כל מה שחשוב ויפה
מתוך הסרט כשהארי פגש את סאלי. צילומים: יס
מתוך הסרט כשהארי פגש את סאלי. צילומים: יס

כשהארי פגש את סאלי: השאלה הנצחית של האהבה

הקומדיה הקלאסית שורדת את מבחן הזמן, ומספקת מרחב מוגן של אסקפיזם ושאלות פילוסופיות במסווה של בנאליות

כמו כולם, גם החיים שלנו כמבקרי קולנוע כנראה יתחלקו מעתה לשתי תקופות ״לפני״ ו״אחרי״ ה־7 באוקטובר. בשבועות האחרונים משהו בעולם השתנה וכך גם המבט הפרשני. נדמה שאפילו הפרספקטיבה של הזמן השתנתה, ואם לא די בכך, בהיעדר סרטים חדשים או שמא בפרץ של נוסטלגיה ורצון להתרפק ולהתנחם בחיק המוכר, הישן והטוב, הסינמטקים ואולמות קולנוע נוספים (כמו גם זכייניות הטלוויזיה), החלו להקרין בימי המלחמה סרטים מהעבר.

כך, למשל, במוצאי שבת הקרובה (4.11), יקרין ביה״ס סם שפיגל בבית הקולנוע ״שפיגל״ בירושלים, את הקומדיה האלמותית ״כשהארי פגש את סאלי״ מ־1989 – ע״פ תסריט של נורה אפרון ובבימוי רוב ריינר. היצירה שהכניסה לנו לחיינו בקלילות את השאלות העמוקות של אפלטון (מהות התשוקה ומושאה האמיתי) על יחסים בין גברים לנשים והאם גבר ואישה (הטרוסקסואליים) באמת יכולים להיות ״רק חברים״. הסרט זמין בימים אלה גם בשירותי הסטרימינג של יס וסלקום TV.

הארי (בילי קריסטל) וסאלי (מג ריאן) סיימו את לימודיהם באוניברסיטה וחולקים נסיעה ברכב כשני זרים, משיקגו לניו יורק. אורך הנסיעה 18 שעות. ניכר כי הם מרגישים טבעי ביחד מיד ובאופן בלתי אמצעי, ומשך הנסיעה מאפשר להם להיפתח בצורה די נדירה. השיחה נסבה על נושאים אישיים ונוקבים והיא לא כוללת שאלות טריוויאליות שנהוגות בין שני זרים ולמרות הקרבה שנוצרה בבועת הרכב, כשהם מגיעים לניו יורק הם מתנתקים ונעלמים זה מחייה של זו.

ואם הרבה קומדיות רומנטיות נפרשות על פני לילה או סוף שבוע אחד, ״כשהארי פגש את סאלי״ מאפשר לדמויות שלו להתבגר ולעשות טעויות לאורך 12 שנה. הם שחוקים ועייפים, אבל אנחנו כצופים זוכים לראות אותם גדלים ומשתנים. הקומדיה הזאת עוסקת במהותה במערכות יחסים בין גברים לנשים – גברים ונשים שמדברים על גברים ונשים, והטנגו הזה ביניהם.

וכך, שנים אחרי אותה נסיעה, הארי ״מניו ג׳רזי״ וסאלי שכותבת ב״ניו יורק מגזין״ נתקלים זה בזו ומנסים להתחבר מחדש. הם נמצאים בתקופות שונות בחייהם ובוחנים באופן שנון את הגבולות שלהם ואת השאלה הנצחית: האם גבר ואישה יכולים להיות חברים אמיתיים, בלי סקס. נראה שהחברות ביניהם טבעית ובלתי נמנעת אבל המתח המיני מזדחל מכל עבר.

הסרט אינו עסוק בקונפליקטים חיצוניים ולכן מאפשר לחקור את שאלת הסקס ומערכות יחסים בפרטי פרטים. הסרת הפרטים הביוגרפיים של הדמויות תמשיך לאורך כל הפגישות ביניהם, כשהכאן ועכשיו של האושר הרגעי הוא זה שמעורר בהם עניין. לכן גם מוקד הדיאלוגים של הארי וסאלי הוא תמיד סביב היחס שלהם לאהבה, מין וחברות אמת. דווקא השיחות האלו יוצרות את האינטימיות ומביאות למסך את האמת הפשוטה של ההתאהבות.

הקומדיה הרומנטית היא ז׳אנר מצליח בתעשייה ההוליוודית. רק לשם ההמחשה, היו שנים שבהן הופקו בשנה 40 קומדיות רומנטיות ויותר. בזמנו נחשב ״כשהארי פגש את סאלי״ לסרט נועז ויוצא דופן, בגלל הדיאלוגים הפתוחים וחסרי העכבות, שפה ושם הביכו את הצופים, ובגלל הסצנה המפורסמת (והאהובה) שבה סאלי מזייפת אורגזמה במסעדה יהודית כשרה (מסעדת ״כץ״). אבל בעוד שאורגזמה אפשר לזייף, כנות אי אפשר, והסרט עצמו מציע כנות יוצאת דופן, לצד האומץ לבחון את כל הקלישאות על האהבה.

סרטים משקמים את האמון בערכים

הפילוסוף סטנלי קאוול טען שסרטים יכולים להיות תשובות מספקות במיוחד לספקנות של כולנו לגבי הערכים העמוקים ביותר שלנו. הסרטים מספקים לנו מיתוסים ומאפשרים לנו לראות את החיים כראויים לחיות אותם, ועוזרים לשקם את האמון שלנו בערכים אנושיים, כמו אהבה רומנטית, אוטונומיה אינדיבידואלית, חיפוש ושיפור עצמי ועוד. לכן הסרטים שנחווים לנו כקסומים מצליחים כל כך.

ובאופן כללי יותר, החברה המודרנית המערבית, שאמריקה היא המייצגת הדומיננטית שלה לפחות בקולנוע, לא עושה לאינדיבידואל חיים קלים. האינדיבידואליות אינה מעניינת מערכות חברתיות. היחיד נקרע בין כל מיני תחומי משנה, שבהם עליו להיות בעל תפקיד ולרצות (כפי שאכן ניכר מהאפיזודות שמלוות את הסרט, ובהן זוגות קשישים מספרים איך הם הכירו לראשונה וידעו שזה לנצח או אמנות הנשיקה הלוהטת עם מי שלא בהכרח אוהבים וכו׳). ההזדמנות האולי־יחידה של היחיד לחוש את העצמי, הוא במפגש אינטימי עם האחר, כמו זה שהתאפשר ב״כשהארי פגש את סאלי״.

זו יכולה להיות תשוקה, אהבה או השראה, מערכת ארוכה או קצרה אבל באותו רגע אינטימי של שיחה בלבד, ללא מגע מיני, יש את היכולת לרגש, להסעיר ולחדש; לבודד את הפרט ולהחזיר לו משהו שהחברה הפקיעה ממנו. בתהליך ההתאהבות החזות החיצונית מתפרקת, המתחים הפנימיים מתחדדים והופכים לאינטנסיביים, צריך לגייס משאבים לשמירה על היציבות.

הפרדוקס של האהבה זה שהיא שבירה – היא מבקשת יציבות, אך בו זמנית מועדת לאכזבות, ו״כשהארי פגש את סאלי״ מחדד לנו את הרעיון שככל שהאוהב יכול להיות בטוח שציפיותיו ליציבות עשויות להתגשם, כך יחסי האהבה יהיו מתוחים פחות – במובן הטוב ובמובן הרע

הפרדוקס של האהבה זה שהיא שבירה – היא מבקשת יציבות, אך בו זמנית מועדת לאכזבות, ו״כשהארי פגש את סאלי״ מחדד לנו את הרעיון שככל שהאוהב יכול להיות בטוח שציפיותיו ליציבות עשויות להתגשם, כך יחסי האהבה יהיו מתוחים פחות – במובן הטוב ובמובן הרע. ציפיות מושלמות ומתואמות הן אמינות, אבל הן לא ממש מעוררות רטט: הן מעמעמות בדיוק את אי הסבירות שיוצרת את הקסם שתיאר קאוול.

ואולי גם עצם הרעיון הרומנטי של האהבה כאחדות של רגש, תשוקה מינית ומידה טובה, היא במהותה דרישה מוגזמת. ולכן האופן שבו היא נחקרת, באמצעות המפגשים של הארי וסאלי, היא משעשעת ושובת לב. גם הצופים שותפים למתח בשאלה האם האהבה הזאת תוכל סופסוף להתממש?

ממרחק הזמן ובנסיבות המיוחדות של ימי מלחמה, היצירה הקולנועית הקומית והממיסה הזאת הופכת לחדר מוגן, קפסולה מבדרת של שעה וחצי, אסקפיזם הכרחי עם המון געגועים לתמימות של פעם, לזמנים בהם התאפשרה נסיעה בשוט ארוך, לדיאלוג פשוט של שני אנשים שמדברים מהלב ומישירים מבט (מבלי להפנות אותו למסך הטלפון הנייד). ממרחק 34 שנים, הסרט, על אף האמריקאיות המתקתקה שזועקת ממנו, שרד את מבחן הזמן. וגם אם המבט הפמיניסטי עליו בעידן שאחרי מי טו יהיה מתנשא (בעיקר בגלל עיצוב הגבריות והנשיות המיושן, וגם כי לסאלי יש המון יומרות ומגננות), נשמר בו קורטוב מרגש של אותנטיות ורעננות, שמאפשר אהדה סלחנית בחסות ההומור, ובהבנה שדווקא עימותים מהסוג הכי באנלי לפעמים טומנים בתוכם עומק.

הוא מותיר את הרושם שלהצליח בכלל למצוא איזשהו מובן בעולמו של הזולת – אפילו לזמן קצר, זה הרבה מאוד. ובלי ספוילרים למי שלא צפו (אם יש בכלל כאלה), דווקא הספק מאפשר לפעמים לחוש את הנצח.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden