כל מה שחשוב ויפה
סיפורו המופלא של הנרי שוגר. צילומים: נטפליקס
סיפורו המופלא של הנרי שוגר. צילומים: נטפליקס

ווס אנדרסון בנטפליקס: סיפורים שונים, מסר אחד

ווס אנדרסון ורואלד דאל משיבים עטרה ליושנה עם אנתולוגיה אודיו־ויזואלית אקסצנטרית בנטפליקס, שבאמצעותה הם מעבירים מסר חריף על היכולות הנוראיות והמופלאות של האדם    

אחד הבמאים האידיוסינקרטיים של הוליווד, ווס אנדרסון, הגיע לנטפליקס עם ארבעה סרטים קצרים, לא זמן רב אחרי שסרטו האחרון, אסטרואיד סיטי, כיכב באולמות הקולנוע. טכנית, הושקו הסרטים הקצרים האלו בנפרד. אבל זו פיקציה – מדובר באנתולוגיה אודיו־ויזואלית אחת, מרובת קשרים והקשרים. כפי שעשה באחד מיצירותיו הטובות ביותר – ״מר שועל המהולל״ – בחר אנדרסון גם במקרה הזה לעבד יצירות ספרותיות של רואלד דאל. כל סרט כשלעצמו מוכיח את יכולותיו ואת מאפייניו הייחודיים של הבמאי, אבל רק מבט מקיף יחשוף את המוקד התמטי, מוקד המכנס את העשייה האודיו־ויזואלית הפזורה לכאורה (לכאורה בלבד) למקשה אחת.

אנדרסון אינו במאי שזקוק לקרדיט שֵׁמִי. אפשר לראות מהפריים הראשון את נוכחותו, ואמירה זו תקפה גם ליצירות הרעננות שעלו לנטפליקס בשבועות האחרונים. נראה כי אנדרסון לא ויתר ולו על טיפה מסגנונו הוויזואלי החד והאקסצנטרי, עם כל מנעד הטריקים והשטיקים שהוא (ומעריציו) אוהבים עד אין קץ: התפאורה, הצבעים, הקומפוזיציה הגיאומטרית (או ה״פלמנטרית״, כפי שכינה אותה החוקר דיוויד בורדוול), שבירת הקיר הרביעי, שימוש בדמות (או דמויות) כמספרת ורבדים מטא־רפלקסייבים החושפים את המנגנון הקולנועי במערומיו. יש כאלה שמאמינים שסגנונו הא־נורמלי התרושש ממהות, אבל היצירות החדשות מעידות שההפך הוא הנכון.

לוכד העכברים

לוכד העכברושים

האנתולוגיה מורכבת מארבעה סיפורים. הארוך מביניהם, ״הסיפור המופלא של הנרי שוגר״ (בנדיקט קאמברבצ׳), עוסק באדם עם נטייה להימורים, שבעקבות גילוי והארה רוחנית הופך את הרגלו המגונה לכלי פילנתרופי. במסגרת הסרט נקשרות שתי מעשיות שהיו יכולות להיות סרט בפני עצמן, אך האחת יוצרת את השנייה: בסיפור הראשון מתרחשת תופעה על־טבעית, פנטסטית, שבה אדם (שאותו מגלם בן קינגסלי) רוכש את היכולת לראות ללא השימוש בעיניו. השני, סיפורו של שוגר, עוסק בגיבורו שגילה על הסיפור שהוזכר לעיל, והאופן שבו קיבל ממנו השראה על מנת להטיב עם סביבתו – להיות נדבן ולהרוויח את כספי ההימורים עבור הזולת.

שלושת הסרטים האחרים קצרים יותר, אך לא פחות גדולים. הראשון הוא ״הברבור״ – עלילה מכמירת לב על טבעה של בריונות, שמתארת חוויה שבה ילד אולץ לעשות דברים נוראיים תחת איום רובה. הסיפור משלב בין שתי נקודות מבט של הקורבן – בהיותו ילד ובבגרותו, בסיפור בהווה אל מול ראיה בדיעבד. את הפרטים הוא מדקלם באריכות, כשברקע הזיכרונות קמים לתחייה באופן תיאטרלי.

אנדרסון בחר להימנע מכל עצה ספרותית שאומרת שיש לתאר ולא לספר. כל סיפור מדובב ללא הרף ומתאר בפרטי פרטים את מה שכבר נראה על המסך, דבר שמעניק לכל הסרטים תחושה של עודפות והגזמה, אבל בצורה מחושבת ומכוונת, שגם עושה כבוד למקור הספרותי

השני, ״לוכד העכברושים״ – סיפור פסימי לא פחות, על דמות נכלולית ומחלחלת של מדביר המגיע למשימת חיסול עכברושים. הסיפור כולו מתפקד כמטאפורה שמראה במישרין ובעקיפין את הדמיון השלילי בין אדם לעכברוש. הסרט השלישי הוא ״רעל״, שמגולל סיפור על אדם ששוכב ללא ניע ומבקש עזרה מחברו. זאת בגלל שעל בטנו, מתחת לשמיכה, שוכן נחש ארסי רדום. חברו, המספר, שאותו מגלם דב פאטל, מנסה לעזור לו ומגייס רופא (בן קינגסלי) שיפתור את הבעיה הסבוכה. על רקע הדרמה האנושית מתגלה לאיטו מאין תסביך סיפורי הדומה לניסוי ״החתול של שרדינגר״.

הפער המרכזי באנתולוגיה היא בין סיפורו של שוגר לשלושת האחרים, אבל זהו לא פער ויזואלי. מבחינה חזותית כל הסרטים נראים ומרגישים די זהים – חללים סגורים וציוריים, דמויות שמשתתפות כמספרי סיפורים בנוסף או במסגרת תפקידם הדיאגטי, וגילוי נמשך של המנגנון הקולנועי – באמצעות חשיפת העובדה שמדובר בסט מלאכותי ובאמצעות שבירת הקיר הרביעי. אנדרסון בחר להימנע מכל עצה ספרותית שאומרת שיש לתאר ולא לספר. כל סיפור מדובב ללא הרף ומתאר בפרטי פרטים את מה שכבר נראה על המסך, דבר שמעניק לכל הסרטים תחושה של עודפות והגזמה, אבל בצורה מחושבת ומכוונת, שגם עושה כבוד למקור הספרותי.

המטרה: לחשוף את המנגנון

הפער בין סיפורו של הנרי שוגר, הארוך מבין הסרטים, לשלושת אחיו הקצרים יותר – מתבטא בעיקר בנימה. הראשון, על אף הציניות הערמומית ששוכנת באפיון דמויותיו בתחילה, נחלץ מהעגמומיות ומוצא אופטימיות, לבביות ונאיביות ילדותית. הוא עובד עם אבסורד על מנת לחשוף את הפוטנציאל האנושי חרף מגרעותיו. השלושה האחרים אינם כה אופטימיים, אלא מבוססים על חשדנות ופסימיות, אולי אפילו שנאת אדם. הם מייצגים רוע, יומרנות, ריכוז עצמי, אנוכיות והרס עצמי וסביבתי.

הפער בנימה אינו מנותק מן הזיקה התמטית, ובוודאי שלא מהסגנון האמנותי. יחד הם מתלכדים. חשיפת המנגנון הקולנועי מטרתו להדגיש את הזיקה התמטית, לפרקים בינארית, בין הברבור, לוכד העכברושים ורעל מהצד האחד, לשוגר מהצד השני. בכולם, פנייתן של הדמויות למצלמה והמנגנון הסיפורי הישיר מבקשים לשפוך אור על הפער הרחב בין המצוי לרצוי, בין הפוטנציאל לבין הפוטנציאל הלא ממומש של התרבות – הן האמנותית והן החברתית. לכאורה נוצר פרדוקס שמצביע על אופטימיות ופסימיות המעורבבות זה בזה. בפועל, המנגנונים משרתים זה את זה, והמטרה היא לחשוף את המנגנון, כדי לחשוף את העובדה שהסיפור והמציאות אחד הם.

רעל

הרעל

הברבור

הברבור

ממש לא מזמן ספג אנדרסון ביקורת על חוסר מקוריות או שימוש בצורה וסגנון ממוחזר למטרות חדווה אסתטית גרידא. להגיד את זה על יצירותיו האחרונות – תהיה האשמה ללא בסיס. אנדרסון מגייס את לחמו וחמאתו על מנת להגיד משהו שאי אפשר לא לראות כמשמעותי במלוא מובן המילה. הפואטיקה האנדרסונית משרתת את המסר שאותו צריך להרכיב כמו פאזל – חתיכה, חתיכה – מכל סרט.

עובדה זו מעניקה לסדרת הסרטים תחושה של אסופת סיפורים אודיו־ויזואלים עם אג׳נדה בהירה, הנשזרת באמצעות הרטוריקה הייחודית של האוטר. הרכיבים משתלבים על מנת לשרטט ספקטרום שכולו אמירה נוקבת, ביקורתית ופוליטית על המצב האנושי.

ביקורת זו מתגלה ביתר שאת בשלושת הסרטים הקצרים יותר (אזכיר, הפסימיים יותר) באמצעות מוטיב החיה. בברבור, עוברת החיה האצילית דקונסטרוקציה מילולית ומטאפורית; זאת בדומה ללוכד העכברושים, שם העכברוש שוכן באדם והאדם בעכברוש; וברעל, שאת עלילתו מניע נחש אחד קטן. בכל הסרטים מתפקדות החיות כתמונת מראה על אודות האדם וטבעו ההרסני.

birds

מסיבה זו, הבחירה ״לפרק״ את הסיפורים הקצרים ליצירות נפרדות במקום לעטוף אותם כאנתולוגיה, למרות הקשר הברור ביניהם – עשויה להיראות מוזר. אמנם אפשר לפתור זאת באמצעות נימוק שיווקי, שכן אנתולוגיה שלמה של אוטר כמו ווס אנדרסון עשויה לקרוץ לצופות רבות אך להרתיע אחרות. אבל במובן מסוים הניתוק החוץ דיאגטי משרת את המסר הקולנועי, הכרוך בבחירה; בין לראות את הנרטיבים הקטנים לבין לנסות ולהבחין, לחלץ ולהבהיר את הסיפור הגדול יותר. השלם גדול מסך חלקיו. בכל סרט יש אמירה משלו ועם זאת רק מבט כוללני שמצייר את התמונה הגדולה. זו תמונה גדולה. באמת.

למרות פערים מסויימים באיכות (רעל אינו טוב כמו שאר הסרטים), זו תמונה תלת־ממדית שמכילה בחובה לא רק סגנון תיאטרלי, דברני, משוחק להפליא (ראוי להזכיר גם את רייף פיינס שמשחק בין היתר את המספר) ונראה נהדר, אלא מסר חריף על היכולות הנוראיות והמופלאות של האדם. מסר שמהותו מערכת היחסים בין טוב ורע, שגוי ונכון, חיים ומוות. הנפש מורכבת, וגם התרבות. בלשון המעטה.

מסיבה זו, זו לא הפתעה שווס אנדרסון הצליח שוב לשאוב מהמקור הספרותי, המיזנתרופי של דאל, וליצוק ממנו סדרה יפהפייה של נרטיבים עשירים בהשפעות אמנותיות – מתיאטרון ועד אנימציית סטופ־מושן, מספרות ועד ציור – ומתלכדים לעולם קולנועי אחד.


סיפורו המופלא של הנרי שוגר: 37 דקות; 5 כוכבים
הברבור: 17 דקות; 5 כוכבים
לוכד העכברושים: 17 דקות; 5 כוכבים
הרעל: 17 דקות; 4 כוכבים
בימוי: ווס אנדרסון
נטפליקס; 2023

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden