ענת ז׳ליגובסקי // מראה הנפש – התודעה בראי האבולוציה

שמי ענת ז׳ליגובסקי ואני רופאה וציירת. נולדתי בפולין ועליתי לישראל עם משפחתי. למדתי רפואה במילאנו ועברתי לגור בעיר רובו שבאזור פוליה בדרום איטליה. שם עבדתי כרופאת משפחה וציירת והקמתי משפחה. ציירתי מגיל צעיר, אבל ההכרה שאני חייבת להביע את עצמי באמצעות הציור, שזו דרך התקשורת ההכרחית שלי עם עצמי ועם העולם – נעשתה ברורה לי בפתאומיות ובעוצמה כשהייתי לפני הבגרות, בתיכון.

התחלתי לצייר באובססיביות בדיו וציפורן. אני זוכרת שביקשתי מאבי שיקנה לי דיו וציפורן וזה נפל עליי ועליו כאילו מהשמיים. לא חשבתי על כך מעולם קודם, אבל היה לפתע לגמרי ברור, במין ודאות, ללא עוררין, שזה מה שאני חייבת לעשות. העולם שלי היה בתחילה שחור לבן. דיו שחור על נייר לבן. לא רציתי יותר ולא הבנתי מדוע. עם הזמן הרגשתי שאני חייבת להוסיף צבעים. בתחילה היו אלה אדום וירוק שהעצימו תחושות של מאבק והתעמתות, אבל גם תחושות של חיים, גדילה תקווה. רק מאוחר יותר הופיעו צבעים נוספים.

אני לא בטוחה אף פעם אם אני זו שמחליטה לצייר תמונה או שהתמונה בוחרת בי לצייר אותה. הרבה ציורים מתחילים כאילו מעצמם. כשאני מקשיבה לאנשים שמדברים על עצמם או על הרעיונות שלהם, כשאני חושבת על חיי, העט מתחיל להגדיר חלק מהעולם שאף פעם אינו חד ממדי, אף פעם לא מכיל דבר אחד בלבד, והעולם הזה מתחיל לצמוח ולמלא את החלל ואת הנפש.

הצורות שמופיעות דרך הציפורן והדיו תובעות ממני את קיומן. אנשים, חיות, צמחים, יצורים דמיוניים, חפצים של יומיום כמו טלפון ישן או קומקום של תה, דימויי מחשבה. הדף מתחיל להתמלא חיים בצורות שבנדיבותן חולקות את חייהן זו עם זו, קומקום עם רגליים, בית עם ראש. העולם נראה לי תמיד מורכב, רב־פנים, כל הדברים משתרגים זה בזה. דרך ההתבוננות בעולם, דרך המבט המעורב תמיד, אני מנסה לתת ביטוי לפרטים הקטנים ביותר שבלעדיהם אין קיום לדברים.

בכל התמונות נתתי מקום למשחק החופשי של הדמיון שאליו שלחו אותי הדיונים שלנו. לרוב, הייתי, כמו שקראנו לזה, ״מתפרעת״, מציירת לא כדי לאייר ולהסביר אלא כדי להביע את דרך מהלכי הציור, את הסיפורים האפשריים שאליהם יכולים הרעיונות להוביל

דרך ההתמקדות הזאת בפרטים, דרך אלפי צורות זעירות, אני מספרת על המקום והכבוד שעלינו לתת לדברים הפשוטים ביותר, ועל האצילות, החדווה והסבל הקיימים בחיי היומיום. אני מתארת עדינות ושבירות, עייפות, דיכוי, אבל גם כוח והומור ועמידות.

כאישה אני מרבה לתאר נשים. עבורי נשות ״הדרום״, נושאות מטענים כבדים ונאבקות להחזיק בהם, והן תמיד מתקדמות, צועדות קדימה, מכוונות, מייצרות ומיילדות את נתיבי החיים. הן אינן חופשיות, אבל הן חזקות. הן גם שבירות ועדינות וצבעוניות. הנשים ממלאות את החלל שמסביבן בחפצים שהם סמלים של קבלה ונדיבות – כוסות תה, נעליים קטנות, בתים, קומקומים, מטריות.

במקביל, אני מתבוננת בעולם גם דרך המבט הקליני שנותן צורה ותוכן למחלות, לפצעים ולמכאובים, מבט המתענג על המתווים האנטומיים של איברי האדם ועל חקר המנגנונים שלהם, אך לעולם לא שוכח את האדם שמאחורי המחלה. הרקע הרפואי שלי והקשר שלי עם חוקרות כמו חוה יבלונקה, מריון למב, ושמעונה (מונצי) גינצבורג מאפשר לי לרתום את האמנות לתיאור פתוח – לעיתים משועשע ולעיתים מזועזע – של רעיונות בגנטיקה, אפיגנטיקה ותודעה.

בעבודה על הספר ״מראה הנפש – התודעה בראי האבולוציה״, מאת פרופ׳ חוה יבלונקה ופרופ׳ שמעונה גינצבורג (בהוצאת ספרי עליית הגג), הייתי משרבטת תוך כדי האזנה לדיונים שלהן, שואלת שאלות, מבקשת מאמרים וספרים. לפעמים הייתי מוצאת ציורים ישנים שחשבתי שהם משקפים את הרעיונות שבהם דנו, ולעתים קלעתי למטרה. אבל בדרך כלל ציירתי ציורים חדשים.

הייתי שולחת להן סקיצות של ציורים וחלקי ציורים, והיינו מדברות על כל אלה, ולפעמים חוה ומונצי היו מחליטות שצריך לחשוב מחדש על הטקסטים שתכננו לכתוב. בכל התמונות נתתי מקום למשחק החופשי של הדמיון שאליו שלחו אותי הדיונים שלנו. לרוב, הייתי, כמו שקראנו לזה, ״מתפרעת״, מציירת לא כדי לאייר ולהסביר אלא כדי להביע את דרך מהלכי הציור, את הסיפורים האפשריים שאליהם יכולים הרעיונות להוביל, מהלכים סיפוריים שגם אני עצמי מגלה מדי פעם, בפליאה, כשאני מתבוננת בציורים.

רצינו לתת למבט של המתבונן את המקום המרכזי, המקום האישי שלו, המקום המפרש שלו, המקום שבו האמנות – וזה כוחה הגדול – הופכת רעיונות לחוויות חושיות ורגשיות שהן תמיד גם פרטיות וגם משותפות, ומצד שני הופכת חוויות חושיות ורגשיות לרעיונות.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו