הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
ראש חדש לשנה החדשה // 2023
לקראת ראש השנה פנינו לבעלות ובעלי תפקידים במוסדות תרבות בארץ, שנכנסו לתפקידם בשנה האחרונה ופותחים כעת שנה חדשה. כולם התמודדו עם שנה לא פשוטה של מאבק על אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, וכעת הם נערכים לשנה חדשה שתהיה (בתקווה) נורמלית, עד כמה שאפשר.
ראשי המחלקות, האוצרים והאוצרות, מנהלות ומנהלי גופי תרבות – רואים בתפקידם החדש הזדמנות לשנות תפיסות עולם ומודלים קיימים, להתאים את הגופים שהם עומדים בראשם לתקופה הנוכחית, לייצר שיתופי פעולה עם גורמים מדיסציפלינות שונות ולהגביר את המעורבות של הקהל – כל אחד בתחומו.
אבי לובין, אונה שגב, גל הרץ, טרי שרויאר, מיכל ברעוז, מיקי קידר, נירית נלסון, ענת דנון סיון, קובי פרנקו, רון ברטוש, רז סמירה, שחר אטואן, שרה רופמן, שרי גולן – מציגים את עצמם ומספרות על החזון ועל התכניות לעתיד.
התקופה שבה אנו חיים מעמתת אותנו, פנים אל פנים עם סוגיות אתיות, חברתיות ופוליטיות שאיתן עלינו להתמודד, ושעליהן עלינו להגיב, כמוסד וכפקולטה האמונה על הכשרתם של יוצרות ויוצרים שינסחו את המחר. זו המשימה
טרי שרויאר. צילום: הרצי שפירא
טרי שרויאר
בת 65, דיקנית הפקולטה לעיצוב, שנקר
מה עשיתי קודם
מעצבת, בתחילת הדרך בלונדון ובהמשך בארץ, הן בשותפות והן בסטודיו עצמאי. בשנים האחרונות רוב זמני מוקדש לאקדמיה שבה כיהנתי כראש המחלקה לתקשורת חזותית (ויצו חיפה) למשך 13 שנים וכסגל אקדמי בכיר בהמשך.
ציון דרך מהשנה האחרונה
ההחלטה שלקחתי ברגע מאוד לא צפוי בחיים. בשנה האחרונה עזבתי מקום שהיה לי לבית במשך 32 שנה וחציתי את הקווים, למה שכרגע הפכה לתכלית חיי והיא הזכות להוביל את הפקולטה לעיצוב בשנקר.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
חזון הוא מטרה המצויה במרחק אינסופי כשהניסוח האמיתי מתגבש, הרבה פעמים, רק תוך כדי תנועה, ובמקום הזה אני נמצאת כרגע. שנקר הוא מוסד עתיר השגים שניחן במעלות רבות, אך בה בעת מורכב ומאתגר. בכוונתי לחזק את התמהיל הנדיר בין יצירה, רוח, תיאוריה ופרקטיקה המתקיים בפקולטה; לעודד ולחזק את שילוב האוכלוסיות והתרבויות, מפגש שללא ספק יעשיר את המרחב האקדמי; לחגוג את הדיאלוג המרתק בין עיצוב, אמנות וטכנולוגיה על כל יתרונותיו; לחזק את היתרון שקיים בשנקר והוא הסמיכות לפקולטה להנדסה; ובזהירות רבה אף לפרום דפוסים מסורתיים שעליהם כולנו התחנכנו.
התקופה שבה אנו חיים מעמתת אותנו, פנים אל פנים עם סוגיות אתיות, חברתיות ופוליטיות שאיתן עלינו להתמודד, ושעליהן עלינו להגיב, כמוסד וכפקולטה האמונה על הכשרתם של יוצרות ויוצרים שינסחו את המחר. זו המשימה.
אני מקווה שנוכל ללמוד אחד מהשני ולהרחיב אופקים – להשפיע ולהיות מושפעים גם ממה שקורה בארץ, מהמערבולת, מהתסיסה ומהכאוס הישראלי; גם הוא מתקיים בפרדוקס בין ההיסטוריה וההווה, בין המסורת לבין החידוש
נירית נלסון. צילום: ורדי כהנא
נירית נלסון
בת 55, אוצרת בכירה לאמנות עכשווית, מוזיאון ישראל
מה עשיתי קודם
התחלתי את הקריירה שלי במוזיאון ישראל בתפקיד מדריכה, עוזרת לאוצר ואחר כך אוצרת. 14 שנים שימשתי יועצת לענייני אמנות בקרן לירושלים – במסגרת זאת הקמתי שתי גלריות ציבוריות (ת(א)עשייה בסדנאות האמנים וגלריה דואק במשכנות שאננים; ניהלתי תוכנית שהות אמנים ואוצרים בינלאומיים, JCVA, שאירחה יותר מ־70 איש ואישה ויצרה שיח ער בינם ובין השדה המקומי בשיתוף פעולה עם מוזיאונים, חללים אלטרנטיביים, אוניברסיטאות ויוזמות אזרחיות שונות; ובתוך כך אני מלמדת אוצרות ואמנות עכשווית בבצלאל כבר 25 שנה.
ציון דרך מהשנה האחרונה
התערוכה הראשונה שלי במוזיאון ישראל שובצה ב־2024, קרוב מאוד במונחים מוזיאליים. מעל מחצית המשתתפים בה יהיו נשים־אמניות, ומתוכננות גם שיחות עם יוצרות מובילות. תוך כדי כניסתי לתפקיד ביקשו שהתערוכה המתוכננת לתומס דמאנד, ״גמגום ההיסטוריה״, תהיה באחריות המחלקה לאמנות עכשווית. במקביל, ביקשתי לראות את רשימת המתנות והרכישות האחרונות ומשם זהרו שתי יצירות נפלאות של ראשיד ג׳ונסון.
היה חשוב לי שאת התערוכה הראשונה בזמני כראש המחלקה תאצור אורלי רבי (אוצרת משנה במחלקה מזה זמן) וכך היה. ״ציבור שבור״ מאת ראשיד ג׳ונסון, ״גמגום ההיסטוריה״ מאת תומס דמאנד והרצאות של אמן הסאונד ביל פונטנה ושל האמן זוכה פרס וולף, ריצ׳רד לונג, לא היו בתוכנית המחלקה, אך פתחו אופק והזדמנויות נהדרות.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
ולטר בנימין כתב שאספנות היא דו־קוטבית, כי היא עוסקת באי סדר ובסדר מנקודת מבט של ילד, כמו גם מזו של זקן מופלג. זו הדיאלקטיקה שאנחנו פוגשים בחיבור בין מוזיאון ואמנות עכשווית. גרטרוד שטיין דיברה על הפער שבין המוזיאון המשמר מסורות ואירועים היסטוריים, לבין האמנות העכשווית שרוצה להציג, להתערב, להשפיע על חיי היומיום, כלומר – לעומת המוזיאון, המשמר מסורות, האמנות פורעת אותן, משנה, אולי יוצרת מסורות חדשות.
הפרדוקסים האלה, כמו שניסחו כל כך יפה הן בנימין הן שטיין, מתבטאים בפרקטיקות של אוצרות עכשווית, המחוברות לדופק של החיים. מי ששואף לבטא את העכשיו, מוצא את עצמו צועד על משטח נע. על מנת להתמודד עם הסתירה הפנימית והאתגר הדינמי אני מקווה לפעול בכמה מישורי קצב של פעולות ומפגשים לצד תערוכות אינטימיות ורחבות היקף, בין ספרינט למרתון.
אני מתייחסת לפעולות במוזיאון כהכנסת אורחים לאמנים ואמניות, לאוצרים ולאוצרות מהעולם המסייעים בבניית דיאלוג אמנותי ואינטלקטואלי בתוך ישראל ומחוצה לה. אני מקווה שבדרך זו נוכל לייצר הזדמנויות לערוצים חדשים, שבהם יוכלו ליצור, לדון, לחוות מאפיינים משותפים ולזהות אינטרסים הדדיים, ללמוד אחד מהשני ולהרחיב אופקים – להשפיע ולהיות מושפעים גם ממה שקורה כאן בארץ, מהמערבולת, מהתסיסה ומהכאוס הישראלי; גם הוא מתקיים בפרדוקס בין ההיסטוריה וההווה, בין המסורת והמסורתיות לבין החידוש.
אנחנו חיים בעולם שבו הגישה לידע היא אינסופית, הכלים הטכנולוגיים מעולם לא היו זמינים וידידותיים יותר, והיכולות לעצב פשוטה מאי פעם. זו שעתם הגדולה של בעלי המחשבה היצירתית ובעלי החלומות והדמיון
שרה רופמן. צילום: עידן גרוס
שרה רופמן
בת 54, ראשת החוג לעיצוב פנים, בית הספר לעיצוב וחדשנות, המסלול האקדמי – מכללה למנהל
מה עשיתי קודם
מעצבת פנים בעלת תואר שני באמנות בינתחומית מאוניברסיטת תל אביב. ב־20 השנים האחרונות לימדתי בשנקר ובמכללה למנהל, שם ניהלתי את קליניקת המעצבים. עסקתי בכתיבה אודות אדריכלות ועיצוב עבור המגזינים טקסטורה ודומוס.
ציון דרך מהשנה האחרונה
במהלך השנה האחרונה הפקתי ביחד עם מיכל קסטיאל, ראשת התוכנית לתקשורת חזותית במרחב, כנס בינלאומי ראשון מזה שנים רבות בבית הספר לעיצוב וחדשנות שעסק בעיצוב ספקולטיבי. בנוסף קיימנו שיתוף פעולה נהדר עם קרן הנדל״ן ריאליטי. שיתופי הפעולה הללו חשובים הן לבית הספר, מכיוון שהם מפגישים את הסטודנטים עם צרכי לקוח אמיתי, והן לגורמים החיצוניים, שזוכים לחשיבה מקורית ורעננה המתאפשרת רק דרך מסגרות אקדמיות. שיתוף הפעולה זכה לחיזוק קורס העוסק ביזמות נדל״ן למעצבי פנים אותו התחלנו ללמד השנה.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
בית הספר קיים כבר 27 שנים. מאז ומעולם הוא התחדש והתאים עצמו למגמות בעולם העיצוב, בראשו עמדו אנשים יצירתיים, בעלי חזון ומחויבות. הם הצליחו לבנות בית הספר יוצא דופן מאופיין ברוח חופשית, יצירתית וביחס אישי ואני מקווה להעצים את הגישה הזו של סקרנות, יוזמה והעמקה אינטר־דיסציפלינרית.
עבורי, דמות הבוגר.ת שלנו צריכה לשקף יכולות מקצועיות לצד חשיבה אקדמית חדשנית ורגישות חברתית. שילוב ביניהם יאפשרו לבוגרות.ים שלנו להיטמע ולהשפיע על תחום עיצוב הפנים באופן משמעותי. במהלך השנה הקרובה ישולבו לתוך תוכנית הלימודים קורסים העוסקים בחשיבה עיצובית, בחיזוי מגמות ובשילוב בינה מלאכותית בתהליכי העיצוב. אנחנו נמשיך בשיתופי פעולה עם התעשיה וצפויים לנו עוד כנסים בנשאי עיצוב וחדשנות.
אני מאמינה שאנחנו חיים בעולם שבו הגישה לידע היא אינסופית, הכלים הטכנולוגיים מעולם לא היו זמינים וידידותיים יותר, והיכולות לעצב פשוטה מאי פעם. זו שעתם הגדולה של בעלי המחשבה היצירתית ובעלי החלומות והדמיון, ואני מקווה להיות בראש השינוי הפרדיגמטי הזה.
ארצה להעמיק את החיבור של המוזיאון עם הקהילה שסביבו בדגש על קהל צעיר: נפתח לראשונה תערוכה לילדים, נקיים חפירות ארכיאולוגיות קהילתיות, נחזק את שיתוף הפעולה עם אינדיגיגס ועוד. במקביל אני שואפת להגביר ולחזק את הקשר עם קהילת האמנים והיוצרים
רז סמירה. צילום: מיכל הרדוף רז
רז סמירה
בת 53, אוצרת ראשית וסמנכ״לית, מוז״א, מוזיאון ארץ ישראל
מה עשיתי קודם
כאוצרת לאמנות מודרנית במוזיאון תל אביב לאמנות (2014-2017) עסקתי בעיקר בחידוש תצוגות הקבע ושימור האוסף והצגתו. מ־2017 עד מאי 2023 אוצרת הצילום של מוזיאון תל אביב. מחלקת הצילום היתה מאד פעילה בשנים אלה, הן בפרס לורן ומיטשל לצילום והן בתערוכות יחיד לאמנים ישראלים ואמנים בינלאומיים (סוגימוטו, אנה בירמן) ובדגש על אוספי הצילום (צילום סובייטי, יוג׳ין סמית, רוברט קאפה). ואני גאה בהבאת אוסף הצילום של תפן ומוזיאון לצילום תל חי, למוזיאון תל אביב.
ציון דרך מהשנה האחרונה
גיבוש, יחד עם צוות האוצרים המקצועי של המוזיאון, של תוכנית תערוכות השנה הבאה, כולל תערוכות בינלאומיות מפתיעות ומרגשות. כדי לחזק את הקשר עם קהל צעיר, אצרנו ביחד עם אינדיגיגס את לילות מוז״א, סדרת הופעות שהתקיימו בחודש אוגוסט והביאו אל המוזיאון קהל צעיר של תיכוניסטים וחיילים.
בין הפרויקטים האחרונים שלי במוזיאון תל אביב, תערוכת היחיד המוזיאלית של שי איגנץ, ״גולדי״, ופרויקט יחודי עם הצלם אלכס ליבק של תערוכה וירטואלית בשיתוף גוגל. בימים אלו ירדה תערוכתה של ורה ולדימירסקי, ״קיר חול״, וגם אצרתי את תערוכתה של אירה אדוארדובנה, ״דרך הברזל״.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
להפוך את מוז״א למרכז אמנות ואומנות, חי ונושם, תוך התמקדות באוספי המוזיאון; לדייק ולגבש את אופיו. יש כאן תנופת התחדשות ועשייה: בוסתן מוז״א שנפתח לאחרונה, השקת אתר אינטרנט חדש, השקת הבית לצילום ישראלי, חידוש והנגשת האתר תל קסילה, הקמת חללי תצוגה חדשים לתערוכות מתחלפות וישנן עוד תוכניות בינוי בעתיד.
ארצה להעמיק את החיבור של המוזיאון עם הקהילה שסביבו בדגש על קהל צעיר: נפתח לראשונה תערוכה לילדים, נקיים חפירות ארכיאולוגיות קהילתיות, נחזק את שיתוף הפעולה עם אינדיגיגס ועוד. במקביל אני שואפת להגביר ולחזק את הקשר עם קהילת האמנים והיוצרים. נבנה שיתוף פעולה ייחודי עם סמינר הקיבוצים בתוכנית מחקרית ייחודית של מוזיאולוגייה ואוצרות כתואר שני, בהובלת צוות המוזיאון, ונוסיף לעבוד כדי להפוך את המוזיאון למוזיאון חשוב ומוביל. אני מצפה להגיע לעולמות חדשים ויש לי הרבה ציפיות ותקווה.
אני מעוניין שהמחלקה תשמש הן כמקור לידע ומחקר בתחום האקדמי, מוביל ביישום הקניית תפיסות עיצוביות עדכניות ופורצות דרך, והן כמיקרו מפעל לפיתוח מוצרים ורעיונות ועד ייצור בכל תחום דעת
מיקי קידר. צילום: אילן בשור
מיכאל (מיקי) קידר
בן 53, ראש המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר
מה עשיתי קודם
אני מעצב טקסטיל, איש טקסטיל, מומחה לשוק המוסדי והבית. בשנקר אני מרצה ומלמד בתחומים של אקולוגיה וטקסטיל, ניהול ועיצוב. עמדתי בראש מרכז רוזן לקיימות של שנקר. במקביל אני מנהל מגמה למצויינות באמנות חזותית, ״ביכורים״ עין גדי. אני מורה לתולדות האמנות, אמנות במרחב הווירטואלי ועוד. השילוב בין הוראה לעיצוב וניהול שזורים במהלך חיי ואני מוצא עניין רב בהשקות בין התחומים, שלכאורה רחוקים מאוד האחד מהשני.
ציון דרך מהשנה האחרונה
בשנה האחרונה (פלוס) אני מנהל את פרויקט כריות הקיר בבניין הספרייה הלאומית בירושלים, המסתיימת להיבנות בימים אלה. יוצרת העבודה, גלי כנעני, היא אמנית מעצבת, מרצה בכירה במחלקה לעיצוב טקסטיל.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
תחום הטקסטיל נתפש אצל כל אחד ואחת מאיתנו כמשויך לנושא אחר – אופנה, בית, רפואה, אמנות ועוד. כמרכז מוביל וייחודי להכשרה בתחום עיצוב הטקסטיל בארץ ובעולם אני מעוניין שהמחלקה תשמש הן כמקור לידע ומחקר בתחום האקדמי, מוביל ביישום הקניית תפיסות עיצוביות עדכניות ופורצות דרך, והן כמיקרו מפעל לפיתוח מוצרים ורעיונות ועד ייצור בכל תחום דעת; לבסס את המחלקה כמרכז ידע ויכולת ביצוע לחומר הגלם הנפלא והנפוץ בעולם.
מילה אחרונה, על הלוגו של שנקר כתוב: ״שנקר – עיצוב | הנדסה | אמנות״. זו המחלקה לעיצוב טקסטיל.
אנחנו מחלקה עיונית בתוך אקדמיה מעשית. האתגר שלנו הוא לחשוב דרך אמנות ועיצוב, ובכך לפרוץ מבואות סתומים במחשבה החברתית והפוליטית
גל הרץ. צילום: דניאל אברג׳ל
גל הרץ
בן 53, ראש המחלקה לתרבות חזותית וחומרית, בצלאל
מה עשיתי קודם
חקרתי ולימדתי במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע״ש כהן באוניברסיטת תל אביב. עסקתי ברגעים הטרנסגרסיביים של דיסציפלינות מדעיות: העיסוק הקרימינולוגי בגופי נאשמים, הסקסולוגיה כמדע של סטיות, פאניקה מוסרית וחרדות מפני ניוון ודגנרציה שיצרו חיבורים משונים (ומקוממים) בין מחקר מדעי, מדיניות חברתית ויצירות אמנות. יצרתי קליניקה במדעי הרוח להתמודדות עם רוחות הרפאים של המודרניות. במקביל, אני עובד באגף לילדים ונוער בסיכון במשרד החינוך, מה שמאפשר לבחון ביטויים של ערעור נורמות ולחשוב באמצעותם אחרת על מוסדות ואידיאולוגיות.
ציון דרך מהשנה האחרונה
השנה סיים המחזור הראשון של תכנית התואר הראשון בתרבות חזותית וחומרית בבצלאל. עבודותיהם.ן של בוגרות ובוגרי התכנית הוצגו בתערוכת הגמר הראשונה בקמפוס החדש. מדובר בפרויקטים אקדמיים אבל גם אישיים ויצירתיים מאוד, תוצר של לימודים עיוניים בסביבה יוצרת – ניצנים של תחום התמחות חדש. גם עבורי זו היתה חוויה חדשה, זו השנה הראשונה שלי בתפקיד. התובנה שלי מהשנה הזו – הדגש הבלתי מתפשר על העצמת הסטודנטיות.ים, האמונה והתמיכה בהן.ם – זה בעיני סוד ההצלחה של בצלאל.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
״האמנות כולה תחקר״ – כך כתב ברכט על העדר הביקורתיות של האמנים בתקופתו. יצירה אמנותית היא פרי מחשבה והבנה של הקשר חברתי והיסטורי, עיסוק בעיצוב או ארכיטקטורה מחייב, בנוסף לכשרון, גם עומק אינטלקטואלי ואומץ אזרחי. אנחנו מחלקה עיונית בתוך אקדמיה מעשית. האתגר שלנו הוא לחשוב דרך אמנות ועיצוב, ובכך לפרוץ מבואות סתומים במחשבה החברתית והפוליטית. השנה יפתח מסלול ישיר לתואר שני עיוני, בשיתוף המחלקה למדיניות ותיאוריה של האמנויות, שייתן דחיפה למגמה הזו, יעמיק את החיבור הייחודי בין תיאוריה לפרקטיקה ויאפשר לנו לקדם שיתופי פעולה עם מוסדות תרבות ואמנות בירושלים, כמו גם בארץ ובעולם.
שנקר הוא המוסד היחיד בארץ המשלב בין עיצוב, הנדסה ואמנות. אני רואה את התואר השני כמסגרת המאפשרת זליגה, חיבור ודיאלוג בין שלוש דיסציפלינות אלו
קובי פרנקו. צילום: איתי שקד
קובי פרנקו
בן 50, ראש התואר השני בעיצוב, שנקר
מה עשיתי קודם
מעצב, אמן וחוקר. כשני עשורים מרצה בכיר במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שבה כיהנתי עשר שנים בתפקיד ראש התוכנית ללימודי עיצוב גרפי. במקביל, בעל סטודיו המתמחה בעיצוב לתחומי התרבות והאמנות.
ציון דרך מהשנה האחרונה
בשבועות הקרובים אני מסיים לעבוד על ספר אמן בשם ״מעבדה לטיפוגרפיה מולקולרית״. הספר מסכם עבודה עיצובית־מחקרית בטיפוגרפיה ניסיונית, שהחלה בשנת 2019 במסגרת פרויקט הגמר שלי בתואר השני בשנקר. הספר עתיד לצאת במהדורה דו־לשונית ויכיל מאמרים מאת פרופ׳ אדריכל ערן נוימן, דיקן הפקולטה לאמנות באוניברסיטת תל אביב; אורי דרומר, אוצר, אמן ומוזיקאי; וד״ר בת־שבע גולדמן־אידה, היסטוריונית אמנות ואוצרת. הפרויקט הוצג בתערוכות בעולם וזכה בפרסים רבים בין היתר מה־New York Type Directors Club וה־German Design Award.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
שנקר הוא המוסד היחיד בארץ המשלב בין עיצוב, הנדסה ואמנות. אני רואה את התואר השני כמסגרת המאפשרת זליגה, חיבור ודיאלוג בין שלוש דיסציפלינות אלו. לתפיסתי, מטרתו העיקרית של התואר היא ליווי הסטודנטיות והסטודנטים בדרך להגשמת האופק העיצובי־מחקרי שלהן.ם. חזוני הוא שפרויקט הגמר, המשלב במקביל מחקר מעשי ועיוני, יהווה את ציר הלימודים המרכז, ומגוון הקורסים הנוספים כמערכת תמיכה פריפריאלית סביבו.
במערכת הלימודים שבניתי, הסטודנטיות.ים מתבקשות.ים להגדיר, כבר בסמסטר הראשון, את הכיוון המחקרי המעניין אותן.ם, והתואר מאפשר בניית מערכת לימודים אישית־ייעודית להגשמתו. התואר השני בשנקר הוא הוותיק בארץ המשלב לימודי עיצוב רב־תחומיים ובכוונתי להמשיך ולקדם קשר הדוק זה בין תחומי העיצוב, האמנות וההנדסה. אני מגיע לתפקיד עם היכרות רב־מערכתית של המסגרת האקדמית, הן כמרצה ותיק והן כבוגר של התואר. כולי תקווה שהיכרות זו תאפשר לי נקודת מבט יצירתית, ביקורתית ורעננה להגשמת חזוני.
הפיכתנו לבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, היא הזדמנות אדירה לפתח תכנית לימודים אינטר־דיסציפלינרית, המושתתת על שילוב של לימודי מקצועות העיצוב ברמה גבוהה ומחקר אקדמי
אונה שגב. צילום: דנה גור
אונה שגב
בת 49, מ״מ ראש המחלקה לתקשורת חזותית, ויצו חיפה
מה עשיתי קודם
בוגרת תואר ראשון בתקשורת חזותית בבצלאל, בעלת תואר שני בתכנית הבינתחומית לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, בעלת תואר שלישי במחלקה לתקשורת ועיתונאות, האוניברסיטה העברית. מעצבת עצמאית המתמחה בעיצוב תערוכות, מרצה לטיפוגרפיה וחוקרת ייצוגים של מגדר במרחב הציבורי.
ציון דרך מהשנה האחרונה
בשנה האחרונה סיימתי את כתיבת הדוקטורט, שהתמקד בייצוגים חזותיים של מגדר בשילוט עירוני בתל אביב. המחקר בחן את האופן שבו הפיקטוגרמות שבשילוט משרתות תפיסות פטריארכליות מפלות ומשמרות שפה עיצובית מיושנת. עם סיום כתיבת הדוקטורט, המציג בנוסף למחקר תיאורטי גם מסקנות יישומיות לקידום שילוט מכיל ושוויוני, התחלתי לעבוד בשיתוף עם עיריית תל אביב, במסגרת תכנית ״עיר שווה״. לפי התכנון, בחודשים הקרובים יכנסו לשימוש שלטים שעיצבתי על בסיס מסקנות המחקר שלי. אני שמחה על האפשרות לתרום לשינוי אמיתי במרחב ומחכה לו בכיליון עיניים.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
בתחילת 2023 מוניתי לעמוד בראש המחלקה לתקשורת חזותית בויצו חיפה, מחלקה שהיא בית בשבילי כבר כ־15 שנים. עם החיבור לאוניברסיטת חיפה, שצפוי להכנס לתוקפו בינואר 2024, והפיכתנו לבית הספר לעיצוב של האוניברסיטה, אני רואה פוטנציאל אדיר בפיתוח פלטפורמות שונות למחקר של עיצוב במסגרת הלימודים במחלקה וכן בשיתוף פעולה עם פקולטות שונות באוניברסיטה.
זו הזדמנות אדירה לפתח תכנית לימודים אינטר־דיסציפלינרית, המושתתת על שילוב של לימודי מקצועות העיצוב ברמה גבוהה ומחקר אקדמי; תכנית שמחברת בין עיצוב לפסיכולוגיה ומדעי הקוגניציה, מדעי המח ובינה מלאכותית, מדעי הים והטבע, משפטים ועוד – כך שעיצוב ישמש כלי מחקרי וכמו כן יהווה מושא מחקרי, החל בתואר הראשון ובהמשך גם בתארים מתקדמים. הולך להיות מעניין.
התנועה הזאת של ההתקרבות אל הנייר, המתמקמת בין האישי והאינטימי ועד לחברתי והפוליטי הנוקב – יהיה ככל הנראה מרחב הפעולה שלי, תוך רצון לשקף מגמות אמנותיות עכשוויות בזמן אמת
ענת דנון סיון. צילום: מוטי מילרוד
ענת דנון־סיון
בת 47, אוצרת ומנהלת המחלקה לרישום והדפס, מוזיאון תל אביב
מה עשיתי קודם
תחילת הדרך שלי הייתה במחלקת ההדרכה באגף החינוך של מוזיאון תל אביב לאמנות. בעשור האחרון פעלתי כאוצרת משנה ואוצרת במחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון. אצרתי תערוכות עכשוויות ורטרוספקטיביות תוך מחויבות ותשוקה גדולה ליצירה המקומית, המתמקמת בין האמנותי לחברתי ולפוליטי.
בשנים האלו למדתי על הדיאלוג המשותף המצוי בבסיס העבודה האוצרתית. האמנות והאמן נמצאים בקדמת הבמה, והצורך לחלוק ולעורר בקרב הקהל הרחב מרחב של חשיבה ביקורתית. בין התערוכות שאצרתי: דוד גינתון: השם של הציור (2021); מיכל הלפמן: Dear A.S.A/P (ב־2020); תמר הירשפלד: ארץ חדשה (2019); יצחק גולומבק: גולםבוק (2018 ) וWYSIWYG (ב־2014).
ציון דרך מהשנה האחרונה
בשנה האחרונה אצרתי תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון תל אביב לאמנית רות שלוס (1922-2013), במסגרת תצוגת האוסף הישראלי ״ דמיון חומרי״ (באוצרות דלית מתתיהו). בתערוכה התמקדתי בעבודות מוקדמות ומאוחרות של האמנית, בניסיון להאיר קשרים חדשים על העיסוק של שלוס במצב האנושי. במסגרת התערוכה נתרמו למוזיאון 24 רישומים מוקדמים והיסטוריים וציורים מאוחרים לציון 100 שנה להולדתה של שלוס (ו־90שנה להיווסדו של המוזיאון). העשרת האוסף בעבודות של שלוס היו בחזקת תיקון היסטורי לייצוג של אמנית ענקית, שלא זכתה לייצוג הולם במוזיאון תל אביב. בדיעבד, התערוכה הצמיחה אצלי רגישות חדשה ביחס למדיום הרישום.
נקודת ציון מרגשת במיוחד לסיום שנת 2022, הייתה רכישה שנעשתה ביוזמה של קבוצת בוחרים אמנות, במסגרתה נרכשה סדרת הרישומים האחרונה של האמנית מאיה אטון, שעבדה עליה, שנפטרה בטרם עת. הסדרה כוללת 33 רישומים בדיו אדום, המהדהדת את המנוע ליצירתה – ההתמודדות עם מחלה כרונית (במערכת הדם) – ומסכמת באופן גורלי וטרגי את המארג המסועף המצוי בלב היצירה של האמנית בין גוף, נפש ליצירה.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
מדיום הרישום וההדפס נמצא במגמה של צמיחה והתחדשות מזה למעלה משני עשורים בארץ ובעולם. התנועה הזאת של ההתקרבות אל הנייר, המתמקמת בין האישי והאינטימי ועד לחברתי והפוליטי הנוקב – יהיה ככל הנראה מרחב הפעולה שלי, תוך רצון לשקף מגמות אמנותיות עכשוויות בזמן אמת. הרצון לגעת בעכשווי יעשה במקביל ובשילוב מחקר וקריאה מחודשת של אוסף הרישום וההדפס, המונה כיום למעלה מ־25,000 עבודות, ובו יצירות בעלות חשיבות אמנותית והיסטורית גדולה. האוסף משמש כבסיס האם, ויש חשיבות גדולה לטפח ולהעשיר אותו.
התערוכה הראשונה שאאצור במסגרת תפקידי בינואר 2024 תהיה תערוכה קבוצתית שמציבה במרכז הבמה נוכחות נשית/קול נשי. בתערוכה יציגו אמניות בכירות וצעירות, בינלאומיות, ישראליות ופלסטיניות, שהרישום מצוי במרכז עבודתן. התערוכה תעסוק ביחסים שבין רישום לגוף ולטראומה ותסמן את הקשרים בין הייצוג של הגוף הנשי לבין זיכרון מודחק, עוולות היסטוריים או טראומה אישית. בין האמניות שמשתתפות בתערוכה: מרים קאהן עם גוף עבודות נרחב הכולל עבודות מוקדמות משנות ה־80 ועבודות מהשנים האחרונות, עאישה עראר, טינקר, מרים דה בורקה וונסה באיירד.
אבקש ליצור תמהיל של אמניות ואמנים מוכרים וכאלה שפועלים בשוליים, צעירים וותיקים, יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, ישראלים ובינלאומיים, אבל תמיד באופן שמאפשר לקחת סיכון, להציג את מה שלא תמיד אפשר להציג במוזיאוני המרכז
אבי לובין. צילום: נועה יפה
אבי לובין
בן 46, אוצר ראשי, המשכן לאמנות, עין חרוד
מה עשיתי קודם
בחמש השנים האחרונות הייתי האוצר של גלריית המדרשה בתל אביב, ולפני כן (2013-2018) שימשתי כמרכז הלימודים העיוניים של התוכנית ללימודי המשך באמנות של המדרשה. במקביל, בשנת 2015 הקמתי בשותפות עם לאה אביר וקבוצה של אמניות.ים ואוצרות.ים את מגזין תוהו – מגזין אמנות מקוון ותלת־לשוני (עברית, ערבית ואנגלית), ובשנת 2019 אצרתי את הפרויקט של איה בן רון, בית חולים שדה X, בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה.
ציון דרך מהשנה האחרונה
בחודשים האחרונים עבדתי בשיתוף עם לי היא שולוב וסדנאות האמנים בירושלים על תכנון ופיתוח של ״פרויקט הגג״ של הסדנאות. זהו פרויקט שבמסגרתו אמנים ויוצרים יוזמנו לתכנן על גג הבניין של הסדנאות, בשטח כולל של כ־900 מ״ר, מארג של סביבות ארכיטקטוניות ומערכים פיסוליים שמזמינים למפגש והתכנסות, מעודדים מבט החוצה על הסביבה שבה פועל הגג, ומאפשרים התנסות, שימוש ושינוי פרספקטיבה, מתוך מחשבה שלתנאים הפיזיים יש השלכות חברתיות, פוליטיות, תודעתיות ורגשיות. בתוך הסביבות הללו יתקיימו פעילויות אמנותיות, חינוכיות, קהילתיות וחברתיות. הגג מייצר מרחב בטוח למפגש בין קהילות מגוונות במעגלים הולכים ומתרחבים סביב סדנאות האמנים.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
למשכן לאמנות בעין חרוד יש מעמד כפול ייחודי בשדה האמנות המקומי. מצד אחד הוא אחד המוזיאונים המרכזיים והחשובים שפועלים בישראל, והציג לאורך השנים תערוכות חשובות ופורצות דרך שהשפיעו על תולדות האמנות המקומית. מצד שני מדובר במוזיאון שממוקם בפריפריה הגאוגרפית והתרבותית של ישראל, יצר לאורך השנים קריאות אלטרנטיביות בהיסטוריה של האמנות הישראלית, והציג אמנים חשובים ופרקטיקות אמנותיות שלא היו בהכרח חלק מהזרם המרכזי.
כאוצר ראשי אבקש להמשיך את הדואליות הזו, לחשוב עליה מנקודת מבט עכשווית, ליצור תמהיל של אמניות ואמנים מוכרים וכאלה שפועלים בשוליים, צעירים וותיקים, יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, ישראלים ובינלאומיים, אבל תמיד באופן שמאפשר לקחת סיכון, להציג את מה שלא תמיד אפשר להציג במוזיאוני המרכז. הרעיון הוא להשתמש במרחק מהמרכז, בפריפריה, כיתרון. אני שואף לבסס תפיסת עולם שמחברת בין האמנות לבין המרחב שבו היא מתקיימת ברבדים שונים – גם המרחב הגיאוגרפי והגיאופוליטי, גם עיסוק בסוגיות תרבותיות, אמנותיות וחברתיות שמעסיקות את הקהילות שמקיפות את המוזיאון, וגם התייחסות לקהילת האמנות המקומית.
אני שואף להציב את יחסי הגוף־נפש כנקודת המוצא בהתבוננות ובקריאה החזותית; להציע מודל הוליסטי של הראייה, שמערב את הגוף והתודעה, ושם דגש על האופנים השונים שבהם כל אחד מאיתנו קולט ומעבד מידע
שחר אטואן. צילום: נועה יפה
שחר אטואן
בן 45, ראש התכנית ללימודי תואר שני באוריינות חזותית, הפקולטה לאמנויות, מכללת סמינר הקיבוצים
מה עשיתי קודם
יזם ומנהל אמנותי עצמאי, חוקר של תרבות חזותית, מחנך ופסיכותרפיסט גופני. במשך עשור כתבתי וערכתי כתבות וטורים בנושאי תרבות בעיתון ״הארץ״, ובמקביל יזמתי וניהלתי אמנותית פסטיבלים ואירועי תרבות ברחבי הארץ. הייתי שותף בהקמה של מסגרות עבודה חדשניות עבור אמניות ומעצבות (לדוגמה, חממת מפעל הפיס לאופנה), והובלתי פרויקטים של אמנות במרחב הציבורי ובמוסדות חינוך.
ציון דרך מהשנה האחרונה
לצד בחירתי וכניסתי לתפקיד הנוכחי, בקיץ אשתקד, בתום תהליך ממושך של לימודים והכשרה, התחלתי לעבוד כפסיכותרפיסט גופני בקליניקה פרטית בתל אביב. ההתמקמות בעמדת המטפל היא אבן דרך משמעותית עבורי, שיש לה השפעה מהותית על עמדת המוצא שלי בעולם, כמעט כמו הרגע שבו הפכתי אב לבתי דריה (שהיא, באופן בהיר ומוחלט, הנס המופלא של חיי).
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
אני שואף להציב את יחסי הגוף־נפש כנקודת המוצא בהתבוננות ובקריאה החזותית; להציע מודל הוליסטי של הראייה, שמערב את הגוף והתודעה ושם דגש על האופנים השונים שבהם כל אחד מאיתנו קולט ומעבד מידע באמצעותם, ונשען על ההבנה הבסיסית, לכאורה, שכתוצאה מכך כל אחד ואחת מאיתנו קורא ומפענח אחרת את המציאות החזותית; שהפניית המבט אל החוץ מתחילה תמיד בבחינה פנימית.
התכנית לאוריינות חזותית קולטת מדי שנה סטודנטיות וסטודנטים בעלי תואר ראשון מדיסציפלינות שונות – אמנות, עיצוב, קולנוע ומחול – ולמידה רב תחומית ובינתחומית היא מערכי הליבה שלה. בתפקיד החדש אוסיף להעמיק את הזיקות החברתיות־סביבתיות של בוגרות ובוגרי התכנית, ולהגביר את מעורבותם בקהילות השייכות שלהם. עידוד ליזמות וחיכוך מתמיד עם מרחבים שמחוץ לאקדמיה הם נדבך נוסף בתפיסה שלי. אני מאמין שרוח של יזמות, חתירה למימוש ולמעורבות בעולם, ויצירה של שיתופי פעולה בשדות הרלוונטיים, מעשירות משמעותית את החקירה וההתנסות בין כותלי המכללה.
לקראת שנת הלימודים הקרובה, יזמתי שיתוף פעולה ראשוני עם מוז״א (מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב), בפיתוח של סמינר לאוצרות עכשווית שיוביל הצוות המקצועי של המוזיאון. זו אבן פינה למסורת של בריתות עם מוסדות תרבות וחינוך, עמותות וגופים שמושקעים בצורה זו או אחרת בבחינת התרבות החזותית.
לצד העמקה מקצועית ובלתי מתפשרת, ובעידן שבו הטכנולוגיה נושפת בעורפנו, עלינו לעודד בקרב הסטודנט מעורבות ואקטיביות חברתית וחשיבה ביקורתית מתמדת על המציאות שבה הוא פועל ויוצר
מיכל ברעוז. צילום: אחיקם בן יוסף
מיכל ברעוז
בת 41, ראש המחלקה לעיצוב פנים מבנה וסביבה, שנקר
מה עשיתי קודם
אדריכלית בוגרת תואר ראשון, ויצו חיפה, ותואר שני בתכנית אדריכלות נודדת מאוניברסיטת BTU גרמניה (2013). עבדתי בפרקטיקה אדריכלית המתמחה במבני ציבור, מגורים, תכנון נוף, מיצבי אמנות ועיצוב פנים. בעלת סטודיו עצמאי לאדריכלות ועיצוב פנים, ותכנון חללים ציבוריים מסחריים ופרטיים. במהלך השנים האחרונות זכיתי בתחרות לתכנון מיצב במוזיאון בית התפוצות, בתחרות רעיונית לתכנון כיכר העיר חיפה (מלכא אדריכלים), ולקחתי חלק מצוות הגשה לתחרות תכנון בית האוצרות, קמפוס יד ושם (סקורקא אדריכלים).
ציון דרך מהשנה האחרונה
עם כניסתי לתפקיד עסקתי בהכרת המחלקה, בהתבוננות ובהבנת צרכיה האקדמיים. מתוך כך אני מתמקדת בימים אלה במטרה ליצוק תוכן הדוק ורלוונטי שיניח את המחלקה בקדמת הבמה בתחומים הבאים: עיצוב חלל, סביבות מגורים / עבודה / מחייה; עיצוב תערוכות, סט במה ומופע וחללים מתחלפים; עיצוב בר קיימא; עיצוב מרחבים וירטואליים. כל אלה ייעשו עם סגל מרצים נבחר שנמצא בחזית העשייה והתעשייה ובטכנולוגיות מתקדמות המאפשרות בחינה מתמדת ודינמית של תחום העיצוב ותפקידו בחיינו בהווה ובעתיד הקרוב.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
תכנית הלימודים תתבסס על שנתיים ראשונות שבהן ירכשו הסטודנטים כלים בסיסיים לפיתוח חשיבה עיצובית, רעיונית תוך עבודה מעשית. בשנים המתקדמות יתקיימו קורסי בחירה המאפשרים לסטודנט.ית לרכוש לעצמה.ו מיומנויות המובילות לעתיד תעסוקתי רחב הנרקם תוך העמקה בתחום מסויים עם מגוון קורסים דיגיטליים נלווים.
אני מאמינה שלצד העמקה מקצועית ובלתי מתפשרת, ובעידן שבו הטכנולוגיה נושפת בעורפנו, עלינו לעודד בקרב הסטודנט סקרנות וצימאון לידע אקדמי מקיף, תשוקה לעשייה, חשיבה אינטלקטואלית, מעורבות ואקטיביות חברתית וחשיבה ביקורתית מתמדת על המציאות שבה הוא פועל ויוצר.
לשם כך, במהלך שנת הלימודים הקרובה יתקיימו במחלקה מספר פרויקטים המשלבים מעורבות קהילתית ושיתוף פעולה עם התעשייה: קורס עיצוב סביבה וחברה – קורס מעשי בשיתוף פעולה עם בית ספר קוממיות, פרדס כץ; קורס עיצוב חדר האשפוז העתידי – שת״פ עם בית החולים שיב״א; קורס רטרופיט – עיצוב בר קיימא במרחב הציבורי – שת״פ עם דיזנגוף סנטר; קורס מטבח העתיד – שת״פ עם המחלקה לעיצוב תעשייתי וחברת אביבי מטבחים; סדנה בינ״ל – ״עיצוב בעיר הים תיכונית״ – שת״פ עם בית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת Aristotle בסלוניקי.
אקטיביזם חברתי־תרבותי וגישה רב־תחומית, הם בין היסודות המרכזיים בתפישת עולמי האוצרותית ובשנה הקרובה אני מתכננת מספר מהלכים שיחזקו את ההבטים הללו
שרי גולן. צילום: כרמית חסין
שרי גולן
בת 40, אוצרת ראשית, מוזיאוני רמת גן לאמנות
מה עשיתי קודם
אני אוצרת, מרצה ואקטיביסטית חברתית. במהלך השנים הייתי בעיקר אוצרת עצמאית (בשנים 2007-2010 הייתי האוצרת והמנהלת האמנותית של גלריה רוזנפלד). כאוצרת עצמאית אצרתי עשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בארץ וברחבי העולם, בהן תערוכות באיסטנבול, ברלין, בודפשט, באזל ועוד. בשנת 2014 ייסדתי את ״המשולש לאמנות״ – חלל לאמנות ובית ספר אלטנטיבי לאמנים.ות. משנת 2013 ייסדתי וניהלתי את התכנית ״כל מה שלא לימדו אתכם בבית ספר לאמנות״.
ציון דרך מהשנה האחרונה
מטבע הדברים, המינוי שלי כאוצרת ראשית של מוזיאוני רמת גן מהווה ציון דרך משמעותי מבחינתי ואני נרגשת ונלהבת לקראת האתגרים הפרויקטים המתוכננים (ויש רבים ושווים!). מעבר לכך, ״סלון במוזיאון: אמנות, מרחב, שיח״ – הפרויקט הראשון, ובעל האופי האקספרימנטלי שהשקתי לפני מספר חודשים, שיקף במידה רבה את החזון שלי ביחס לחיבור בין תפקידו של המוזיאון כחלל אמנותי־תרבותי לבין תפקידו כמרחב חברתי בעל פוטנציאל לדיאלוג – מרחב המהווה בית למגוון הקולות בחברה הישראלית, מקום מפגש קהילתי שייצר חיבורים בין קהילות ומיקרו־קהילות שונות ברמת גן ובארץ, ובין דיסציפלינות שונות.
לצד זאת, יחד עם מנכ״ל המוזיאון רן גואטה ובתמיכת יו״ר המוזיאון רועי ברזילי, אני עוסקת בהרחבה ובפיתוח הקשרים ושיתופי הפעולה של מוזיאון רמת גן עם זירת האמנות הבינלאומית. לאחרונה ביקרתי בקאסל ונפגשתי עם המנהל החדש של הדוקומנטה ועם נציגים בכירים של הארגון וסצנת האמנות, ובימים אלה אנחנו מגבשים מספר פרויקטים ושיתופי פעולה. בנוסף, בפברואר הקרוב אני מוזמנת למוזיאון לאמנות של פיניקס אריזונה, שם אקח חלק בוועדת שיפוט של פרס יוקרתי וארצה על אמנות ישראלית עכשווית – כחלק ממהלך של בניית שיתוף פעולה נוסף חיזוק קשרים ושיתופי פעולה בין שני המוזיאונים.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
אקטיביזם חברתי־תרבותי וגישה רב־תחומית, הם בין היסודות המרכזיים בתפישת עולמי האוצרותית ובשנה הקרובה אני מתכננת מספר מהלכים שיחזקו את ההבטים הללו. בהמשך השנה תיפתח במוזיאון תערוכה גדולה לצד מספר תערוכות שיבשרו את פתיחת קריית מוזיאוני רמת גן – מתחם שמתרחב ממוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית לקריית מוזיאוני רמת גן יחד עם בתי האמנים אהרון כהנא, נתן רפפורט, קוסו אלול (שיהפוך גם לבית קפה פתוח לקהל במרחב הציבורי של קריית המוזיאונים), ויוסף קונסטנט – שיכלול רזידנסי מוזיאלי ראשון לאמנים ואמניות, שהדגש שלו יהיה על חילופי אמניות ואמנים ישראלים ואמנים ואמניות בינלאומיים.
אשכול התערוכות שאני הולכת לאצור במהלך השנה יכלול בעיקר אמנים ישראלים, בהם אמנים בתחילת דרכם, לצד אמנים ותיקים ומספר קטן של אמנים בינלאומיים. העבודות ישלבו בין עבודות חדשות ועבודות שיוכנו במיוחד למוזיאון, לצד פרויקטים המשלבים עבודה עם הקהילה. במסגרת התערוכות, נמשיך את העמקת הקשרים עם מיקרו־קהילות שעמן אנו עובדים ברמת גן וברחבי הארץ, בפרויקטים קיימים כמו ״נפגשות במוזיאון״ בשיתוף המחלקה לקידום מעמד האישה בעיר ועוד.
אבקש לזמן אל המוזיאון את נתיביה השונים של האמנות המקומית, מתוך מחויבות לאמנים, לאמניות ולאמנות, ומתוך הכנסת אורחים נדיבה כלפי קהל המבקרים
רון ברטוש. צילום: אנה וורונצובה
רון ברטוש
בן 39, אוצר מוזיאון הנגב לאמנות
מה עשיתי קודם
אוצר וחוקר אמנות שמתמחה בהיסטוריה של האמנות הישראלית, ובאמנות המקומית העכשווית. פרסמתי עשרות ספרים, קטלוגים ומאמרים, ואצרתי תערוכות רבות במוזיאונים, בגלריות, באוניברסיטאות ובמוסדות תרבות אחרים.
ציון דרך מהעת האחרונה
הקמה ואוצרות של ״טרקלין האמנות בבית עלמא״, חלל חדש לתערוכות אמנות של עלמא – בית לתרבות עברית (שד׳ רוטשילד פינת שד״ל).
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
אבקש לזמן אל המוזיאון את נתיביה השונים של האמנות המקומית, מתוך מחויבות לאמנים, לאמניות ולאמנות, ומתוך הכנסת אורחים נדיבה כלפי קהל המבקרים. התערוכה הקרובה תפתח ב־20.9 והיא תהיה תערוכה מוזיאלית ראשונה של האמנית נירית טקלה.
תגובות