הענקים של אי הפסחא: לא אותו קוסאשווילי שלמדנו להכיר

אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של דובר קוסאשווילי. מאז ״חתונה מאוחרת״ לא התחברתי ליצירותיו. חלקן היו טובות יותר, חלקן פחות. הרבה מהוולגריות, מהקיצוניות וההפרזה, ההחצנה והבוטות – המיותרת לפרקים – לא ישבו אצלי היטב. בסרטו החדש, למרות קווי ההשקה הברורים לגוף עבודתו, יצאתי עם התחושה שזה לא לגמרי אותו קוסאשווילי שלמדנו להכיר – לטוב ולרע גם יחד.

״הענקיים של אי הפסחא״ מבוסס על סרט קצר שהבמאי יצר לפני כמעט שלושה עשורים (״עם חוקים״, שזכה להכרה עצומה). הסיפור עוסק במשפחה גרוזינית, חבריה ומכריה, ומסופר בעיקר מנקודת מבטם של הדור הצעיר. הילדים גדלים במסגרת עולם מסורתי, פטריארכלי, אפשר להגיד מיושן עד לתחושה של הזרה.

זה לא מסוג העולם שאני גדלתי אליו ולא עולם שיצא לי לבוא איתו במגע: אבא שמעניש את ילדו באמצעות גזימת שיערו על מנת לסמנו כגנב; אב המנסה להשליט סדר כוחני על זיווג ביתו; מגוון קשרים הפכפכים ומשוחדים בין עבריינים מבוגרים לילדים קטנים. הכל מתנהל במעין חממה קטנה של כ־100 מטר רבוע – הדירה המשפחתית ושלוחותיה.

שתי הדמויות המרכזיות בסיפור הן זאזא (עדן צימבלסטה) ואחותו מדיאה (קייט קונלין), כל אחת כרוכה סביב סיפור אהבה מאתגר בצורתו שלו. שתי פרשיות האהבה לא בדיוק מצטלבות זה בזה, אבל הן סוללות שני קווי עלילה משלימים־מקבילים שמהם מתפצלים סמטאות נרטיביות קטנות הנארגות בשתי וערב. מפגשים אלו מתרחשים לא פעם סביב קלף אספנות ששמו ״הענקים של אי הפסחא״ – כשם הסרט. הקלף מתגלגל מיד ליד ומה שמניע אותו בין הידיים הוא ניסיונות כיבוש רומנטיים שמצליחים לייצר נזק היקפי לא קטן – שכן המטרה מקדשת את האמצעים.

איפה שקוסאשווילי ויתר על מורכבות פואטית, הסרט חודר באופן העמוק ביותר. רגעיו המצחיקים ביותר מתרחשים כשהוא דומה לדרמה קומית משפחתית קלילה, יותר מליצירה דרמתית קוסאשווילית פומפוזית

לא רק צמתי עלילה יש בשפע. יש גם קונפליקטים, מריבות, אינטריגות משפחתיות ושפה סמלית עשירה, הכוללת דימויים חוזרים או ציטוטים שברור שיש להם פרשנות שופעת. במובן זה, אני חושב שהענקים של אי הפסחא הוא הטקסט הפוליסמי ביותר בקריירה של הבמאי. ביחס למה שיצר קוסאשווילי לאורך הקריירה שלו, יש בסרט הזה משהו פחות גס, בוטה וחד משמעי באופן שבו אפשר לקרוא אותו. מצד אחד, הוא שופע רכיבים סמליים, דבר המעניק לו תחושה פואטית ומתוחכמת. עם זאת, העודפות המטאפורית עשויה להפוך לחרב פיפיות, שכן לפעמים השפע הופך את היצירה לעמוסה מדי, מה שמרגיש כמו קוביה הונגרית שצריך לפצח.

הענקים של אי הפסחא דווקא פורח ברגעיו הפשוטים: ברגעים האגביים ביותר של הסרט או בסצנות קצרות שתורמות לאפיון הדמויות כמו הסב הנרגן (שמגלם גברי בנאי הנפלא) או אחותו של זאזא (עם יחסה המתוק והנאמן לאביה) ואחיו (התמים אך טוב הלב) הסרט פורח, משעשע, מלא ברוך וקסם קולנועי תמים. שם, איפה שקוסאשווילי ויתר על מורכבות פואטית, הסרט חודר באופן העמוק ביותר. רגעיו המצחיקים ביותר מתרחשים כשהוא דומה לדרמה קומית משפחתית קלילה, יותר מליצירה דרמתית קוסאשווילית פומפוזית.

לבו הפועם של הסרט שוכן בביתם של המשפחה ובשאלות האתיות היומיומיות הקטנות ביותר. דוגמה לכך מתבטאת בדימוי של שם הסרט, ״הענקים של אי הפסחא״, שמשמשים בצורות שונות הן כמנוע עלילתי והן כצורה סמלית, אפילו מיסטית, להשתלשלות העניינים. אבל הקלף הפשוט שמסמל אותם הרבה יותר משמעותי מערכם ההיסטורי והתרבותי של העצמים עצמם. זה היה יכול להיות באותה המידה כל מקום אחר בעל חשיבות תרבותית.

הקסם האמיתי טמון בקלף, והוא חזק יותר ממה שהוא מייצג ומסמל: הוא שוכן יותר בכוחו הארצי מאשר במטענו התרבותי. המסמן עולה על המסומן. בדומה לכך, קסמו הגדול של הסרט טמון ביומיומי והארצי, והוא מעורר הרבה יותר רגש בנקודות הפשוטות שלו מבמגוון התמטי שמסומל מאחורי סמלים, דגלים ואירועים, החלטות קשות ואיומים. יישום עלילתי לכך אפשר לראות במתח בין תחילת הסרט המתוק והתמים, לסופו העלום והעמוס קשרים בין־טקסטואליים פנימיים.

הענקים של אי הפסחא פועם בעדינות ובאותנטיות, בזכות הרגעים הפשוטים שמרצפים את מה שמתרחש בין תפניות דרמטיות ודימויים מטלטלים. נראה שהבמאי התבגר והתמתן אך שמר על אופיו הייחודי והטונים שבזכותם קיבל יוקרה והכרה. עם זאת, הסרט מעיד גם על כך שקוסאשווילי לא מצליח להימנע מדרמטיות מיותרת וגרנדיוזיות שלעיתים לא מעידות על הרבה טאקט. ועדיין, לפחות עבור כותב מילים אלו, זו יצירתו החביבה ביותר, הקסומה ביותר, ואולי הטובה ביותר.

---

הענקים של אי הפסחא
בימוי: דובר קוסאשווילי
108 דקות; ישראל, 2023
4 כוכבים