כל מה שחשוב ויפה

תערוכות חדשות בבית האמנים תל אביב // פתיחה: 21.9

פורטפוליו Promotion: בבית האמנים תל אביב ייפתחו השבוע תערוכות יחיד לדרור בן עמי, חדוה אהרוני, רוני סתר, דני ורטה, חנה ברק אנגל, עדי קרליץ, זהבי אפלבאום ומאשה אורלביץ׳

עולמות צפים // דרור בן עמי

אוצרת: דליה דנון

דרור בן עמי עוסק בנשגב ובנושאים הגדולים של הקיום: חיים ומוות, חומריות והתכלות, יופי וריק. לעיתים קרובות הוא מתאר מצבים על־זמניים ונטולי גבולות; ההוויה מנותקת מחוויית הכאן והעכשיו וצפה בין אדמה לשמיים, בין רוחני לארצי ובין ערות לחלימה. העבודות משקפות מצב מנטלי, אין בהן קו אופק מוחלט, הן יכולות להיות כל מקום.

שם התערוכה, ״עולמות צפים״, מרמז לתפיסה הבודהיסטית שהכול בעולם בר חלוף. הדפסים היפניים הידועים בשם אוֹקִיוֹ אֶה, ובעיקר הדפסי היוֹקאַי (ציורי רוחות רפאים, שדים ויצורים על־טבעיים), השפיעו על עבודתו של בן עמי ומצאו ביטוי גם ביצורים ההיברידיים שצייר. נוסף על ההשפעה היפנית ניכרות בעבודותיו גם שלל השפעות מאמנות המערב: ציורי השמן הגדולים של המאסטרים רמברנדט וגויה והתחריטים שלהם (בן עמי למד אמנות בהולנד), סוגת ״ממנטו מורי״, התקופה הרומנטית, ואפילו הדפסי האבן של חוקר הטבע והאמן הגרמני ארנסט הקל, שמיפה בקטלוגים יפהפיים צמחים ובעלי חיים שונים.

בתערוכה מציג בן עמי עבודות גדולות ממדים לצד עבודות קטנות יותר, חלקן מוצגות לראשונה לקהל הרחב. רבות מהעבודות נעשו בטכניקת החריטה הייחודית של האמן: על נייר תעשייתי פשוט חורט בן עמי קווי מתאר עם חרט דק, ואותם הוא מכסה בשכבות פחם. בעזרת שחור הפחם ולובן הנייר הוא יוצר משחקי אור וצל. הנייר הדק על שבריריותו ופגיעותו הוא ביטוי אמנותי חומרי לקיומנו הארעי על פני האדמה.

דרור בן עמי, הצלב. צילום: דני אבקסיס

דרור בן עמי, הצלב. צילום: דני אבקסיס


הצפה // חדוה אהרוני

אוצר: אריה ברקוביץ

מקבץ הציורים מבטאים בין היתר גל של הצפה רגשית של האמנית. על גבי יריעות קנבס גדולות ממדים מציירת חדוה אהרוני את הים, תוך התמקדות בפרטים רלוונטיים כמו מצופים , גלים, עבודות פיתוח וערמות אשפה. בצבעי אקריליק ושמן ובמכחולים שונים היא יוצרת ציורים אקספרסיביים, חומריים ואישיים. היא תוקפת את הבדים ביצריות מתפרצת, מעיין הצפה רגשית – פיזית ומטאפיזית.

״הים מעורר בי מאז ומתמיד הצפה, גלים ומערבולת של רגשות״, אומרת אהרוני. ״נולדתי וגדלתי ליד הים. הים הוא חלק מנוף חיי. הוא מזמין, מושך ומפתה אותי ברוגע מהפנט, לפעמים הוא רוגש ונסער ולפעמים מתפרץ בשצף קצף פראי, זועם ומאיים. כשאני מהלכת השכם עם שחר על החוף, אני פוגשת את הטרקטורים שבונים והורסים, חופרים ועורמים, גורעים ומוסיפים, מנקים את שאריות יום האתמול. המרחב השלו והפתוח, המים הזכים המלחכים את רגליי, האוויר הצלול – כל אלה הם ה׳מצופים׳ שלי, הם שומרים לי את הראש מעל למים בימים קודרים, מתדלקים אותי בכוחות ומאפשרים לי לצוף ולזרום עם היום אל החיים.

״המצוף האדום עוצר אותי, מבקש שאתבונן בו. הוא עיקש. נטוע היטב בחוף, נאחז בציפורניו בחול, מסרב להיסחף אל המערבולות, משתכשך כה וכה ומשתעשע במי האפסיים בחברת המצופים הצהובים הקטנים. סדקים נפערים בו עם הזמן. האצות שמתרבדות על החבלים שלו מספרות את עברו, לפעמים הן אף מכבידות על תנועתו. ואף על פי כן – נוע ינוע״.

חדוה אהרוני. צילום: עידו גרומר

חדוה אהרוני. צילום: עידו גרומר


אמש׳ך בגבס // רוני סתר

אוצר: אריה ברקוביץ

סדרת עבודות מהעת האחרונה, שהיא גם המשך ישיר לסדרה הקודמת של רוני סתר (״פורנוגרפיה פוטוגרפיה אוטוגרפיה״). מצויידת במשקפי מרגלים שאני מרכיבה על אפי, לעתים, מבלי משים, מעלה אותם על ראשי, נוגעת בכפתור נסתר ואינני יודעת בדיוק מה מצולם. נותנת למציאות להיות נוכחת ללא שליטה. הפוטוגרפיה של החיים. לנסות להיות לא מודע. האם זה בכלל אפשרי? את הצילומים והסרטונים אני פוגשת כשאני מורידה אותם למחשב. את חלקם אני מצנזרת. אסור לצלם אנשים ללא ידיעתם (לדוגמה נשים שביקרו ביום מסויים ובשעה מסויימת במכון יופי).

ה״אפשרי״, בכלל, הוא הנושא המרכזי שלי, לאורך ובמשך רוב תקופת היצירה שלי. עולם אפשרי, כזה שלא היה, אבל היה, יכול היה להיות. בתוכו אני מציבה דמויות, שאני מלקטת באתרים באינטרנט. השוטטות ברשת, על כל הקונוטציות השליליות שהיא סוחבת איתה, היא לעולה שמרבית האנושות מתעסקת בה. את ה״מציאות״ שלי אני מדפיסה בתלת ממד, בחומר שקוף נוזלי ומציבה בסביבה המצולמת. רוב הצילומים נעשו באזור המגורים שלי, מהמרפסת, בשיטוט בשכונה ולעתים בטיול בחו״ל, במקומות שכבר הפכו לביתיים ואני שבה וחוזרת אליהם.

גילוי נאות: את הביטוי ״אמש׳ך (אמא שלך) בגבס״ שמעתי אולי לפני שנים ולא בדיוק הבנתי את משמעותו. גם היום אינני מבינה. דיבור נמוך שצעירים פלטו כסוג של קללה במקום להשתמש במילים גסות?

רוני סתר. צילום: מ״ל

רוני סתר. צילום: מ״ל


נוף בעבודת יד // דני ורטה

אוצר: אריה ברקוביץ

בסדרת הצילומים החדשה שלו ממשיך דני ורטה לעסוק בעולמו הדמיוני שנובע מתוך מציאות הסובבת אותו. לוורטה, במאי קולנוע ישראלי מוערך, יש מבט אישי יויחודי הניבט דרך עדשת המצלמה, מבט היוצר עולם דמיוני עשיר על גבול ההפשטה. לכאורה, נראים נופים ספק מוכרים ספק דמיוניים שנוצרו בעבודת ידו של של האמן. הוא מצלם חפצים שונים, חלקם אישיים שהיו פעם בעלי משמעות ונזנחו, הזמן ופגעי מזג האויר נתנו בהם סימנים. בצילומי התקריב ובמרחק השנים הם מקבלים חיים חדשים שלא ידעו שיש להם.

ורטה מתמקד בטקסטורות, בצבעים ובקומפוזיציה המדמה נוף קסום ומרחבים טבעיים מסקרנים. הוא לא נעזר בטכנולוגיות מלאכותיות – הצילומים נעשו באור טבעי תוך שימוש באור השמש והצל שנוצר בשעות השונות של היום. לדבריו: ״עבודת היד כוללת העמדה, תאורה, קומפוזיציה, צבע, והרבה דמיון שלי שמוליך אותי לצילום נוף שתמיד רציתי לראות אבל לא הגעתי אליו, עד שלבסוף יצרתי אותו״. ורטה ממשיך ליצור בוא זמנית עולם אישי ואוניברסלי, עולם דמיוני על גבול המציאות. הצופה מוזמן לצאת עם האמן למסע המפתיע, במיוחד אם בסופו יגלה את מקורות ההשראה ומה עומד בבסיס היצירה המצולמת.

דני ורטה. צילום: מ״ל

דני ורטה. צילום: מ״ל


כישוף // חנה ברק אנגל

אוצר: אריה ברקוביץ

המוות או סיום החיים הוא נושא מרכזי בשנים האחרונות ביצירתה של חנה ברק אנגל. ״תחילה דמיינתי את מותי כשגופי נישא על כתפי שש נשים שהן אני מוכפלת, נושאת את גופתי במשא הלוויה״. מהמקום הזה היא יוצאת למסע טעון ואניגמטי שמנסה להבין מה מביא את האדם במקרים לא מעטים לוותר על החיים. היא עוסקת בשאלות בדבר הקרבת קורבנות אדם בתרבויות קדומות, שם האישה הבתולה כיכבה במרכז הטקס המזעזע.

בעבודותיה מתייחסת ברק אנגל לקורבן אלים נפוץ בדרום אמריקה ובאסיה, שם הדם מנוקז מורידי הקורבן והופך לשלולית למרגלותיו. הדמות הנשית נמצאת במרכז רוב עבודותיה כביטוי לבת אדם ולא כאובייקט ארוטי. לדברי האמנית החיים וסיומם מרתקים ואין האחד מתקיים ללא השני. במקבץ עבודותיה היא מתייחסת לשתי הקצוות המנוגדים, כשהדגש הוא על המוות והטקסיות הוויזואלית שנוצרת סביבו.

הציורים גדולי ממדים והדמויות המצוירות סכמתיות, ללא פרטים מזהים. ברק אנגל מבקשת להציג את הדמות האנושית האוניברסלית וגם מזכירה את ציורי הקירות והכדים העתיקים שמביעים פולחן וטקס. היא משתמשת בצבעים אדום וכחול שמהווים תזכורת לדם ולוורידים המוליכים אותו. הכחול עצמו מהווה סימבול לכישוף ומופיע ברוב העבודות שלה בשנים האחרונות. הלבן שמסמל טוהר ומוות כאחד – הוא מרכז הטקס. המוות בעבודותיה של חנה ברק אנגל הוא דומיננטי. היא נמשכת אליו והופכת אותו לרקוויאם טקסי ואסתטי.

חנה ברק. צילום: מ״ל

חנה ברק. צילום: מ״ל


birds

עמל.ה // עדי קרליץ

עדי קרליץ (מעצבת, מרצה לעיצוב, חברת סגל במחלקה לעיצוב תקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון) – רוקמת. היא רוקמת שירה ורוקמת תפילה, משתעבדת לפעולה, יוצרת יש מאין, טקסט מחוט, מנכיחה מילים של אחרים בידיה שלה. לפני מספר שנים פגשה קרליץ בשירו של נפתלי שם טוב, ״אמא״. החיבור שלה לטקסט וההבנה שלו כדימוי־פעולה היו מיידיים. מתוך חשיבה עיצובית, הטקסט פוזר בהמשכים והפך לסיפור שמתפתח בין פריימים. תגובה נוספת אינטואיטיבית יותר, נוצרה בדמות ״לוכדי חלומות בלתי מושגים״ עשויים חוטי רקמה ומחטים. האובייקטים הללו מדמים עצם פולחני, עושים זאת מתוך התנגדות למבנה הצפוי של פעולתם, ולתפקידים המסורתיים של רוקמת, חוט ומחט.

התערוכה מנכיחה את הפער בין ״עמל״ לבין ״עמלנות״. הרקמה והניקיון נתפסים שניהם כעבודות נשיות. ייתכן שהן מאפשרות זו את זו, אולי מובדלות במובן המעמדי ועדיין נשיות במובהק. אמנם רקמה היתה עיסוקן של בנות המעמד הגבוה, אך פירוק הפעולה מזמן רצף של דקירה ופציעה, לעיתים אף פציעה עצמית (טקסט: תמר לב־און).

עדי קרליץ, לוכד החלומות. צילום: מ״ל

עדי קרליץ, לוכד החלומות. צילום: מ״ל


נקודת מבט // זהבי אפלבאום

אוצר: ארמנו טדסקי

זהבי אפלבאום היא לא רק אמנית, היא גם משוררת. יצירותיה הן שירים צבעוניים ריאליסטיים ורומנטיים בו זמנית, המבטאים רגישות עמוקה. בעדינות ייחודית השמורה למעטים היא מציירת את מה שליבה מצווה, ואת שמעורר את מצפונה וסקרנותה. ישנם עבודות וציורים רבים הממחישים את הנופים והפינות המעניינות ביותר בישראל, אך ביצירותיה חבויה משמעות אחרת – ניחוח עתיק מלא תרבות וחוכמה, המעביר סיפור רהוט של עולם מורכב ומרתק. בין האמנית לאדמה עליה היא דורכת קיים קשר הדוק, שאותו היא מתארת באמצעות דיוק המחווה הציורית, באלגנטיות של משיכת המכחול ובתחושת צבע מעודנת. יצירותיה מתאפיינות בתנועה וחיוניות, המשקפים את מבטה של ​​אישה דינמית הקשובה להתרחשות סביבה, ובו בעת בעלת ראיית חיים בוגרת, המנוגדת למרכיבים הקריטיים, השבריריים והבלתי מובנים לעתים קרובות המשפיעים את אומנותה.

לישראל פנים אנושיות וגיאוגרפיות רבות, אולי אינסופיות, והן מעוררות השראה אצל אפלבאום באופן מתמיד. היא נהנית במיוחד לתאר את הנוף של הרי יהודה, מקום מגוריה: שדות ירוקים, מבנים כפריים, זריחות ושקיעות. בתערוכה היא מתמקדת בדמויות המהוות חלק בלתי נפרד מהחיים הישראליים הרבודים: מהילדים בחוף הים ועד האישה הזקנה במגבת הצבעונית המתהלכת על החול, ממוכר הגלידות ועד הגבר המוכר מזון בשוק. האמנית מקדישה תשומת לב רבה לפרטים הבאים לידי ביטוי בכמה מיצירותיה, כמו כפות הרגליים הנשיות בשמש ומגדלי הפיקוח המאפיינים את אזור החוף המתוארים בתחנת המציל.

תוך כדי תנועה בשדה ההתבוננות של האמנית, נוכל לשנות נקודת מבט מבלי לנטוש את מרכז הפוקוס. במידה ופרט קטן לוכד את תשומת ליבנו נוכל להתעמק בו, לחקור את האזור המקיף אותו בחיפוש אחר פרט אחר המתקשר אליו, ולאחר מכן לצלול עמוק אל תוך הציור. דרך התבוננות, זהבי אפלבאום מקרינה עצמה על האחר ולא רק על עצמה. הפתיחות הזו היא שמאפשרת לה להכיר את סביבתה לעומק ובכך להבין את המהות, את הפוטנציאל שלה ואת הצורך הבסיסי לראות ולהיראות.

בשל אופייה החקרני, ההתבוננות היא המפתח שפותח את הדלת ליצירתיות וחדשנות. היא חושפת את מה שאיננו יודעים ולכן היא מהווה את הבסיס לכל התקדמות. עבודותיה הן ציורים ריאליסטיים המבטאים יכולת ציורית מתקדמת, העולה בקנה אחד עם זו של כמה מגדולי הציירים האירופאים של המאה ה־19. מטרתה היא לייצג את המציאות על ידי חקירת הנורמליות שלה, וכלה בהיבטיה הבנאליים והאקראיים ביותר. הנושא המועדף עליה הוא נוף, אך עם הזמן מרכז העניין האמנותי שלה מתרחב לכל תחומי החיים. בציוריה, האמנית בוחרת שלא לייפות דבר – לא חפצים ולא אנשים. הדמויות אינן מאופיינות במימיקה או בהעמדות מופרזות. הצבע צפוף וניגודי האור והצל מוגדרים היטב. כוח הביטוי טמון בציור שלה ולא בנושא אותו היא מציירת.


ניסוי כביטוי // מאשה אורלביץ׳

אוצר: אריה ברקוביץ

הטכניקות שבהן משתמשת מאשה אורלוביץ׳ הן הרכב קאמרי או אפילו תזמורת שלמה. יש בהן שימוש בטכניקות הדפס ידניות שונות ושילוב ביניהן באופנים יוצאי דופן. משקלו של מכבש הדפוס מזכיר לנו תהליכים הקורים בבטן האדמה ונדחקים ומבצבצים על פניה בעקבות לחצים עצומים הפועלים מתחת לפני השטח. כך הופכים חומרים אורגניים לאדמה פוריה או ליהלומים (טקסט: ד״ר צבי אורגד, המחלקה לאמנות יהודית, אוניברסיטת בר אילן).


בית האמנים תל אביב
אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה: 21.9; נעילה: 14.10

מאשה אורלביץ. צילום: אלכס רוזנבלט

מאשה אורלביץ. צילום: אלכס רוזנבלט

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. אתי

    מדוע אריה ברקוביץ אוצר 75% מהתערוכות בבית האומנים? האם האוצרות היא חלק מהשרות שבית האומנים נותן ללא עלות לאמנים/יות?

  2. שורו

    אכן מוזר. איך אריה ברקוביץ כותב על שלל התערוכות הנל ללא יידע מינימלי באמנות, וכמה תערוכות כאלה יעברו בבית האמנים כשהאמנים כותבים את הטקסטים של עצמם ? מי כתב את הטקסטים האלה? מי נתן לאריה ברקוביץ כבר עשרות שנים להיות המנהל והאוצר של התערוכות האלה ? ברקוביץ לא למד אמנות, הוא למד עיצוב תפאורות וככה זה נראה. יש להחליף את ברקוביץ מיד באיש מקצוע כלוונטי בתחום האמנות.

  3. דליה

    האם ברקוביץ מקבל שכר על האוצרות? מקווה שלא. הוא מקבל שכר כמנהל בית האומנים. כדאי להבהיר את העניין.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden