ערן גמליאל // משפחות

שמי ערן גמליאל, ואני אדריכל, צלם ואמן. נולדתי באשקלון, לשם הגיעו הורי כחלוצים מירושלים ומחולון, ושם הם גרים עד היום. אבי היה מצעירותו מומחה לחקלאות ועסק בפיתוח זנים ובשיטות גידול (אגרו־טק). בילדותי גדלתי כארבע שנים בגואטמלה במסגרת שליחות של אבי ונחשפתי לאנשים, לצבעים, לטעמים, לחברות ולתרבויות.

התחום הראשון שלמדתי והתעמקתי בו היה הצילום.‏‏‏ תיעוד אנשים שאני נפגש איתם במהלך החיים הוא מה שמרתק אותי. אני מצלם אנשים בעבודתם, בסביבתם הטבעית. את המשפחה שלי, הגרעינית והמורחבת ואת החברים, אני מצלם באובססיה. כולם יודעים שזה פרויקט שאני קורא לו ״שיהיה לשבעה״. הצילום מאפשר לי להגיע ללא גבולות וללא עכבות למפגשים עם אנשים ולסיטואציות שלא היו מתקיימות ללא התיווך של המצלמה.

במקביל לעיסוק בצילום, אני בוגר לימודי אדריכלות בבצלאל. בשנה הראשונה ללימודים, במסגרת פרויקט ״חפץ אישי״, בחרתי במצלמה. איירתי על לוחות שקופים פורטרטים של אנשים שתיעדתי בזמן שהות בטורונטו, אנשים שצילמתי והצטרפתי לעבודתם כחלק מהתיעוד, עובדי מתפרות, טקסטיל, מוסכניקים וכו׳. לוחות אלו יצרו חללים שאנשים עברו ביניהם על לבנים לא יציבות כמשטח הליכה.

אני מתעד עם מצלמת הסטילס ובאמצעות רחפן את העיר ואת ההשתנות המתרחשת בה בתקופה של התחדשות עירונית. הרחפן הוא ה״חזית החמישית״ במרוץ לתיעוד תל אביב ההיסטורית, הסגנון הבינלאומי, הבניינים והאזורים שעומדים להשתנות או כבר השתנו. לפעמים אזורי ההריסה נראים כמו שדה קרב, עם בתים נטושים, בניינים בתהליך הריסה ובורות בנייה.

אדריכלות עוסקת ביצירת מרחב למפגש של אנשים. כאן, בעירי תל אביב, הכל מתחבר לי בעוצמה הגדולה ביותר. נקודת המוצא היא העיר והשכבות, קצוות העצבים שנחשפים. בשיטוטי בעיר עם המצלמה אני מלקט מציאות שאנשים מפנים לרחוב, חפצים, חלקי רהיטים, פריטים מלאים בזכרונות. אני מצלם אותם, הם שוכבים ימים, חודשים או שנים, ואז ללא ידיעה מוקדמת מגיע זמנם להתחבר לעוד מציאויות אחרות, ליצירות ״רדי־מייד״ עם חיים חדשים.

אנשים יכולים לנדוד, להיות פליטים, עקורים במצב חירום, והם נושאים איתם את הכאבים, את הפצעים. כל מרכיב וצבע מייצגים את הפצע אך גם את התכונות שאיתן נתגבר על השבר, או שלכל הפחות יאפשרו לנו עד אז לצוף

אסמבלז׳ים של חפצים, מתחברים ומקבלים משמעות אחרת, מהתום אל הטעון עם הזיכרונות. אריח מבית ביפו מתחבר לתחתית של כוס קידוש שחרוט בה ״ארץ זבת חלב ודבש״, עם חייל צעצוע ועלי ורדים שהופכים לפסל. צילומי בתים הופכים לאיורים, מחלקי אופניים אני יוצר פסלים אורבניים וסקייטבורדים סדוקים הופכים לגופי תאורה.

מגירות מארונות שנזרקו בהריסה או שיפוץ בית, שרשראות אופניים, חלקים מפסנתרים שנפלטו לרחובות – הם אוצרות עבורי. אני לא שולט במדיום ובחומרים שאני משתמש בהם; אני מרגיש הכרח להגיב, לאסוף, לאמץ דברים שנזנחו, לצקת בהם חיים ותכנים חדשים. במפגש ביניהם מתקיים מפץ, שיוצר את הדבר החדש.

עם פרוץ המלחמה חשתי צורך עמוק להגיב. סיפורי הנפגעים בלתי נתפסים, כל משפחה היא עולם ומלואו. כל אחד מכיר מישהו שנפגע. לכולנו אותו מטען גנטי, אך אנחנו חווים ונפגעים בצורות שונות, וכולנו מלווים אותן וחווים את הטראומה בלייב אחד מתמשך. הבנתי שאם לא אגיב להתרחשויות אצלול עמוק מדי.

העבודות נעשו כולן בשבוע אחד, בעקבות הארועים ועקירת המשפחות מבתיהן ביישובי עוטף עזה. הסדרה משלבת אלמנטים מהסגנון הבינלאומי והלבנים המייצגות את העיר תל אביב, עם פרטים בהשראת תנועת דה־סטיל ההולנדית (שפעלה במקביל לבאוהאוס הגרמני לפני כ־100 שנה, ובין חבריה הבולטים היו האמן פייט מונדריאן והאדריכל חריט ריטפלד).

השימוש של דה־סטיל בצבעי היסוד מבטא את הכאבים ואת התקווה. השתמשתי בסקייטבורדים שבורים שאספתי, כל לוח עם השיפשופים שלו, שמשמרים את טביעת האצבע של הילד/גולש, וההדפס הקיים משולב בסיפור חדש. המראה מזכירה לנו מי אנחנו, מזכירה לנו לשמור על עצמנו, והידית מאפשרת לשאת את הבית, או לפחות את הזיכרונות.

אנשים יכולים לנדוד, להיות פליטים, עקורים במצב חירום, והם נושאים איתם את הכאבים, את הפצעים. כל מרכיב וצבע מייצגים את הפצע אך גם את התכונות שאיתן נתגבר על השבר, או שלכל הפחות יאפשרו לנו עד אז לצוף.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו