כל מה שחשוב ויפה
מלי דה קאלו, ביג ספנדר. צילומי הצבה: ליטל מונדרר
מלי דה קאלו, ביג ספנדר. צילומי הצבה: ליטל מונדרר

מלי דה קאלו: תחילת הסוף, כפי שראיתי במגדל שלום

בתערוכה ״ביג ספנדר״ מלי דה קאלו קושרת בין ההתרגשות החברתית־כלכלית שאפפה את המגדל וכל־בו שלום, לשבר הישראלי: מהאופוריה של ששת הימים להתרסקות של יום כיפור, במבט מהיום

חגית: ברכות על התערוכה החדשה – Big Spender בגלריה אחד העם 9 – הגלריה של סמינר הקיבוצים במגדל שלום. מאוד מסקרנת אותי…

מלי: ממש שמחה על התערוכה, תודה

חגית: אני מבינה שהתחברת למקום, במלוא מובן המילה, ואת חוזרת לימיו הראשונים של מגדל שלום, בשנות ה־60, ולאופן שבו הוא סימן איזה שיפט בישראל / בתל אביב של אותן שנים?

מלי: כן, אני מחוברת למקום באופנים שונים וממש שמחה על ההזדמנות לצלול פנימה, לעבודה עם האוצרת דרורית גור אריה בגלריה. אני מגיעה למתחם לפחות פעמיים בשבוע, כמרצה בבית הספר לאמנות של סמינר הקיבוצים. בכל תערוכה חדשה בגלריה אני לוקחת את הסטודנטים לשיח גלריה, כך שהיא הפכה להיות לגמרי חלק משגרת חיי. אבל כשצוללים לחקר תערוכה, החיבור נעשה הדוק ואנטנסיבי

מלי דה קאלו. צילום: ליטל מונדרר

מלי דה קאלו. צילום: ליטל מונדרר

צילומים: מלי דה קאלו

חגית: את תל אביבית מילדותך?

מלי: נולדתי וגדלתי ביפו ולאחר המון שנים וסיבוב בתל אביב ובעולם חזרתי להתגורר ביפו

חגית: אז היום את מציגה קל״ב. איך הגעת לאמנות?

מלי: נולדתי עם יד מציירת, וזה תמיד הגדיר אותי. ואז, תלמה ילין, בצלאל ואוניבסיטת סטנפורד בקליפוריה. מהלך טבעי שכזה. אבל שנים שאני לא מציירת, למעשה יש לי רומן ארוך ומתמשך עם צילום. גליה בר אור סיפקה לי את ההגדרה היפה – ״אמנית מבוססת צילום״, בטקסט שהיא כתבה לספר האמנית שלי So, Tell Me. היום אני גם מלמדת ומשלבת, כמו כולם, משפחה, בן זוג, שלושה ילדים, אהבה

חגית: מקסים. המעבר של בית הספר לאמנויות של סמינר הקיבוצים למגדל שלום באמת מכונן איזו תודעה של הקשר הכי הדוק שאפשר בין הסמינר (ששמו נותר למרבה האירוניה סמינר הקיבוצים) לעיר תל אביב. ומעניין אותי איך השינוי של ״מקום העבודה״ הביא אותך להתבונן מחדש, או לעומק, בבניין עצמו, שהוא אבן דרך בתולדות תל אביב, ולדעתי גם בתולדות החברה הישראלית

מלי: המגדל תמיד היה שם כחלק משגרת חיי, גם כשהייתי ילדה. אבל באמת המעבר של הפקולטה לאמנויות למגדל שלום החזיר את המגדל לתודעה שלי. בתחושה הכללית, המגדל נשאר נטוע בשנות ה־60־70, בעיקר לנוכח המגדלים שנוספו לתל אביב בעשור האחרון. מגדל שלום, על המרחבים העצומים שלו, נשאר מבחינה חומרית תקוע בשנות ה־60־70, הד למה שנחשב לקדמה מסעירה דאז.

בקומת האמצע של המגדל מוצגים צילומים של תולדות תל אביב. תמיד חולפים על פני הדברים ללא תשומת לב מיוחד אבל ברגע שנקבעה לי שם תערוכה, החומרים הללו נעשו משמעותיים מאוד. באופן טבעי, ההתבוננות שלי על המקום השתנתה

בתערוכה ״ביג ספנדר״ יש הקרנה שמדמה עלייה או ירידה במעלית – הד למעלית השקופה הראשונה בארץ, שפעלה במגדל שלום בראשית דרכו. בהמשך יש התייחסות לחנות כל־בו שלום – וידאו־קולאז׳ שמתייחס לבולמיה הצרכנית שאיפיינה את אירועי העולם שחנות הכל־בו ארגנה

חגית: נכון. כשהוא הוקם הוא היה ממש סמן לקידמה, ותוך כמה עשורים התיישן ונשאר מאחור. את חוזרת לרגע מכונן שבו הביטוי של קידמה היה בנייה גבוהה למשרדים וחנות כל־בו שהיא חיקוי של חנויות הכל־בו האמריקאיות או הדפרטמנט סטורז האירופיות – מבלומינגדיילס ומייסיס דרך סלפרידג׳ס וגלרי לפאייט. סמלי הקפיטליזם והעושר

מלי: כן, לגמרי! סימני הקידמה נכנסו לכל בית. תחושת הקידמה התיישבה יפה עם האפשרות לבולמיה צרכנית. למעשה המגדל סימן את תחילתו של עידן שמתגלם היום בקניונים השונים, הרשתות הבינלאומיות ועוד. אבל אז המגדל שאף להיות מתחם שחושף את הישראלים ואת התל אביביים לעולם כולו. מביא את העולם אלינו. וכך נוצרה ההחלטה של ירידי עולם, כדוגמת הירידים הגדולים של המאה ה־19 באירופה.

התקיימו בכל־בו שלום תצוגות אופנה גדולות ודחוסות, או ירידים שהוגדרו כ״שבוע אמריקה״ או ״שבוע מדינות ערב״. בתצלומי הארכיון שעבדתי מתוכם אפשר לראות את הירידים השונים והאירועים שהמגדל אירח. וזה באמת סימן את הבאות – השיפט שישראל עברה אל הסיסטם הקפיטליסטי. המבט הופנה לכוון אמריקה

חגית: וזה גם היה ״החטא הקדמון״ – להעדיף פיתוח מסחרי ונדל״ן תאוותני על פני הגימנסיה הרצליה שעמדה שם קודם. הקפיטליזם גבר על החינוך

מלי: האדריכל יוסי קליין מתאר את זה יפה בספרו ״האמריקניזציה של תל אביב״. כן, האובססיה הקפיטליסטית שסחררה את תחושת הקידמה והעושר כמקור כל הטוב. נפתח ערוץ של לרצות יותר! הרבה וגדול. כך גם נראה כל־בו שלום, אני מתבוננת על תצלומי ארכיון שמתארים ומתעדים את הכל־בו על מגוון המחלקות והאירועים שאירח, ויש שם הכל, הרבה וגדוש. משיחות שלי עם אנשים, הם זוכרים את תחושת השפע שהמקום הזה נסך על כולם, ובאופן אירוני, זה הפך להיות החינוך

חגית: אבל מאוד קל לכעוס או להתחשבן עם חטאי העבר. בואי נחזור רגע לחלקים הטובים – במה לחגיגת קניות! הריגוש, אווירת החוצלארץ שזה סיפק לתושבי העיר והארץ (10-15 שנה לפני החשיפה לייבוא של שנות ה־80). אטרקציה שהיא חלק ממה שהפך את תל אביב למה שהיא

מלי: נכון. ואני ממש לא כועסת. או קי, כועסת אבל לא על זה. ונכון, הייתה גימנסיה הרצליה, ובמקומה הוקם המגדל, אבל בחרתי שלא לעסוק בזה בתערוכה שלי. דווקא עניין אותי להבין את הזמן והתרבות שלתוכו נוצק המגדל ומה הוא משקף בשבילי. וכן, המגדל היה מאוד אטרקטיבי ואי אפשר להחליף את תחושת החדשנות שהוא הביא עמו. זו הייתה התרגשות גדולה. חברתית וכלכלית. המגדל הציע מה שלא היה קודם בתל אביב. הוא הוגדר לפני הכול כמתחם בילוי מרגש. וזה גם מה שהיה לכל־בו להציע

חגית: איך את מייצגת בתערוכה מצד אחד את המגדל ומצד שני את הקרנבל הצרכני?

מלי: התערוכה אכן עוסקת בשני הקצוות. התערוכה ״ביג ספנדר״ היא מיצב וידאו ובעצם ישנם שני מהלכים – בכניסה לתערוכה מוצבות שתי הקרנות מסונכרנות שהן בעצם ״תפירה״ של מהלך ורטיקלי של עלייה או ירידה במעלית מדומה – הד למעלית השקופה הראשונה בארץ, שפעלה במגדל שלום בראשית דרכו. זו ההתייחסות המיידית למבנה, לשלד הארכיטקטוני הבסיסי של המגדל.

בהמשך מוצבות שלוש הקרנות נוספות, שמתייחסות לחנות הכל־בו שפעלה במגדל החל משנת 1965. זהו המהלך האופקי של התערוכה- וידאו־קולאז׳, בשלושה ערוצים של תצלומים מטופלים שנלקחו מהארכיון הפתוח של ספריית אוניברסיטת הארוורד וכן מארכיון משפחת מאייר. המרחב הזה מתייחס לבולמיה הצרכנית שאיפיינה את אירועי העולם שחנות הכל־בו ארגנה. בחלק הזה יש הפתעה נוספת שמצאנו בארכיון הרווארד

חגית: את מגלה מה ההפתעה או שרק מי שיגיע לתערוכה ייחשף אליה?

מלי: זו באמת התלבטות. אבל זו ההזדמנות לספר קצת על תהליך העבודה ולמעשה זה מה שאהוב עלי בעבודה על הפרויקטים שלי. אני מתחילה מחקר על מקום ותקופה, צוללת לארכיונים ומגלה אוצרות. כשאני מתחילה זה קצת כמו להתבונן בפאזל עיוור או אם אני צריכה לתאר את זה אז התהליך הוא כמו להתבונן על תצלום פולרוייד. התצלום, התמונה צפה ועולה עם הזמן. הולכת ומתייצבת ולבסוף מסתבר מה התערוכה צריכה להיות…לי זה לוקח לפחות שנה. אבל זו שנה שאני מתאהבת במקום

birds

חגית: זו עבודת וידאו, מבוססת דימויים בסטילס או צילום קולנועי?

מלי: זה מורכב – יש צילומי סטילס שהופכים לסטופ מושן וגם צילום קולנועי. ואולי כן, אפשר לספר שמצאנו ממש באותו מקום בארכיון שהוגדר כמגדל שלום ומרכז תל אביב, עשרות ואולי מאות תצלומים של מטס חל האוויר מיום העצמאות ה־25 של ישראל, ממש כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור.

ההיתקלות הזו בתצלומי המטס טרפה את הקלפים והגדירה את העבודה מחדש

חגית: ובמה התבטא השינוי?

מלי: עשינו החלטה, האוצרת דרורית גור אריה ואני, שזה מנסח לנו את הזמן שחשוב לנו לעסוק בו: בין שתי המלחמות. פתאום נעשה ממש ברור שמעניין אותנו לתחם את העבודה ולהגדיר אותה בתווך שבין תחושת האופוריה, מפגן הכוח הקפיטליסטי והעוצמה של המדינה הצעירה שמשתקפת בתצלומי המטס לבין ההתרסקות שתגיע חמישה חודשים לאחר מכן

חגית: קצת כמו הטיטאניק… הבטחה הגדולה וההתנגשות בקרחון המציאות

מלי: הגדרה נהדרת, וגם כל כך רלוונטי ומהדהד את זמננו. בין היתר התערוכה מתווה את הקשר בין מקימי המגדל וחנות הכל־בו לבין בכירי אצולת הממון ובכירי האריסטוקרטיה השלטונית דאז – קשר שעולה במלוא עוצמתו מתוך התצלומים, והביקורים של אנשי מפתח מאצולת הכסף, לצד בכירי הפוליטיקה, בירידי האופנה הגדולים

צילומים: ליטל מונדרר

בתקופה הכל כך מורכבת שאנחנו חווים ישנו כעס גדול, בעיקר על גזענות וחוסר שוויון אבל באופן מפתיע גם הקלה מאוד גדולה, ואולי אפילו תקווה שמה שהתפוצץ לנו בפנים כרגע נעשה ברור וצלול. אי אפשר יותר לטאטא מתחת לשטיח ולהסתתר מאחורי ניסוח כזה או אחר. נראה שזה השיעור החשוב ביותר באזרחות שיכולנו ללמד וללמוד

חגית: באמת איך את מרגישה כעת – בין התערוכה לאירועים שתוקפים אותנו?

מלי: הזכרנו קודם כעס… אז זה ממש מעניין, כי ממש עכשיו בתקופה הכל כך מורכבת שאנחנו חווים ישנו כעס גדול, בעיקר על גזענות וחוסר שוויון אבל באופן מפתיע גם הקלה מאוד גדולה, ואולי אפילו תקווה שמה שהתפוצץ לנו בפנים כרגע נעשה ברור וצלול. אי אפשר יותר לטאטא מתחת לשטיח ולהסתתר מאחורי ניסוח כזה או אחר. נראה שזה השיעור החשוב ביותר באזרחות שיכולנו ללמד וללמוד

חגית: וברמה האישית, את אופטימית?

מלי: באופן מפתיע, לעיתים ממש כן. אני רואה התעוררות אזרחית וחילונית ממש חשובה וחיונית שהייתה צריכה לקרות לטעמי כבר לפני 30 שנה. ולעיתים אני נזכרת בשיר של חנוך לוין, את ואני והמלחמה הבאה – שהוא כל כך חלק ממרקם חיינו, לצערי. את זוכרת את הבית האחרון? מצאתי שהוא רלוונטי מאוד

חגית: לא זוכרת, תביאי! ובינתיים אומר שזה ממש משמח לשמוע אופטימיות ולראות עשייה שלא מוותרת. בהצלחה

מלי: הנה: כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה – את ואני והמלחמה הבאה. וכשזה כבר נגמר, שוב אנחנו שלושה – המלחמה הבאה, את והתמונה

חגית: אוי. חנוך לוין, חנוך לוין, האיש שלא ויתר למציאות הישראלית על כל שגיונותיה

מלי: כן. נכון וקשה ומדוייק. ובהקשר של התערוכה – מתחבר לי יפה לתצלומי ארכיון

חגית: יפה מאוד. בהצלחה ושנה טובה


מלי דה קאלו | ביג ספנדר
אוצרת דרורית גור אריה
גלריה אחד העם 9. נעילה: 25.10

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. שרה

    התערוכה של מלי דה קאלו מעניינת .

  2. כרמל גוטליב קמחי

    תודה על ראיון מעניין וממצה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden