כל מה שחשוב ויפה
שירה שמיאן, זכרונות בארגזים. צילומים: מ״ל
שירה שמיאן, זכרונות בארגזים. צילומים: מ״ל

שירה שמיאן // זכרונות בארגזים

כששירה שמיאן עברה לגור במטולה, היא נתקלה בשורות־שורות של ארגזים חקלאיים שיצאו משימוש, ונותרו ליד הגבול עם לבנון. היא החליטה להפוך אותם לספר הסקיצות שלה, וכך נאלצה להתמודד גם עם יצירת עבודה עם אורך חיים מוגבל

בשנה האחרונה שלי ללימודי האמנות ניסיתי להשיג מלגה והתחלתי לבנות תיק עבודות. את המלגה לא קיבלתי, אבל בתהליך הבניה נפרסו לפניי לפתע העבודות שלי בפרספקטיבה שעוד לא יצא לי להסתכל עליה. הכל קרה תוך כדי עבודה על תערוכת הגמר, שבה תיכננתי ובניתי קיר גבס שהתנשא לגובה של שלושה מטרים ונמשך לאורך של כמעט שישה, כל זה כדי לייצר בו חריצים שמתוכם יבקעו שברים של יציקות גבס. כשנעתי בין בניית התיק לבניית הקיר הבנתי שכבר שנים אני עוסקת בהרס ובניה, ובכלל, יש לי חיבה גדולה לאסתטיקה של אתרי בניה.

את התואר הראשון שלי עשיתי בתכנית משולבת של בית הספר הגבוה לאמנות פרדס ובמדרשה לאמנות בבית ברל. גרתי אז בירושלים וכל הזמן הייתי בנסיעות לשם או לשם. כשפירקנו את תערוכת הגמר והקיר (ליטרלי פירקנו, עם פטישים, איזמלים וארבע מצלמות לתיעוד) הבנתי שאני חייבת משהו אחר. ארזתי את עצמי ועברתי למטולה.

במטולה, הארגזים היו אחד הדברים הראשונים שהכרתי. זה התחיל בזה שהם פשוט הנוף של הבית שלי (ביחד עם לבנון והחרמון המושלג). רוב החברים שלי גרים בקצה האחר של העיר ותמיד העדפתי לעשות את הדרך לשם בנסיעה או בהליכה דרך גדר המערכת. והארגזים פשוט היו שם.

את הארגזים הללו מכנים חלק בשם ״שכונת הארגזים״: שטח לא קטן שיושב ממש על גבול לבנון ובו שורות על שורות של ערימות ארגזי עץ ששימשו לאיסוף הפירות של חקלאי מטולה.לכל חקלאי יש שורה או שתיים, והשמות שלהם מוטבעים על הארגזים. מאז שעברו החקלאים להשתמש בארגזי פלסטיק לפני שנים, מונחים שם ארגזי העץ – ללא שימוש.

לא מתפרנסים מאמנות, דיוקן עצמי כמנקה

לא מתפרנסים מאמנות, דיוקן עצמי כמנקה

מפנים את הארגזים

מפנים את הארגזים

דיוקן עצמי

דיוקן עצמי

התאהבתי בהם מהרגע הראשון. ראיתי מולי קונסטרוקציה מטריפה שיכולה להיות ולהפוך ולהכיל כל כך הרבה דברים, ובעיקר כזו שיכולה להיות בסיס נפלא לאמנות. הקאצ׳ הוא שאני פסלת. אני חושבת כפסלת ומשכנעת את עצמי מהיום הראשון שהתחלתי ללמוד אמנות שאני לא ציירת (מחשבות שמלוות לעיתים ברגשי נחיתות מנחמים).

המחשבה שחזרה והדהדה לי בראש בכל פעם שעברתי שם (פעם־פעמיים ביום) היתה ״כמה נפלא אם תהיה פה תערוכת ציורים״. איזה טירוף יהיה לאצור תערוכת ציורים בתוך הקונסטרוקציה הזאת של ארגזים על ארגזים לאורך ולרוחב ולגובה, שורות על גבי שורות, וכל אחת שונה מקודמתה. וואו!

אבל אני לא ציירת. וכך דחיתי את הרעיון במשך שנה וחצי, עד שיום התחילו לגרוס לי את הארגזים. זו הייתה אחת מנקודות המפנה, השניה הייתה הבחירה לעזוב את האזור. הכל הוביל אותי להבנה שאף אחד אחר לא יעשה את זה, ושאם זה לא יקרה עכשיו – זה לא יקרה לעולם. והיי, אני לא ציירת, אבל וואלה אני אוהבת לרשום. קיבלתי את ההחלטה להפוך את הארגזים לספר הסקיצות שלי.

התחלתי בטקס שנמשך חודשיים שלמים: בכל יום, כשעה לפני השקיעה, הגעתי לארגזים עם צבעי פנדה, פסטל, גירים, פחם, וגם נייר שיוף למקרה שיהיו טעויות. קודם כל הייתי מצלמת את הציור של היום הקודם, כל עוד יש לי אור, ואז משוטטת ומחפשת את הארגז הנכון לעבוד איתו

התחלתי בטקס שנמשך חודשיים שלמים: בכל יום, כשעה לפני השקיעה, הגעתי לארגזים עם צבעי פנדה, פסטל, גירים, פחם, וגם נייר שיוף למקרה שיהיו טעויות. קודם כל הייתי מצלמת את הציור של היום הקודם, כל עוד יש לי אור, ואז משוטטת ומחפשת את הארגז הנכון לעבוד איתו. משך הציור ארך כחצי שעה עד שעה. בציורים ספורים החושך הכריע אותי וחזרתי למחרת לסיים אותם באור יום.

ציירתי זיכרונות, רגעים שגרמו לי לעצור ולהתבונן, מקומות שאני נפרדת מהם, אנשים שהיו בשבילי משמעותיים, וגם מעט מהמורכבות בלגור על הגבול. אני זוכרת את הרגע שהבנתי שגרסו לי ציור בפעם הראשונה. יש משהו בלצייר אל מול הגריסה. זה הפעיל אצלי הרבה מנגנונים שפתאום הפכתי להיות מודעת אליהם. מצד אחד זה שיחרר אצלי איזושהי אחזקה בפעולת הציור. משהו הפך להיות הרבה יותר חופשי, זורם, לא ביקורתי; כי הרי אין להם עתיד. מצד שני גיליתי כמה אני רכושנית כלפי האמנות שלי וכמה זה מורכב לצייר בשטח שהוא של כולם, כזה שבו אפשר לגרוס את הציור שלי, או לקחת אותו, או אפילו לגלות שמישהו החליט להרוס אותו.

דיוקן עצמי על ראונר (בעלי הבית)

דיוקן עצמי על ראונר (בעלי הבית)

אבא בבית חולים

אבא בבית חולים

ממגנים את מטולה

ממגנים את מטולה

יעלי בארגזים

יעלי בארגזים

birds

לצייר מול הגריסה אומר גם לנסוע בבוקר לעבודה, לראות מלגזות מפנות ארגזים, ולתהות אם בכלל הם יבחינו בציור, ואם יבחינו – האם יחליטו לחוס על אותו ארגז? האם אני הייתי מבחינה? אם הייתי יושבת עכשיו על מלגזה, האם הייתי עוצרת את רצף העבודה שלי כדי לחוס על איזה קשקוש על עץ? אין לי תשובה.

לצייר בשטח נידח אומר לקוות שאלו שעוברים שם יומיום כבר שנים, יעיפו לרגע מבט וייחשפו למשהו אחר בתוך השגרה הרוטינית שלהם. לצייר בפריפריה אומר להתעקש שוב ושוב ושוב להביא את האמנות לעם, ומתוך כך את העם לאמנות.

לצייר על הגבול אומר לפגוש בכל יום בדרך את האיש המבוגר שיושב ברכב שלו וצופה שעות אל עבר לבנון, לברך יומיום את סיור החיילים לשלום, ובשבועות האחרונים גם לשמוע את המוזיקה מהרכבים הלבנונים שמתקרבים ובודקים את סף ההכלה של צה״ל. לצייר על הארגזים היתה עבורי פעולה סיזיפית כדי לגרום לכולם לראות את הדבר שראיתי בהתחלה – כמה יפות שורות הארגזים.

יום לפני סיום הפרויקט החלטתי להזמין את תושבי מטולה להגיע ולצייר איתי, ולהפוך את המרחב הזה למרחב ציורי של כולם, שאמן וימשיך לצבור ציורים חדשים גם כשאני כבר לא שם.


מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

מעבר לתוכן מרכזי, for shortcut key, press ALT + zמעבר לסגיר, for shortcut key, press ALT + x
Silence is Golden