״שנינו״: אורית מגיע־שולב כותבת ומאיירת אחאיוּת

הצ׳אט עם אורית מגיע־שולב התקיים לפני מאורעות ה־7.10. ליבנו עם כל מי שנפגעו מאז אותו יום נורא. מי יתן שנדע ימים טובים יותר, ושכל ההחטופים והחטופות יחזרו בשלום הביתה במהרה.

יובל: הי אורית, בוקר טוב, מזל טוב על הספר החדש שכתבת ואיירת יצא לאור בהוצאת טל־מאי: ״שנינו״. זה הספר השני שלך, נכון?

אורית: השני שאותו כתבתי וגם איירתי, כן

יובל: כן, לזו הייתה הכוונה. ספרי על הספר, מה קורה בו

אורית: זה סיפור על אח ואחות שמאד אוהבים להיות ביחד. היא הגדולה – דברנית, יוזמתית, סוחפת; והוא הצעיר – שמנסה להתאים את הקצב ולעקוב אחריה. יש לה משקפיים, אבל בגדול היא לא רואה טוב – אותו ואת הצרכים שלו. וכך, דרך משחק מחבואים הוא ״עוזר״ לה לראות גם אותו

יובל: מאיפה הגיע הרעיון לסיפור?

אורית: האמת היא שבשיחה שלי עם אחותי הגדולה לפני שנתיים ככה. דיברנו על הילדים שלנו ואני אמרתי משהו כמו ״זה קשה להיות אחים״ והיא אמרה לי: ״עכשיו את יודעת איך הרגשתי להיות אחותך״, והמשפט הזה גרם לי לחשוב כמה עמוק הסיפור הזה של אחאיות ועל התפקידים שהוא מביא איתו.

לאח הראשון יש אחריות להתוות את הדרך, לשני יש רצון להשתייך אבל גם להמציא את עצמו ואיכשהו הם צריכים להסתדר (וזה עוד לפני שהסביבה ״מלבישה״ על הילד עוד תארים וציפיות). מצד שני – יש לי שלוש אחיות (אנחנו 4 בנות) והן החברות הכי טובות שלי. כך שהחברות המורכבת הזו היא עבורי משמעותית מאד

יובל: כתבת אחאיוּת – זה בכוונה? בטעות?

אורית: לא לא- יש מושג כזה בעברית: אחָאִיּוּת – מעמד של כל האחים והאחיות במשפחה נתונה

יובל: למדנו משהו חדש. אז יש גרעין של רעיון – מה עכשיו? ומתי נכנס האיור לסיפור

אורית: עכשיו נכנסות הסצנות המאויירות. חשבתי על כל מיני מצבים (בעיקר קומיים, אבל לא רק) שבהם הפער בין האחים בא לידי ביטוי – חלקן פיזיות (לדוגמה היא קופצת על חבל, אבל הוא מסתבך) וחלקן מנטליות (לדוגמה – הוא לא מהיר כל כך במשחק מחבואים). בכלל, מחבואים זה טריק שקשה לילדים לתפוס בהתחלה

יובל: ואז?

אורית: אז היו לי מלא סיטואציות קטנות שדי שעשעו אותי אבל היה חסר לי דבק. כי היה ברור לי שבתוך המשחק – האחות הגדולה מפספסת לגמרי את הצרכים של נח (כך קוראים לו, כי הוא… נח), והיה ברור לי שהיא צריכה להבין את זה איכשהו במהלך הסיפור.

לא רציתי לשלב דמות בוגרת ש״תלמד״ אותם (אמא או אבא) ורציתי שכל השיח בינהם יישמר אותנטי וישאר אך ורק סביב המשחק. ואז עלה לי הרעיון להתמקד אך ורק במשחק מחבואים – גם כי זה המשחק הכי כיף אבר, וגם כי הוא מייצר פנטזיה והבטחה: פנטזיה של פרידה וגם הבטחה לאיחוד מחודש. זה היה מבחינתי הפיצוח העיקרי של הסיפור

לא רציתי לשלב דמות בוגרת ש״תלמד״ אותם (אמא או אבא) ורציתי שכל השיח בינהם יישמר אותנטי וישאר אך ורק סביב המשחק. ואז עלה לי הרעיון להתמקד אך ורק במשחק מחבואים

יובל: תגידי משהו על השפה האיורית? הקו, הצבע, התנועה? (יש הרבה תנועה באיורים)

אורית: אני אוהבת מינימום. אני חושבת שהרבה ספרי ילדים סובלים מעודף צבעוניות או פרטים. אני בכלל מגיעה מרקע של עיצוב תעשייתי – שם לכל מרכיב צריכה להיות סיבה והצדקה. באיור אני משתדלת מאוד להתמקד במה שצריך כדי להעביר את המסר, אבל אני לא ״מתקמצנת״ בכל מה שקשור להבעה. ולכן תנועה ורגש זה דבר שאני מייחסת לו חשיבות גדולה

יובל: את יכולה לתת איזו דוגמה או שניים מהכפולות/איורים שבסיפור?

אורית: לדוגמה בכפולה שבה היא ״הוגה״ את הרעיון למשחק – הפרצוף שלה ממלא את כל הפורמט, כי ההתמקדות היא ברצון שלה. אחר כך – בזום־אאוט – אפשר לראות את נח שלא עומד בקצב שלה. הכפולה הבאה מלאה במשחק חד צדדי ומלאה בדינמיות שלה ובסטטיות שלו.

וכשהוא הולך – שוב הפורמט ריק. כך אני מנסה להכניס גם את פערי הקצב שבינהם

יובל: הזכרת מקודם את הרקע שלך בעיצוב תעשייתי – אז קודם כל ספרי קצת עליו ואיך התגלגלת לאיור (ולכתיבה)? ואז נחזור לספר

אורית: בבצלאל למדתי עיצוב תעשייתי. זו היתה החלטה לא שגרתית מצידי, כי הייתי תמיד טיפוס שמצייר, אבל הוקסמתי מהתחום והחלטתי שאני חייבת ללמוד אותו. שם הכרתי את כפיר, בן הזוג שלי, והתחלנו ליצור ביחד (גם את פרוייקט הגמר עשינו יחד). יש לנו סטודיו משותף לעיצוב תעשייתי ולעיצוב גרפי

יובל: מתי כל זה קרה?

אורית: 2002. אחרי הלימודים הצנו בכל מיני מקומות בעולם, זכינו בפרסים והרגשנו שהכל (טוב, לא הכל הכל) פרוש לרגלינו. אבל כשחזרנו לארץ, ״לחיים עצמם״, התאכזבנו נורא מהעובדה שאין תעשייה, אין שוק רציני של עיצוב תעשייתי ואין הרבה דרכים להתקדם.

לי באופן אישי היה קשה גם המרחק שבין הרעיון לתוצאה – בעיצוב תעשייתי המרחק הוא גדול ולפעמים מייגע. במדיה דו־ממדית המרחק מהעפרון לתוצאה הוא קצר וגם תלוי בעיקר ביוצר/ת (בניגוד לתעשייה) ולכן גם מספק יותר. במקביל באחת התערוכות שהצגנו באיטליה הלכנו לתערוכת האיור בבולוניה ושם הבנתי שאני חייבת לגעת גם בזה. אז אפשר לומר שאני ברומן משולש עם עיצוב תעשייתי – איור – עיצוב גרפי

יובל: ומתי החלטת לקפוץ לבריכה ולכתוב ולאייר את הספר הראשון שלך? איך זה קרה?

אורית: מממ… זה התבשל אצלי הרבה זמן. אבל מה שהיה גיים־צ׳יינג׳ר מבחינתי היה קורס למאיירים־כותבים, שהנחתה תמר הוכשטטר (הנדירה!), שנרשמתי אליו. כשנגמר הקורס הבנתי שמכאן אין דרך חזרה ואני חייבת לעשות את זה

יובל: וזה הוביל לפני שנתיים ל״מה שנסיכה צריכה״?

אורית: נכון

אורית מגיע־שולב. צילום: מאיה לבנת־הרוש

יובל: אז אם לחזור למסלול הפחות שגרתי שלך, של העיצוב התעשייתי שהוביל לאיור, זה עדיין לא מסביר את עניין הכתיבה. מאיפה הוא הגיע? תמיד הרגשת צורך לספר סיפור?

אורית: אה. תכל׳ס העניין הוא באמת הצורך לספר סיפור. יש לסיפורים כוח חזק מאד עלי. גם בתלת־ממד אנחנו תמיד מגיעים קודם כל עם איזה נרטיב מובנה, גם במיתוג יש ללקוח סיפור לספר וכמובן שגם בעיצוב. האתגר שלי הוא לספר אותו בצורה המזוככת והמדוייקת לו. פיקצ׳רבוק המשלב טקסט וויז׳ואל מאוד מסייע לספר סיפור בדרך הזו

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שניפרד?

אורית: הכי חשוב להיות טובים ונדיבים ולשאוף לטוב 🙂

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה