269: מה עושה הידיעה על סבל למי שלא מסוגל להתעלם ממנה?

יש סרטים תיעודיים המתעדים מאבק פוליטי, ויש סרטים שהמאבק הפוליטי הוא רק השער שדרכו הם נכנסים אל אזורים עמוקים, מסוכנים ואינטימיים הרבה יותר. ייתכן ש־269, סרטם של נועם סטולרמן וקרן יחזקאלי גולדשטיין, שהוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל ירושלים האחרון ויוצא כעת לאקרנים, היה חומק לי מהרדאר.

השם, למי שלא מכירים את התנועה האקטיביסטית, עשוי להישמע כמו שם של סרט מותחן. לא הייתי מודעת לתנועה הזו עד שלא צפיתי בסרט, שכמעט כל סצנה שבו מעוררת תדהמה ומוציאה מהאדישות הקיומית.

269 הוא לכאורה סרט על אחת מתנועות זכויות בעלי החיים הרדיקליות שצמחו בישראל והפכו לתופעה בינלאומית. אבל באותה נשימה – אפשר לומר בלי למצמץ – הוא סרט על טוטאליות, חייתית כמעט. על הרגע שבו אמונה מוסרית מפסיקה להיות עמדה שאדם מחזיק בה והופכת לזהותו, לגופו, לזוגיות שלו ולמערכת היחסים שלו עם העולם. זה לעיתים אפילו מבהיל כשקו הגבול מטשטש.

במרכז הסרט ניצבים סשה בוז׳ור ומריה הופ. סשה, עולה ממולדובה שחש זר בחברה הישראלית, מייסד את תנועת 269 Life. מריה, שעלתה מרוסיה ונושאת תחושת זרות דומה, מצטרפת אליו. מתוך החיבור הזה צומחות במקביל תנועה פוליטית וזוגיות אינטנסיבית. הסרט מתעניין בדיוק בחיבור ביניהם – מה קורה כששני אנשים לא רק אוהבים זה את זה, אלא גם חולקים אמונה מוחלטת, אויב משותף ותחושה שהם רואים אמת שרוב האנושות מסרבת לראות?

האקטיביזם זקוק לסמלים גדולים, לצבעים עזים, לדימויים שאי אפשר להתעלם מהם. הקולנוע התיעודי, לעומת זאת, מיטיב לפעול דווקא כשהוא מחזיר את הספק, את הפרטים הקטנים ואת הסתירות

זו ככל הנראה, הבחירה הפואטית ביותר של הסרט. אילו היוצרים היו מסתפקים בתולדות התנועה, הוא יכול היה להיות סרט אקטיביסטי אפקטיבי אבל צפוי: הנה העוול, הנה הפעילים, הנה המאבק, הנה המחיר. במקום זה, היוצרים מעבירים בהדרגה את מרכז הכובד מהאידיאולוגיה אל האדם הנושא אותה. השאלה חדלה להיות רק ״האם בעלי החיים סובלים?״ והופכת לשאלה מורכבת – מה עושה הידיעה על הסבל למי שלא מסוגל להתעלם ממנה?

כבר בשם הסרט מקופלת פרדוקסליות לא שגרתית. 269 הוא מספר סידורי – אחד הכלים הבסיסיים שבאמצעותם מערכת תעשייתית הופכת יצור חי ליחידה אנונימית. המספר הגיע מעגל שסומן כ־269, והפעילים אימצו כסמל. במסגרת פעולת המחאה שהשיקה את התנועה ב־2012 הם צרבו את המספר כקעקוע על גופם – אקט שאי אפשר להתעלם מהאסוציאציה ההיסטורית שהוא מעלה. הפעולה התפשטה בהמשך למדינות נוספות והפכה לתופעה מסקרנת בקרב הפעילים.

התנועה מבצעת מהלך כמעט הפוך לזה של המערכת שהיא מבקרת – היא לוקחת את המספר שנועד למחוק אינדיבידואליות והופכת אותו לשם פרטי. בנוסף, היא עושה את זה במקומות ציבוריים, תוך שימוש ציני וחייתי בגוף האדם. חברי התנועה מתפרצים לאיטליז בסופר מדממים, וחברות התנועה חושפות שדיים משל היו עטינים באחו.

הפרוורטיות הזו היא גם המהלך קולנועי. הסרט נקרא 269, אבל ככל שהוא מתקדם, המספר הולך ונעשה פחות חשוב, והפנים מאחוריו נעשות חשובות יותר. במקום סמל אנחנו מקבלים בני אדם ונפש שמשלמת מחיר על מה שמתורגם כאנרכיזם בשליטה.

במובן הזה, הסרט כמעט חותר תחת השפה של גיבוריו. האקטיביזם זקוק לסמלים גדולים, לצבעים עזים, לדימויים שאי אפשר להתעלם מהם. הקולנוע התיעודי, לעומת זאת, מיטיב לפעול דווקא כשהוא מחזיר את הספק, את הפרטים הקטנים ואת הסתירות.

וריאציה על אמונה חילונית

תנועת 269 התפרסמה בזכות פעולות מחאה שנועדו להיות בלתי ניתנות להתעלמות, כמו צריבת המספר על גופם של פעילים, דם, ראשי בקר שהונחו במרחב הציבורי, פעולות ישירות ושחרור בעלי חיים. גם בקרב תומכי זכויות בעלי חיים היו מי שראו באמצעים הללו חציית גבול. זו נקודה מרתקת מבחינה קולנועית, בגלל שמדובר באקטיביזם שמבין היטב את חוקי הדימוי: סשה וחבריו לא רק מפגינים, הם מייצרים תמונות.

הם יודעים שבעידן של עודף מידע – טיעון מוסרי הוא לא מספיק. צריך ליצור דימוי שאדם לא יכול למחוק מזיכרונו. הגוף האנושי נהפך אצלם למסך שעליו נכתב סבלו של הגוף החייתי. לכן 269 מנהל דו־שיח בין שתי מערכות של דימויים: האקטיביסטים מבקשים לזעזע באמצעות תמונה, ואילו הקולנוע מבקש להבין מה עומד מאחורי התמונה.

כאן נמצא אחד המתחים היפים של הסרט: האם המצלמה רק משעתקת את מנגנון הזעזוע של התנועה, או שהיא מצליחה לפרק אותו? הסרט הופך לטעון במיוחד כשהוא עושה את הדבר השני; כי זעזוע הוא כלי אפקטיבי – אבל מוגבל. הוא יכול לפתוח את עיניו של הצופה, אבל הוא גם יכול לגרום לו להסתגר. תמונה קיצונית יכולה לייצר אמפתיה, ובאותה מידה גועל, כעס או ניכור. זהו הישג משמעותי. הסרט לא חייב להפוך את הצופה לטבעוני כדי לגרום לו להתעניין בגיבוריו.

ואולי הקריאה המעניינת ביותר של 269 , לפחות בעיניי, היא לראות בו סרט שהוא גם וריאציה על אמונה חילונית. כך לדוגמה, סשה ומריה לא מוצגים רק כפעילים פוליטיים. הם קרובים במובנים רבים לדמויות דתיות – אנשים שחוו התגלות מוסרית, ואחריה לא יכולים עוד לחזור אל החיים הרגילים.

מבחינתם, מה שאחרים מכנים ״אוכל״, ״חקלאות״ או ״תעשיית בשר״ – היא אלימות המתרחשת ברגע זה ממש. ואם באמת מאמינים בזה, איך אפשר ללכת לעבודה, לשתות קפה, לצפות בטלוויזיה ולהמשיך בחיים? זו השאלה שהופכת את הסרט ממסמך על טבעונות לדיוקן אנושי אוניברסלי שטבול בממד אקזיסטנציאליסטי מובהק.

כמעט כל מאבק טוטאלי מכיל את הסתירה הזאת. כדי לשנות את העולם דרושה לעיתים אמונה כמעט חסרת פשרות, אבל אותה אמונה עלולה להפוך את החיים הפרטיים לבלתי אפשריים. העולם זקוק לאנשים שלא מוכנים להשלים עם הסדר הקיים, אבל האם האדם עצמו מסוגל לשרוד כשכל פשרה נתפסת כבגידה? 269 לא נותן לשאלה הזאת תשובה נוחה, אבל הוא כן מהדהד לתודעה שאגה או זעקת כאב.

הבחירה בבעלי החיים הופכת כמעט למטאפורה: גיבורי הסרט מזהים את עצמם עם מי שנמצא מחוץ למעגל המוסרי. הם עצמם חווים זרות – ומתמסרים להגנתו של האחר המוחלט, זה שאפילו לא יכול לדבר

סיפור האהבה שבמרכזו הוא לא תוספת רגשית – הוא לב הסרט. החיבור בין סשה למריה מתחיל במקום עמוק יותר ממשיכה רומנטית, כששניהם חווים עצמם כזרים. תחושת הניכור המשותפת שלהם בחברה הישראלית הופכת לדלק, הן למערכת היחסים והן לאקטיביזם שלהם. זו בחירה מצוינת, כי היא מאפשרת לחשוב על אקטיביזם גם כעל תשובה לצורך בשייכות. אדם שלא מרגיש חלק מהחברה יכול למצוא בתנועה אידיאולוגית דבר עוצמתי ביותר – משפחה, זהות, קהילה, תכלית ובעיקר ודאות. ואז מגיעה האהבה.

העובדה ששני גיבורי הסרט מהגרים, מעניקה לו רובד ישראלי שלא קשור לכאורה לטבעונות כלל – שאלת השייכות. היא מעלה את האפשרות שאולי דווקא אדם שמרגיש מעט מחוץ לחברה מסוגל להביט באופן חד יותר במוסכמותיה. מי שלא מקבל כמובן מאליו את כללי השבט יכול לשאול מדוע דברים מסוימים – שהחברה מחשיבה טבעיים לחלוטין – הם אכן טבעיים.

מהבחינה הזאת, הבחירה בבעלי החיים הופכת כמעט למטאפורה: גיבורי הסרט מזהים את עצמם עם מי שנמצא מחוץ למעגל המוסרי. הם עצמם חווים זרות – ומתמסרים להגנתו של האחר המוחלט, זה שאפילו לא יכול לדבר.

זוהי לא בהכרח הסיבה הפסיכולוגית לפעילותם, אבל כקריאה קולנועית זהו אחד הרבדים המעניינים ביותר שהסרט מאפשר. מיד בפתיחת הסרט נוצרת התחושה שסשה ומריה הם לא רק זוג, אלא נעשים שותפים למערכת משמעות שלמה. הם אומרים זה לזה – אנחנו לא משוגעים, העולם הוא זה שלא רואה. זו יכולה להיות אינטימיות עצומה, אבל יש בה גם סכנה.

כשהאהוב שלך הוא גם שותפך למהפכה, כמעט בלתי אפשרי לדעת איפה מסתיימת האהבה ומתחילה השליחות. כאן נוצר אחד הממדים הטרגיים בסרט – כשהדברים שמחברים בין השניים הם גם הדברים המאיימים לפרק אותם.

בכל סיפור שעוסק במנהיג כריזמטי או במייסד תנועה, קיימת סכנה שהאישה שלצידו תהפוך מבחינה נרטיבית ל״בת הזוג של״. העובדה שהסרט בוחר להעמיד את מערכת היחסים במרכז מצילה אותו במידה רבה מהמלכודת הזאת – אבל היא גם הופכת את העצמאות של מריה לשאלה חשובה במיוחד.

ככל שהסרט מצליח להעניק לה קיום שהוא לא פונקציה של הגיבור הגברי, כך הוא נעשה מורכב יותר. בכל מקום שבו היא משמשת בעיקר מראה למחיר שמשלם סשה – הסרט מאבד מעט מהעומק שהיה יכול להיות לו. זוהי לא הערה שולית: בסרט העוסק בשחרור, השאלה מי זוכה להיות סובייקט היא בעצמה שאלה פוליטית.

אחד הדברים הבולטים ב־269 הוא שהאמפתיה לא מחייבת הסכמה. זו הבחנה חשובה בז׳אנר הדוקומנטרי. קל מאוד לעשות סרט על פעילים רדיקליים משתי עמדות צפויות – להפוך אותם לגיבורים מוסריים, או להפוך אותם לקנאים. שתי האפשרויות סוגרות את הדמות.

269 מעניין יותר כשהוא נשאר באמצע. הוא מאפשר לנו להבין איך אדם מגיע למקום שבו צריבת מספר על עורו בפומבי נראית לו הגיונית לחלוטין – מבלי לדרוש מאיתנו לחשוב שהפעולה אכן הגיונית ומבלי להתרגש מההתנגדות שעצם הפעולה מעוררת. ועם זאת, דווקא כי הסרט קרוב מאוד לגיבוריו – אפשר היה לבקש ממנו יותר קונפליקט.

כאן מתעוררת השאלה: האם הסרט בוחן עד הסוף את האידיאולוגיה שהוא מתעד, או שאולי הפסיכולוגיה של סשה ומריה מעניינת אותו יותר מההשלכות הפוליטיות של פעולותיהם? כדי ליצור סרט אינטימי, הבמאים מוותרים במידה מסוימת על סרט מסאי רחב יותר, שהיה יכול לעמת באופן שיטתי בין רדיקליות לרפורמיזם, בין שכנוע לזעזוע, ובין שחרור בעלי חיים לבין שאלות אחרות של מוסר פוליטי. אם כי, מאוד ייתכן שהוויתור הזה מכוון.

הצפייה בסרט מעוררת בדחיפות את השאלה: עד כמה מהחיים האדם צריך להקריב כדי להישאר נאמן למה שהוא מאמין בו? ומה קורה כשהתשובה היא… ובכן, הכול? מה שיפה הוא שבמקום שבו סרט אקטיביסטי רגיל היה מסתיים בקריאה לפעולה, 269 משאיר אחריו ספק; וזה ספק פורה.

---

269
בימוי: נועם סטולרמן וקרן יחזקאלי גולדשטיין
82 דקות; ישראל, 2026
4 כוכבים