״מגרש השדים: המאמינים״ היה צריך להישאר בגדר רעיון בלבד

בתזמון כמעט מושלם, בשנת היובל לצאתו של ״מגרש השדים״ – אחת מיצירות האימה הטובות ביותר של המאה ה־20 – עלה לאקרנים הסרט שדווקא יאתחל את סדרת הסרטים הוותיקה (שישה בסך הכול). הלהיט משנת 1973 (המבוסס על הספר מאת ויליאם פיטר בלאטי) הניב המשכונים שהצליחו פחות, הן ביקורתית והן קופתית, שכן אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את הקסם האפל והאווירה הקריפית של הסרט הראשון.

דייוויד גורדון גרין, האחראי לאתחול סדרת סרטי ״ליל המסכות״, הופקד גם הפעם לעורר מן המתים זיכיון אימה נוסף. עצם הכוונה לאתחל את יקום ״מגרש השדים״ (בזמן שחברת ההפקה Morgan Creek Entertainment פרסמה בעבר בטוויטר כי אין בכוונתה להפיק סרט נוסף בסדרה לעולם) גרמה למעריצים להביע מחאה נוקבת ברשתות ולחתום על עצומה שתמנע את הפקת הסרט, העתיד להפוך לטרילוגיה.

אז למה ההקדמה הארוכה? כי מחאת המעריצים הייתה מוצדקת. ״מגרש השדים: המאמינים״, המשך ישיר לסרט המקורי משנת 1973, הוא סרט שהיה צריך להישאר בגדר רעיון בלבד, אחד כזה שנגנז במרתפי חברת מורגן קריק.

לאחר שאשתו נהרגה ברעידת אדמה בטהיטי, נאלץ ויקטור (לזלי אודום ג׳וניור, ״המילטון״) לגדל לבדו את בתו אנג׳לה. מותה של אשתו מערער את אמונתו, דבר שיבוא לידי ביטוי בהמשך הסרט. אנג׳לה נעלמת אל תוך היער עם חברתה קתרין בניסיון להעלות את רוחה של אמה בסיאנס מאולתר. השתיים נמצאות לאחר שלושה ימים כשזיכרונותיהן נמחקו כמעט לגמרי כשהן אחוזות דיבוק. ברגע של ייאוש, ויקטור והוריה של קתרין מגייסים את הקהילה סביבם כדי להציל את בנותיהם.

התמה המרכזית של סרטי ״מגרש השדים״ הייתה ועודנה נקודת המפגש בין האדם לאלוהים (לא משנה איזה), לאמונה בכלל ונקודת השבר ביניהם. גם הפעם גורדון גרין לוקח אותנו למקום הזה, אבל איפה ש״מגרש השדים״ גרסת 1973 מצליח לעורר הזדהות ושאלות מהותיות בנושא דת ואמונה, ההמשך שלו נופל צעד אחר צעד כמו אבני דומינו.

עד שתגענה סצנות האימה המשמעותיות סביר להניח שתנשנשו את כל דלי הפופקורן שלכם ותנקרו. גם יציאה זריזה לשירותים לא תפגום לכם בהנאה. הסרט מתקדם באיטיות מחרידה על סף המשעממת

את הסרט כולו אופפת תחושת מיסיונריות וחזרה בתשובה, ואין קשר לדוכן הנחת תפילין של חב״ד. בסצנת השיא התיאטרלית להחריד של הסרט, גורדון גרין מגייס את כל הדתות ואת כל המינים ואת כל הגזעים ואת כל המילים היפות כדי לנסות לשכנע אתכם שוואלה, יש מישהו מעלינו שמשגיח. אין כאן כוונה לערער את יסודות האמונה שלכם או לחלוק עליה חלילה, אבל הסרט עוסק בעיקר בנושא הזו ושוכח שהוא בפשטות רק סרט אימה.

״מגרש השדים: המאמינים״ לא משאיר מקום לשאלות. גורדון גרין מנסה להוכיח אג׳נדה באמצעות מניפולציות מיותרות. הסוג של כפייה דתית שגרין מנסה לעשות על המעריצים פשוט מקריס את הסרט למטה ומדרדר אותו לתהומות השאול – בדיוק המקום שממנו הגיע השד ״פזוזו״.

מתוך 111 דקות אפשר לספור על כף יד אחת את האירועים המשמעותיים של הסרט, וגם הם עשויים כלאחר יד. עד שתגענה סצנות האימה המשמעותיות סביר להניח שתנשנשו את כל דלי הפופקורן שלכם ותנקרו. גם יציאה זריזה לשירותים לא תפגום לכם בהנאה. הסרט מתקדם באיטיות מחרידה על סף המשעממת.

יש רגעים מעטים שמצליחים להציל אותו משיממון מוחלט, אבל הם דלים וקצרים ממילא. רגע כזה הוא נוכחותה המצופה של אלן בורסטין, שגילמה את כריס מקניל, אימה של רייגן בקלאסיקה של 1973. כצפוי, הנוכחות של בורסטין היא אחיזת עיניים בלבד שכל תפקידה הוא למשוך מעריצים (בדיוק כמו נעימת הפסקול האייקונית) ואינה תורמת כלל לעלילה. בורסטין מתפקדת כתפאורה בלבד, וכמו שבאה ככה הלכה (למרות סגירת מעגל מקסימה בסוף הסרט).

דיוויד גורדון גרין עושה זאת שוב, ולא בקטע טוב. בזיכיון ״ליל המסכות״ הוא דווקא ביצע החאייה מוצלחת (להוציא את ״האלווין: הסוף״ שהיה נורא בכל קנה מידה). אבל הפעם הוא לא מצליח לשחזר כהוא זה את ההצלחה ואת האלמנטים שעבדו כל כך טוב ושהביאו להצלחת הקלאסיקה ההיא מ־1973. אי אפשר שלא לקטלג את ״המאמינים״ כסרט מיסיונרי שכל מטרתו היא להביא לגאולתכם ולפיכחונכם.

לפי לוח הזמנים, שני הסרטים הנוספים בטרילוגיה יעלו באופן בלעדי לרשת PEACOCK. אם גורדון גרין יאמץ את הגישה שבה ״מגרש השדים״ הוא קודם כול סרט אימה ואחר כך דרמה משפחתית, מובטחת לו הצלחה. כל סדר אחר רק ידרדר את הזיכיון לתהום הנשייה.

אחת לתקופה זיכיון כזה או אחר מקבלים אתחול או ריבוט או משהו בסגנון. לרוב, הפאנדום, עדת המעריצים המושבעת של אותו זיכיון, יוצאת בקול תרועה, ששון ומקלדות כדי למנוע זאת. להוציא מקרים נדירים של הצלחת פרויקטים כאלה, אולי שווה מדי פעם להטות אוזן ולהקשיב למה שיש למעריצים לומר? את סוניק, לדוגמה, זה הציל.

---

מגרש השדים: המאמינים
בימוי: דייוויד גורדון גרין
111 דקות; ארצות הברית, 2023
2.5 כוכבים