קל להתאהב בה. היא עיר עם הרבה ניגודים, שמתחילה בים ועולה אל ההרים, יש בה תרבות ואמנות, יש בה אדריכלות מודרנית והיסטורית, יש בה תיאטרון על ההר ובמה בוואדי, והיא מציגה מודל של דו קיום ורב תרבותיות״.

כמי ששנות הלימודים בחטיבת הביניים עברו עליה בבית ספר לאמנויות רעות בחיפה, ושנות התיכון במחלקה לצילום בתיכון ויצו בעיר (שני בתי הספר פועלים בשיתוף פעולה) הבחירה של לוסייב בלימודי עיצוב הייתה ברורה מאליה. ״ברוב מוסדות הלימוד שעוסקים בעיצוב החלוקה למחלקות מוגדרת, ואני חיפשתי רב תחומיות. כשבמסגרת החיפושים והמחשבות איפה ללמוד אמא שלי התוודעה למחלקה בסמינר הקיבוצית – הרגשתי כאילו מישהו חשב עליי. לא רציתי מסגרת שתגביל אותי לתחום אחד, ומנעד התחומים והנושאים שנכללו בתכנית הלימודים במחלקה תאם את התשוקה הרב תחומית שלי״.

יום־יום במשך ארבע שנים עשתה לוסייב את הדרך מחיפה לתל אביב ובחזרה. ״לא רציתי לעזוב את העיר, והעובדה שכל כך נהניתי מהלימודים הקלה על הנסיעות היומיות״. בשלב שבו הסטודנטים בוחרים בין התמקדות והתמקצעות בעיצוב גרפי לבין התמקדות והתמקצעות בעיצוב מוצר – לוסייב בחרה בשניהם. ״רציתי לגעת בכל. זאת גם הסיבה שכשצריך היה לבחור נושא לפרויקט הגמר, היו לי לא מעט התחבטויות בין שני התחומים. לא ידעתי מה אני רוצה, אבל כן ידעתי שאני רוצה נושא שייתן לי חופש יצירתי ויאפשר לי לעסוק במספר מדיומים, כמו שאני אוהבת״.

נקודת המפנה הייתה התובנה שיצירת מזכרות עבור עיר היא אמירה לגבי החשיבות שלה. במקביל גיליתי שלחיפה אין כמעט מזכרות, ואפילו במוזיאון העיר חיפה נמכרות בעיקר מזכרות של תל אביב או של מדינת ישראל

בתוך כך, במסגרת הקורס שמתקיים בשנה ד׳ כהכנה לפרויקט הגמר, הפתיעה לוסייב את עצמה. ״כדי לסייע לנו בבחירת הנושא והרעיון המחקרי, הנחו אותנו לבדוק פרויקטים שביצענו בעבר על מנת לבחון אם קיים מכנה משותף ביניהם, וגיליתי שהיה כזה. לא הייתי מודעת אליו והוא ממש לא היה מוכוון, אבל מה שעלה מהבחינה היה שכל הפרויקטים עסקו בדרך זו או אחרת בישראליות, בתרבות ובאיזושהי נוסטלגיה. בהמשך, כשדברים התחילו להתכנס והתבקשנו לנסח רעיונות שהעלינו לכדי תוצרים שיסמנו כיוון ושאפשר יהיה לדבר עליהם, פעלתי מתוך אינטואיציה – והתוצרים הראשונים היו עשויים מנייר. התגלית הייתה שהם כולם היו סוג של מזכרות, וחיפה חזרה בהם כנושא״.

כשהמנחה שלה, רחל דהן, אמרה ללוסייב שהם מהדהדים חנות מזכרות, לוסייב נרתעה. ״זה נשמע לי זול, לא איכותי מספיק. אבל ככל שניתחנו את הדברים היא האירה לי אותם באור אחר והגישה שלי השתנתה. נקודת המפנה הייתה התובנה שיצירת מזכרות עבור עיר היא אמירה לגבי החשיבות שלה. במקביל גיליתי שלחיפה אין כמעט מזכרות, ואפילו במוזיאון העיר חיפה נמכרות בעיקר מזכרות של תל אביב או של מדינת ישראל״.

משם, לדבריה, כבר היה ברור שהפרויקט יגלם חנות מזכרות חיפאית. ״הרעיונות התחילו לרוץ – מקומות, אובייקטים, תופעות עירוניות. ככל שהתקדמתי איתם הבנתי שאני צריכה להתמקד בנקודת אחיזה כלשהי, שתהווה נקודת מוצא רעיונית לפרויקט״.

עיר של למעלה ולמטה

את המענה הרעיוני מצאה לוסייב בטופוגרפיה של חיפה, עיר של הר וים, של למעלה ולמטה. ״עיצוב ׳החנות׳ ממחיש, בין היתר, את הניגודיות ואת המתח שקיימים בחיפה – בין חלקה העליון על הר הכרמל, לחלקה הנמוך לאורך החוף, ובאים לדי ביטוי במזכרות. האנשים, האדריכלות והתרבות שמתפתחים יחד עם ובהשפעת הטופוגרפיה של העיר, הם הבסיס לקו העיצובי של הפרויקט״.

הסדרה שעיצבה כוללת שבע מזכרות: תחתיות לכוסות, מגנטים, נרות, מחזיקי ספרים, מטריושקה, משחק ותיקי בד, וכן חולצות טי ושקית אריזה למוצרים. ״רציתי לברוח מבנאליות, ומסמלים שמזוהים באופן מובהק עם חיפה כמו כיפת הזהב של מקדש הבהאים. כל אוביקט נולד כתוצר של גיבוש קונספט ושל הרבה חשיבה על איך להביא אותו לידי מיצוי ולדייק את הרעיון. הרבה רעיונות נפלו בדרך כי הם לא היו מספיק מדויקים, ולעומתם הרגעים של הפיצוח והפענוח, כשהרגשתי שהצלחתי לדייק – היו מרגשים ביותר״.

החשש מפני בנאליות הביא את לוסייב למקומות לא צפויים – מהם קלים יותר לזיהוי, ואחרים אניגמטיים משהו, שמזמינים חשיבה לצורך פענוח. ״המזכרות מכילות סאבטקסט שאולי לא נחשף במבט ראשון ושאינו קיים בדרך כלל במזכרות מסוג זה, אבל הוא מציף הקשרים ותובנות על העיר״.

אחת המזכרות הקלות לזיהוי היא ה״לבניות״ – צמד מגדלי קירור שהיו חלק מבתי הזיקוק ומזוהים עם נוף מפרץ חיפה. בחנות של לוסייב הן הפכו לנרות, בתהליך שכלל הכנת מודל תלת ממדי ממוחשב, הדפסת המודל לתבנית במדפסת תלת ממד, ויציקת השעווה לתוכה. ״התהליך היה מאתגר, כי הייתי צריכה להתמודד עם החום של השעווה והרגישות של החומר שממנו עשויה התבנית״.

מאתגר במיוחד היה תהליך יצירתם של מחזיקי הספרים, שרעיונית מגלמים את ההשכלה בעיר כמה ש״מחזיק״ את הספרים, וככאלה מתייחסים למוסדות ההשכלה הוותיקים – האוניברסיטה שעל ההר והטכניון שבמורדותיו. ״העיצוב מבוסס על חתך של ההר, ובמקור הם היו אמורים להיות עשויים רק מפרספקס, אבל החומר לא סיפק את היציבות הנדרשת ולכן שילבתי גם אלומיניום. חיבור שני החומרים היה מורכב, ודרש עבודה פיזית ושימוש בהרבה כלי עבודה״. כפרט משלים צירפה לוסייב למחזיקי הספרים סימניה, שעיצובה מהדהד את המגדל הגבוה של האוניברסיטה.

להציג פרויקט כל כך חיפאי בתל אביב זה קטע. אולי הייתה פחות הבנה של דברים מסוימים שהם מאוד חיפאיים, אבל היה נחמד ומעניין לראות את הניסיונות של אנשים לפצח את המקור שלהם

עיצוב התחתיות לכוסות שעשויות מפסיפס צבעוני נשאב מהקרמיקה הדקורטיבית שמעטרת את הקירות בתחנות של הכרמלית (הרכבת התחתית) בעיר – לא אחד לאחד אלא כרפרנס, ולכן היה כרוך בבחינת סוגי פסיפס שונים ובלא מעט משחקים של קומבינציות צבעוניות. דו הקיום והרב־תרבותיות שבחיפה קיבלו בסדרת המזכרות פרשנות מעניינת. ״רציתי לגעת בנושא בלי פוליטיקה, ובחרתי באוכל כמדיום להצגתו״. מוצר המזון שבחרה הוא כיסונים – מאפים ממולאים – ולצורך זה חקרה אותם לעומק: ״צללתי לחקר כיסונים, ומסתבר שלכל תרבות יש סוג מסוים של כיסון – בצק כלשהו עם מילוי כלשהו״.

הכיסונים השונים תורגמו למגנטים בצורניות המאפיינת אותם, כשהם מלווים בדימויים הממחישים את הרקע התרבותי־גיאוגראפי של מקורם: השושברק מהמטבח הערבי מלווה בדימוי של ואדי ניסנס המזוהה עם המגזר, לוורניקס הרוסי הוצמד דימוי של מבנה הקזינו בשכונת בת גלים. ״הרבה עולים שהגיעו מברית המועצות דאז התיישבו בשכונה. המבנה, שמעולם לא תפקד כקזינו, עבר גלגולים וכבר שנים עומד נטוש, והפך כבר לאחד מסמליה״. מקורו של הבורקס הוא אמנם תורכי, אך במהלך השנים הוא אומץ בחום על ידי תרבות האוכל המקומית והתאזרח בה כמאכל ישראלי פופולרי. למגנט המייצג אותו הוצמד דימוי של ״בורקס העגלה״, בית מאפה חיפאי מוכר.

משחק הג׳אנגה, שבמסגרתו נדרשים המשתתפים לשלוף לבנה מתוך מגדל לבנים בלי להפילו, קיבל אפיל חיפאי באמצעות עיצוב שמהדהד מכולות בנמל, ובוצע על ידי לוסייב בעבודת נגרות עם בלוק עץ גדול בתהליך שכלל חיתוך, ניסור לתצורת לבנים, שיוף וצביעה.

לוסייב לא זנחה בפרויקט את האורחים הבלתי קרואים שהתנחלו בחיפה של ימינו – חזירי הבר, תוך הפיכת המטרד העירוני למה שהיא מכנה ״מוצר משמח ומצחיק״. לייצוגו היא בחרה במטריושקות (המוכרות גם בשם בבושקות) שאת פניהן איירה כפני חזירים בטכניקה שהעניקה להם מופע תלת ממדי. אריזת המוצר עוצבה על ידה בהתאם, כפח האשפה העירוני של חיפה – יעד שחביב על החזירים במיוחד (והרבה פחות על תושבי העיר שמדי בוקר מוצאים אותו הפוך כשכל תכולתו מפוזרת סביב).

התיקים בסדרה הם תיקי בד מאוירים: טור חזירים פוסע, שהפך לאחרונה למראה רווח ברחובות הכרמל, או דיגום מעוינים, שנשאב מהגריד הצורני שמאפיין את חלקו העליון של בניין דגון שבעיר התחתית. בצדו השני של התיק מופיעים איורי יונים. ״זה המראה שאני נתקלת בו בכל פעם שאני חולפת על יד הבניין – המוני יונים שעפות סביבו או יושבות עליו״. על שקיות האריזה שעיצבה עבור המזכרות מופיע לוגו שיצרה: השם ״חיפה״ מופיע בכתב מראה ברוח רעיון הלמעלה ולמטה – המתח והניגודיות, ובשלוש שפות המדגישות את דו הקיום והרב־תרבויות שבעיר.

״להציג פרויקט כל כך חיפאי בתל אביב זה קטע. אולי הייתה פחות הבנה של דברים מסוימים שהם מאוד חיפאיים, אבל היה נחמד ומעניין לראות את הניסיונות של אנשים לפצח את המקור שלהם״, מסכמת לוסייב את העבודה שהיא סוג של שיר אהבה לעיר מגוריה, אך בראש ובראשונה נועד לדבריה ״להציג את מכלול רבדיה של חיפה ולהאיר את חשיבותה כעיר עם אמירה. באופן אישי אני מקווה שהוא גם יאיר את העובדה שיש בה, ובצפון ככלל, הרבה מעצבים מוכשרים ופוטנציאל שראוי לפתח״.