כל מה שחשוב ויפה
מותג בגדי הים SE MU YE. צילום: שלו אריאל
מותג בגדי הים SE MU YE. צילום: שלו אריאל

The Critical F // אמת ושקר - בבגדים שאנחנו לובשים ובפרסומות שאנחנו רואים

מה אפשר ואי אפשר לעשות עם בינה מלאכותית; למה אופנה לא אומרת עלינו כמעט כלום; איך חוזרים מעצבים מקומיים לניינטיז, ואלו תיקים עושים מהפכה בעולם הגברים?

איך הבינה המלאכותית אוהבת את ההמבורגר שלה?

החרדה מפני הבינה המלאכותית הוחלפה לאחרונה במודעות פרסומת. כבר אי אפשר ללכת ברחוב או לגלול במורד הפיד בלי להיתקל בהן. ביטוחים שנעשים בבינה מלאכותית. תארים אקדמיים מגובים בבינה מלאכותית. בנקים שעושקים בבינה מלאכותית. המבורגר שקיבל חוות דעת של בינה מלאכותית.

בין אם מפריזים בחשיבותה של הבינה המלאכותית ובין אם נזהרים מפניה כנדרש, ברור שהיא לא הולכת לשום מקום. מכונות הן העבדים האנושיים החדשים. והאמת שזה לא רע אם מבינים שזו מערכת יחסים כמו כל מערכת יחסים אחרת. יש דברים שהיא טובה בהן, יש דברים שהיא ממש לא. בימים הראשונים אכלתי מכלי בינה מלאכותית חצץ. שלחתי אותם לחפש מאמרים. הם מצאו, אבל כמו כל אדם שמחרטט כשהוא לא יודע משהו רק כדי לבוא עם תשובה שנשמעת מלומדת, כך המכונה. היא שיקרה לי. המציאה מאמרים כדי שאחשוב שהיא יודעת.

אחרי משבר האמון הראשוני, דברים החלו להסתדר. האמת היא שזה קרה הודות לאיזו סדנה שהשתתפתי בה. המנחה הפציר בנו להציג את עצמנו לצ׳ט ג׳י פי טי. אז הצגתי. מי אני. מה אני עושה. מה מעניין אותי. מה אני הייתי רוצה להשיג. ואז זה התחיל להסתדר. גם הפסקתי לחשוש שהמכונה הזו תחליט בשבילי או תהיה יצירתית מדי. פשוט הבנתי איזה הנחיות צריך לתת לה, ואז היא עוזרת. ממש עוזרת. היא פשוט לא מחליפה אותי.

תעשיית האופנה, שבאופן מסורתי נלהבת מכל טכנולוגיה חדשה, אימצה בחום את הבינה המלאכותית. אבל גם כאן התוצאות מגוונות. יש מותגים שמתהדרים בשימוש במכונה כדי להיראות עדכניים אבל התוצאה היא בעיקר קוסמטית ולא מנצלת דבר מתוך הטכנולוגיה. מנגד, יש מעצבים שמבינים שזהו כלי שמצטרף לארגז הכלים הקיים ויכול לאפשר להם עוד.

האתגר הוא להבין איך לתקשר עם המכונה, בדיוק כמו שצריך לעשות עם כל כלי אחר שלומדים להפעיל. בעיניי החשיבות של הבינה המלאכותית באופנה היא לא יצירתיות. אף אחד לא באמת רוצה בגד שמכונה הגתה את הסגנון שלו. אנושיות היא חלק בלתי נפרד מאופנה והיא באה לידי ביטוי במגוון אמצעים לא־מילוליים בבגד. מנגד, היינו רוצים בגד שנוצר תוך שהוא לוקח בחשבון אלפי פרמטרים שקשורים בתכנון הפיזי ובאמצעי הייצור שלו, כדי לוודא שהייצור הוא יעיל, הוגן ומנצל אנרגיה מינימלית. את זה הבינה המלאכותית לגמרי יכולה לעשות.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


birds

ההצגה הגדולה: האדם כבר לא מה שהוא/היא לובשים

בשיחות שאני מקיים עם סטודנטים וסטודנטיות שלי במהלך הלימודים, יש עניין שחוזר על עצמו בצורה כמעט כפייתית: שאלת האמת והשקר באופנה. עד כמה בגדים משקפים את האדם, ועד כמה הם לא, ואולי חשוב יותר – עד כמה אנחנו יכולים לשקר לעולם באמצעות מה שאנחנו לובשים. זו שאלה הגיונית בסך הכל.

הפילוסוף הצרפתי ז׳אן בודריאר התייחס לכך באחד הכתבים שלו, כשהוא זיהה שבתקופה הקדם־מודרנית, הבגדים שלך הם בבחינת מה שיש לך ״על אמת״. הם סך כל האמצעים והיכולות שלך. אם כל מה שיש סביבך זו כותנה, אז תהיה לך טוניקת כותנה, והקישוטים שלה יהיו נגזרת מה שאתה יכול להשיג. בתקופה שלנו, לעומת זאת, בגדים הם חזיון תעתועים. מה שנראה כמו פרווה הוא לא באמת פרווה, מה שנראה אינדיגו־כחול־כהה הוא צביעה סינתטית וסמלים שונים מזויפים בצורה כזו שלעיתים אפילו לא יודעים שיש מקור. ובואו לא נשכח שבאינסטגרם הכל זה פילטרים יפים.

אז מה עדיף – להיכנע לתעתוע או להילחם בו? זו שאלה עקרונית שנדמה שמעסיקה רבים. עובדה, אנחנו חיים בדור שאובססיבי עם המילה ״אותנטיות״ על כל הנגזרות המשונות שלה. הקפה אותנטי. האוכל אותנטי. המסיבה אותנטית. ״אני, אבל באמת״. מנגד, יש שמעדיפים להרים ידיים, ולהפוך את חוסר היכולת להבדיל בין אמת לבדיה לעניין אסתטי ולמטרה.

תוך שהם קושרים את עצמם אל המסורת המפוארת של תעתועי העין והסוריאליזם של המאה הקודמת, מעצבים מציגים ג׳ינס שהוא לא ג׳ינס (ולנטינו, בלנסיאגה), בגדים מפוקסלים (לואווה), סריגים שאין להם התחלה או סוף (ג׳יי דאבל יו אנדרסון), או בגדים שנראים כמו צילום רנטגן של הגוף העירום שמתחת (וואי פרוג׳קט עם ז׳אן פול גוטייה). ויש כמובן את הדוגמאות הרבות של דניאל רוזברי בסקיאפרלי, אבל זה לא חוכמה.

מבט־על (ואני, כסטרוקטורליסט בנשמה, מאוד אוהב מבטי־על) אפשר לראות ששאלת האמת והשקר חוזרת בגלגולים שונים בכל דור, ומגיעה עד למערה של אפלטון, אם לא לפני כן. זהו תהליך טבעי של התבגרות; קודם כל מנסים להבין מי אנחנו, להגיע לשורש העניין, ורק אחר כך מתחילים להפנים שהכל תיאטרון. וחוזר חלילה. ואופנה? אופנה היא אולי הכלי שאיתו מתחילה כל הצגה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


תל אביב חוזרת לעצמה (ולניינטיז)

בזיכרון הקולקטיבי, לפחות אלה עבור אלה שממש היו שם, שנות התשעים זכורות כרגע מכונן באופנה הישראלית. זה היה הרגע האחרון לפני שהשתלטה על מרחב האופנה הציבורי – שהסתכם ברובו ברחובות דיזנגוף ושינקין ובכיכר המדינה בתל אביב ובאין ספור קניוני פלורסנט – הגלובליזציה האכזרית ביותר; מצד אחד, לפני שהכרנו את טיסות הלואוקוסט, שאיפשרו לנו לברוח מכאן כמה פעמים בשנה; מצד שני, לפני שגם הכרנו את זרועותיהן הארוכות של רשתות האופנה המהירה, שחדרו אל השוק שלנו מספרד, משבדיה ומארצות הברית.

אבל עד שנפתחו הגבולות לאופנה נועזת יותר וזולה יותר מחו״ל, תל אביב, כבירת אופנה (מיני)מיניאטורית, חוותה רנסאנס קטן. בשנות התשעים נדמה ששלטו בה שתי מגמות עיקריות וסותרות; מצד אחד, מינימליזם מאופק ושכלתני, מלא גוונים לבנים, אפורים ושחורים, שניסה לתרגם את טביעת האצבע של ז׳יל סנדר או הלמוט לאנג מהמצאי בנחלת בנימין. מצד שני, סצינה שוקקת של מעצבי פוליאסטר שהתמקדו במה שכונה ״בגדים למועדון״, שמטרתם הייתה לתת מענה צעקני לרייבים, למסיבות הטראנס ולמועדונים המשגשגים, ועל הדרך גם ליציאה המסיבית מהארון שהתרחשה במקביל.

אבל עם העשור הראשון של המאה ה־21, התנופה הזו נתקעה. התחרות מול האופציות הזולות בחו״ל ומחו״ל נעשתה לכמעט בלתי אפשרית; מנגד, פתיחתן של רשתות חברתיות, ובראשן פייסבוק, איפשרה לקהל המקומי לראות באופן שוטף מה קורה אי־שם מעבר לים. ברגע אחד, תל אביב נראתה כל כך מיושנת ביחס למה שיש למקומות אחרים להציע.

אבל מסתמן, אולי כחלק מהתחייה לניינטיז שקורית עכשיו, שתל אביב (כשם קוד כללי לאופנה מקומית) חוזרת לעצמה. גם זה קשור לגלובליזציה. מעצבים בארץ מבינים שדברים יכולים לעבוד גם בכיוון ההפוך, ושהם בעצמם יכולים למכור משהו מתל אביב לעולם. שורה של מותגי מעצבים חדשים מצליחים לנסח את תל אביב ככוח אסתטי עולה מחדש; בעיניי, מה שמעניין באמת הוא עד כמה המותגים האלה הם גלגול חדש של מה שקרה אז בשנות התשעים. אותה תערובת מוזרה של מינימליזם, של תאווה מוגזמת לחגוג את החיים ושל התרחשויות שקורות בבניינים מכוערים, מהסוג שיש רק בתל אביב.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


משיכה בלתי מוסברת: השיק של גבר עם תיק

קשה לחשוב על תוצר תרבות מאוס יותר שיצא בקיץ הזה מהשיר ״תיק קטן״, אבל אם כבר, הוא מספק הזדמנות טובה להפנות את תשומת הלב למה שקורה לגברים עם תיקים לאחרונה. על פי סוכנות המידע סירקנה, שמצוטטת באתר WWD, ההתעניינות בתיקי מעצבים לגברים רושמת עלייה עקבית של כשבעה אחוזים לשנה, ומנוע חיפוש האופנה LIST מציין שבשלושת החודשים האחרונים נרשמה עליה של כ־70% בחיפוש אחר תיקי אופנה לגברים, שביניהם הדגמים הפופולריים ביותר הם תיקי פאוץ׳, תיקי צד ותיקי סל.

כחלק מהמגמה, לא רק שניכרת עליה דרמטית במספר הדגמים המוצעים בקולקציות של מעצבים כמו ג׳קמוס, JW אנדרסון או כריסטוף למייר, כשחקני מפתח, אלא גם בסגנונות הזמינים. אם בעבר קולקציות תיקים לגברים היו מוגבלות לתיקי נשיאה מרובעים, או תיקי מצלמה פרקטיים, הרי שהשנה היא שנת פריחת תיקי ההובו המעוגלים ותיקי המיקרו, שבדרך כלל נתלים בהצלב, עם רצועות דקות־דקות.

השאלה מה מניע את הטרנד הזה יכולה לקבל כמה תשובות. קודם כל, אופנת גברים נמצאת בפריחה חסרת תקדים, תולדה של הרשת החברתית והשופינג המקוון, שמחברות גברים מכל העולם למוקדי עניין ולדמויות אופנתיות משפיעות בזמן אמת. שנית, הערעור על קטגוריות המגדר, שבמקור נעשה מדחף קווירי או פמיניסטי, משחרר גם גברים ״מסורתיים״, ומאפשר להם להיות מקובעים פחות לסכמה הקובעת איך גברים אמורים להיראות.

ושלישית – קשה להמעיט בחשיבות ובהשפעה של אופנת הרחוב. אחרי שכולנו התרגלנו ללכת עם פאוץ׳ בהצלב על החזה, ולא סביב המותניים כמו ילדי הכאפות שהיינו אז בסוף האייטיז, המעבר אל תיקים נוספים שנתלים על פלג הגוף העליון הוא טבעי.

ומסיבה שאני לא יכול להסביר אני מגלה משיכה לא מוסברת לתיק ההובו החדש של ורסצ׳ה. אני חושב שהמונוגרמה שלו מכוערת, הצבע מעופש, אבל התשוקה אליו נמצאת בימים אלה בשיאה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

 


הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden