עוגלשבת של אבישג שאר ישוב: צמיחה, יצירה, רוויה וגעגוע

יובל: הי מירית, בוקר טוב וחג שמח! מה שלומך בימים אלו של תקופת החגים, את מאלה שרוצות שזה כבר יגמר או שטוב לך עם זה?

מירית: הי יובל! בוקר אור וחג שמח 🙂 אני מאלה שנותנות לכל יום להשפיע על ההחלטה אם היא רוצה שזה ייגמר או שימשיך. בנתיים זה סבבה, אבל חאלס עם ארוחות החג

יובל: לגמרי. אבל ככה זה אצלנו, אוכלים ואוכלים.

ואם כבר ארוחות, בואי נעבור לקינוחים ונדבר על ״אסופה: הסיפורים והמתכונים של עוגלשבת״, הספר שעיצבת בסטודיו דוב אברמסון לאבישג שאר־ישוב, שהדיע לשורטליסט של תחרות תריסר ספרים של היוזמה החדשה של עיצוב ספרים מאוחד, שזה כבוד גדול, אבל נראה לי שהיה צריך להמציא לספר הזה קטגוריה משל עצמו 🫣

מירית: איזה מעבר חלק 🤣

זה לחלוטין צריך קטגוריה משל עצמו. כשאבישג הגיעה לסטודיו, היא אמרה לדוב בשיחה המקדימה (שסקופ, בכלל לא נכחתי בה בשלב זה, הכנסתי את עצמי לפרויקט בשלב מאוחר יותר), שזה לא עוד ספר אפייה. וזאת אמירה שלרוב נוטים לייחס לאמנים שמאמינים בלב שלם שהיצירה שלהם מיוחדת ולא נכנסת להגדרה קיימת. אבל וואלה, הבטיחה וקיימה.

זה ספר דוקו־אפייה־צילום שמאגד את העבודה של אבישג כצלמת עיתונות מחוננת ובעלת עמוד האינסטגרם ״עוגלשבת״, אבל כמו כל דבר מסובך, זה עוד יותר מזה 🙂

יובל: אז אני רגע אקשה ואחזור על מה שאמרת, נדמה לי שכמעט כל מי שמוציא ספר בישול יגיד שזה לא עוד ספר בישול (או אפייה או מתכונים). רגע לפני העיצוב, אולי תספרי מה הספר כולל

מירית: אני אנסה 🙂

בשש שנים האחרונות אבישג תפעלה את העמוד עוגלשבת שנולד מתוך הצורך שלה לעבד טראומה אישית של תאונת דרכים קשה, ומתח מתמשך שנקרא עבודת עיתונות במדינת ישראל, והחליטה לתעל את כל האנרגיות למטבח. בכל שישי היא אפתה עוגה לבני, האיש שלה, שתקשרה בצורה כזו או אחרת עם מאורעות השבוע, אישיים או לאומיים. במקביל בני שזר לה (שזר!) זר פרחים לשבת. 

הספר כולל מתכונים, זה כן, אבל הם לא מחולקים לפי חלוקה סטנדרטית של סוגי עוגות, בחושות שמרים וכו׳, אלא גם קטעי טקסטים וצילומים של אבישג שהשפיעו על אותו שבוע ועל אותה עוגה.

והדבר היפה הוא שמלכתחילה המטרה של אבישג לא היתה שזה יהיה ספר אפייה, מבחינתה זה היה הגיוני לגמרי לרצות את הספר אבל לא לרצות להכין אף מתכון ממנו. וזו כבר היתה הרמה יפיפייה להנחתה – לעצב ספר שלא חייב להיות שימושי, מובן או קונבנציונלי, אלא חווייתי, תחושתי וסיפורי

יובל: כמה הכרת את אבישג ואת העמוד לפני כן?

מבחינתה זה היה הגיוני לגמרי לרצות את הספר אבל לא לרצות להכין אף מתכון ממנו. וזו כבר היתה הרמה יפיפייה להנחתה – לעצב ספר שלא חייב להיות שימושי, מובן או קונבנציונלי, אלא חווייתי, תחושתי וסיפורי

מירית: את אבישג עצמה לא הכרתי בכלל. אחרי העמוד התחלתי לעקוב בשבוע שהיא פרסמה את העוגה של נועה ירון. זה היה אסקפיזם נחמד לשבת והיה כיף לקרוא את המחשבות שלה, אבל לא חשבתי שהיא ואני נהיה חברות. היא נראתה טוטאלית כזאת, ופרפקציוניסטית, וקצת משוגעת. והיא באמת כל הדברים האלו, וזה חלק מהקסם שלה. 

כשהיא פרסמה שהיא מתחילה לעבוד על הספר ושאפשר להירשם למכירה מוקדמת, נרשמתי. היא התחילה תהליך עיצוב שלא המשיך ופנתה לסטודיו של דוב. בשיחה אגבית עם אלעדי (אלעד ליפשיץ) גיליתי שהיא פנתה לסטודיו ואף התקיימה שיחת היכרות. זה היה השלב שביקשתי מדוב לעצב את הספר, ונכנסתי לדלת פתוחה לגמרי 🙂

יובל: נייס! אהבתי שנרשמת למכירה המוקדמת…

מה את יכולה לספר על התהליך? מאיפה מתחילות?

מירית: ואוו. מאיפה מתחילות זו שאלה מצוינת.

בפגישה הראשונה שלנו יחד עם הדר ביסמוט וכנרת יפרח, שליוו אותה מההתחלה, היו המון מחשבות ורפרנסים שאספנו, אבל הכל היה לא מהודק. 

האתגר העיקרי היה שיש כמה צירים לספר וצריך לחשוב איך מחברים אותם – העוגות, הצילומים, הטקסטים, הפרחים של בני, פרשות השבוע והתהליך התרפויטי של אבישג בתוך כל הדבר הזה. איך הדבר הזה בכלל הולך להיות מוצ ג- זה לא יכול להיות בחלוקה קטגורית של בחושות, שמרים וכו׳, כי זה לא העניין של הספר, אבל גם לא בציר כרונולוגי כי הסיפור שאבישג רצתה לספר היה חשוב יותר מציר הזמן. 

בסוף אחרי כמה שיחות זום מאד ארוכות הגענו לחלוקה לפרקים שהתחילה לסדר את כל הפאזל הזה. הספר מחולק לפי התחושות של אבישג בנוגע לעוגות: בית, צלקות, צמיחה, יצירה, רוויה וגעגוע.

וזה היה יפה כי זה הביא את הצופה ללוות את אבישג בכל התחושות שלה מול הפרויקט. מהשלב שהיא ניסתה להתחבר ולרפא צלקות, ועד השלב שהיא התעייפה ורצתה לסיים את זה

מירית אפי. צילום: נועם פיינר

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

יובל: ואז? כי בשלב הזה עדיין יש מתכונים וצילומים (ותחושות) – מה בהחלטות העיצוביות מעביר את זה?

מירית: ראשית, עיצוב שער הפרק. רצינו לשחק עם הסתרה וגילוי – אחרי הרבה מחשבות (הו כה הרבה) הגענו לפתרון של צילום מפת השולחן על השולחן שעליו צולמו (כמעט) כל העוגות, אבל כל פעם בצורה שונה. המפה הודפסה על נייר פרגמט דקיק ומתחתיו הופיע השולחן, כל פעם במופע אחר, וחשף את תוכן הפרק.

שנית, תוכן הפרק. פרק צלקות מתמקד בניסיונות של אבישג להתמודד עם צלקות אישיות ולאומיות ויש בו עוגות של שמתמודדות עם בידוד, קורונה, אוקראינה, מערכות בחירות ומוות. פרק רוויה מתעסק בעייפות החומר, בניסיון לגרור את עצמך לעמוד בהתחייבות שלך מול עצמך, ומפיק בעיקר עוגות פשוטות.

מעבר לזה, בחלק גדול מהעוגות יש דפי אינסרט שמלווים את הטקסט ואת העוגה והופכים את החוויה לשלמה. יש עוגה בצורת אורקה, אבל יש גם תמונות ממסע משוגע כדי לצלם אורקה בים הארקטי

יובל: וואוו. זה באמת היה מסע משוגע. אני זוכר שעקבתי אחרי הסטוריז מהים הארקטי וזה היה ממש כמו הסדרה הכי מותחת

מירית: לגמרי! מעבר לזה שהחלום שלי הוא לראות את הזוהר הצפוני, זה היה אינסיין כי ידעתי כל הזמן מה המטרה הסופית של הדבר הזה. וזה הדבר שבאמת תפס אותי בעמוד של אבישג ושאותו רציתי להעביר בעיצוב של הספר: עוגות מעניינות אותי, אבל לא עד כדי כך, אבל לספר סיפור דרך תמונות לא מבוימות, זה משהו. בתקופה שהיא ובני טיילו בארצות הברית ליומולדת 40 נצמדתי לסטורי כלוח השראה ליום שבו אני אעשה את הטיול הזה 🙂

ֿזה היה אינסיין כי ידעתי כל הזמן מה המטרה הסופית. וזה הדבר שבאמת תפס אותי בעמוד של אבישג ושאותו רציתי להעביר בעיצוב של הספר: עוגות מעניינות אותי, אבל לא עד כדי כך, אבל לספר סיפור דרך תמונות לא מבוימות, זה משהו

יובל: מה עוד את יכולה לספר על התוצר הפיזי הסופי. אני בעברי הרחוק מעצב גרפי ונראה שמבחינת הדפוס ממש הלכתן פה על למה לעשות פשוט אם אפשר מסובך 😬

מירית: 🤣🤣🤣

מבטי הייאוש של רועי מדפוס ע.ר אמרו הכל. תכל׳ס, השלב שהכי פחדתי ממנו היה להעביר קבצים לדפוס והנחיות מה מגיע לפני מה ואחרי מה. בגדול, זה חלום של כל מעצבת, להתפרע עם סוגי ניירות, גדלים, השבחות וכו׳. אבל זה מלכוד, כי צריך מאוד להיזהר לא להפוך את זה לגימיק. 

היו רגעים שפחדתי שאנחנו מעמיסות יותר מידי אספירציות על ספר אחד יפה. והיה צריך לנסות לנתב את הכל למחוזות היגיון. הבדיחה היתה שעל כל הערה של אבישג נוספו עוד 50 ש״ח למחיר הספר. 

הכריכה היתה האישיו הכי רציני מבחינתה. היא לחלוטין שופטת ספרים על פי כריכתן ואכלה לי את הראש עם רפרנסים לכריכות אינטרקאטיביות, שמפעילות מנגנון הבנה מורכב של מה אני רואה כאן ואיך זה מתקשר לספר. 

היו ניסיונות בחיתוך צורני של פילם, עבודה ממוחשבת של רקמה, מחשבות על חיתוך לא סטנדרטי של הכריכה, עיטוף בבד (אמיתי. היא באמת לא שפויה) עד שאבישג הביאה את ההברקה של הצלחת השבורה, שגם שם היא התעקשה לקידוח אמיתי -, ולתפור, ולא חלילה להשתמש בפוטושופ. ותקשיב, אני צינית לפעמים לעמלנות שכזאת. אבל בסוף זה די מדהים להיות חלק מתהליך כזה, ולקבל בהכנעה שאולי השבר לא יהיה כמו שרצית אבל זה החיים

יובל: מה זאת אומרת קידוח אמיתי?

מירית: קדיחה של צלחת חרסינה במקדח יהלומים מתחת למים כדי ליצור חור נקי שלא ירסק את כל הצלחת

יובל: הו וואוו

יובל: אז בסוף בסוף אחרי כל המאמץ הזה מתבקשת השאלה על מקומו של אוביקט פיזי כמו ספר בעידן הדיגיטלי. אני מספיק קשיש בשביל לראות איך לא מפסיקים להספיד את הדבר הזה והנה, תהליך כל כך מורכב בעידן ה־AI שהופך עולמות. מה הטייק שלך על זה?

מירית: אני חושבת שאוהבים לדבר על זה כי זה נשען על נוסטלגיות. מה היה פעם, מה היום ולאן הכל הולך. אבל נראה לי שזה לא כזה דיכוטומי. רועי בבית הדפוס סיפר לנו שעלות נייר ממשיכה לעלות כי השימוש בו ממשיך להיות הכרחי. 

מעבר לזה, בוא – הספר הזה הוא לא הפריט הכי הכרחי בבית. אם את או אתה קונים אותו, זה כי אתם מעריכים בדיוק את סוג ההפקה והתהליך שהפכו אותו להיות מה שהוא. ואז השאלה של הפיזיות לא רלוונטית – מי שאוהב להריח דפים ולהרגיש מרקמים – ברור שהוא ירצה לאחוז בו. המתכונים נשארים באינסטגרם, זה לא עבור מי שמחפש לדעת כמה גרם קמח צריך בעוגה

יובל: טוב זה לגמרי מתמצת את העניין. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

מירית: רק לציין שעשייה מורכבת כזאת של ספר מחייבת גב תומך. דוב נתן לספר אישור מיוחד להיות פרויקט שייקח את הזמן שהוא צריך, ללא חישובי עלות ותועלת. וזה נתן לי את השקט הנפשי לחקור ולבדוק ולנסות ולמחוק ולעשות 5 (!) העמדות שונות של הספר.

ואני שמחה שהספר זוכה להד הזה, כי מעבר לעבודה של אבישג, שמדברת בעד עצמה, זה מחזיר קצת את הרומנטיות למקצוע ומזכיר את ההתלהבות של תקופת הלימודים שבה פלטת צבעים נראתה כמו ההחלטה הכי קשה שנעשה.

זה נחמד, בסוף זה באמת אסקפיזם 🙂