״היוצר״: פחות מדי אדם, יותר מדי מכונה

מערכות יחסים בין בינה אורגנית למלאכותית, בין אנשים למכונות ובין אנשים להכחדת האנושות -מעסיקות את התמונה הנעה מאז שנולדה. מ״זמנים מודרניים״ ועד ״אודיסאה בחלל״, ״בלייד ראנר״, ״שליחות קטלנית״, ״המטריקס״ ורבים אחרים עסקו בקונפליקט השוכן לא רק במפעלים, במחשבים ובבואות אלקטרוניות, אלא גם במעמקי הנפש האנושית, השברירה, על אודות אופיה הלא צפוי אך הנחוץ של המכונה לתרבות המתועשת. יתרונות. חסרונות. סכנות. מטאפורה קולנועית ותיקה ופופולרית שהניבה תוצרים מרהיבים.

המטאפורה הזו שימשה לא פעם גם על מנת לבחון מבני עומק פילוסופיים ושאלות חשובות כמו השאלה על טבעה של התודעה האנושית אל מול זו המלאכותית, הפערים והדמיון, ומה שנראה כמו נבואה זניסטית: הרגע שבו יקום הגולם על יוצרו; או יושמד ויעלם. ומה יחליף אותו? לא ידוע. סרטו החדש של גארת׳ אדוארדס נכנס לרשימה מפוארת של סרטים פוסט אפוקליפטיים שבמרכזם נלחם אדם ביצירתו הממוחשבת. אבל על אף ש״היוצר״ עשוי היטב, על השאלה האם הוא מביא משהו חדש לז׳אנר, למסך או לאמנות בכלל – אין לו תשובה מספקת.

בליבה של העלילה עומד ג׳ושוע (או יהושע, אם תרצו קצת פרשנות כנענית, שאותו מגלם ג׳ון דיוויד וושינגטון), גיבור פוסט טראומתי שנאלץ לחזור לשירות צבאי למשימה מיוחדת שמטרתה לסיים את המלחמה העתידנית בין בני אדם לבין בעלי הבינה המלאכותי (ה־AI), שפרצה לאחר פיצוץ גרעיני במרכז לוס אנג׳לס.

העלילה מתרחשת ברובה 15 שנה לאחר הפיצוץ, ממש לפני שהמלחמה עומדת להסתיים, זאת הודות לנשק קטלני שיצרו בני האדם: ״נומאד״ – ספינת חלל ענקית שיכולה לרחף מעל העולם ולהחריב כל מטרת אויב בקלילות. המשימה של ג׳ושוע היא לחלץ ולהשמיד נשק פרי ה־AI שעשוי לכאורה להשבית את הנומאד, ובכך להטות את הכף לטובת הצד השני.

מצד אחד מצליח ״היוצר״ להתחמק משקיפות וטרחנות סביב הקונפליקט הטכנולוגי, למרות הרכיבים הממוחזרים. מצד שני, הוא לא מוצא דרך להוסיף לנושא או למצוא בו שטחים חדשים לחקור, להעניק ערך מוסף או רלוונטיות אקטואלית ספציפית לזמננו

אותו נשק מתגלה לג׳ושוע בדמות ילדת AI, ויחד עם חוסר רצונו להשלים עם העבר, מעוררת העובדה הזו דילמה מוסרית שהולכת ומסתבכת ככל שמתגלה מה – או מי – היא אותה הילדה. יחד הם יוצאים למסע שחושף לא את הפערים בין האנושות ליצורים בעלי בינה מלאכותית, אלא את הדמיון, הצביעות האנושית והטרגדיה הבלתי נגמרת של מאבקים מזויינים.

על אף שהסיפור נמתח על יריעה גדולה מדי מבחינת זמן, הוא ניחן בכמה תכונות טובות שהופכות אותו מעניין לצפייה, לפחות בשלושת הרבעים הראשונים. אביו הרוחני, לפחות מבחינה רעיונית, הוא ״בלייד ראנר״ המפורסם. יש נקודות השקה סביב המאבק כמטאפורה לבחינת ״אנושיות״ בדברים מכאניים, ו״מכאניות״ בדברים אנושיים.

כשהמלאכותי הוא אנושי יותר

הסרט מעלה גם שאלות נוספות: כמה תלויים בני האדם במכונות? האם הן מועילות או מזיקות? האם ה״תכנות״ של יצורי בינה מלאכותית באמת שונה כל כך מהתכנות הניורוביולוגי, האורגני, במוח האדם? האם רגש הוא לא רק מילה שהאנושות תבעה עליה בעלות מפאת אינטרסנטיות, על מנת להשיג עליונות על זנים ויצורים אחרים?

״בלייד ראנר״ וסרטים אחרים שלשו את אותו חומר תמטי ויצקו ממנו משמעות, עשו יותר מלגעת בפני השטח. הם ירדו שכבה ועוד שכבה עד שחילצו סוגיות חדשות לבחינה רצינית (כפי שעשו ב״היא״ שהפך למסמך חברתי ביקורתי; או ״אקס מכינה״ שביקש לחטט ברעיונות מיניים ומגדריים). מצד אחד, מצליח ״היוצר״ להתחמק משקיפות וטרחנות סביב הקונפליקט הטכנולוגי, למרות הרכיבים הממוחזרים. מצד שני, הוא לא מוצא דרך להוסיף לנושא או למצוא בו שטחים חדשים לחקור, להעניק ערך מוסף או רלוונטיות אקטואלית ספציפית לזמננו; ורחמנא לצלן אמירה רפלקסיבית על המצב הקולנועי ששרוי גם הוא, בדומה לרוב תחומי החיים, בתלות טכנולוגית. אותה הגברת בשינוי אדרת.

מבחינת ביצוע – עיצוב, צילום ואפקטים – הוא עושה את עבודתו נאמנה. דבר זה מפתיע לאור תקציבו הנמוך. בדרך כלל סוחטים סרטי מדע בדיוני כסף על מנת להוציא תפוקה עשויה היטב, אבל ״היוצר״ לא נראה כמו סרט דל תקציב. להפך, הוא כולל בתוכו סצנות קרב מרשימות ודימויים ויזואליים משובחים.

למרבה הצער, בנוסף לחוסר המקוריות או הרעננות בלב התוכן התמטי, יש בעיות נוספות שמעיבות על הצפייה. הסרט מעט ארוך מדי, הוא משתמש בשטנצים מתקתקים – כמו הקשר בין ילדה תמימה ויתומה לכאורה לגיבור מלא טינות שאיבד יקירים בעצמו; ובאופטימיות שאינה מסתדרת היטב עם לוגיקה בסיסית. העניין הזה בא לידי ביטוי באפיון דמויות ה־AI, שמתהוות כבר בתחילת הסרט כיצורים יותר אנושיים, תמימים וחומלים מהחברה שבראה אותם בצלמה.

כפי שאמרתי – הדבר נעשה ולא פעם; אך מלבד זאת, ההיגיון מכתיב שאם בני האדם תועלתניים ואינטרסנטים, קשה להאמין שפרי יצירתם, בבואתם הטכנולוגית, תכנות קר ויבש, יהיה שונה כל כך. זהו פרדוקס אינהרנטי לא רק ליצירה זו, אלא ליצירות אמנות שונות העוסקות בקשר שבין אדם ומכונה. פרדוקס זה יוצר דיסוננס מסוים בתפניות עלילתיות משמעותיות במהלך ״היוצר״. ואם בלוגיקה בסיסית עסקינן – ישנן בעיות רבות שקשה לדון בהן מבלי לספיילר, אבל הן נחשפות ברבע האחרון של הסרט סביב המאבק הסופי, שהופך את התסריט למסננת פסטה.

למרות לא מעט מגרעות, פגמים ומיחזור רעיוני של לפחות כמה עשורי יצירה קולנועית, ״היוצר״ הוא לכל הפחות סרט שכיף לראות וכיף גם להאזין לו (שילוב בין עבודתו של המלחין המפורסם האנס זימר לשירים מהתרבות הפופולרית כמו רדיוהד, שבקעו במפתיע מן הרמקולים באופן לא צפוי ואפילו אבסטרקטי).

בהשוואה לסרטים שמנים יותר תקציבית מהז׳אנר – איכותו לא פחות ממרשימה. למרות זאת, בגלל בחירתו להישען על קונפליקטים דרמטיים שעולים על המסך כל שבוע או שבועיים יותר מאשר על הנושא שעומד בבסיסו, נוצר פער גדול בין הצורה לתוכן. מצד אחד, יצירה מורכבת ומושקעת, נראית מעולה ותענוג לעיניים ולאוזניים; ומצד שני מעט מחוספסת בפינות, מתכתית, קרה, חלולה ותבניתי, רוצה לומר – רובוטית מדי.

---

היוצר
בימוי: גארת׳ אדוורדס
133 דקות; ארצות הברית, 2023
3 כוכבים