תמר גיספאן־גרינברג // האם ייתכנו הדברים?

״האם ייתכנו הדברים?״ זועק שמה של תערוכת הצילום המוצגת בימים אלו בגלריה החדשה טדי, שאצרה אתי שוורץ. האם ייתכנו הדברים? זועקים כולנו, מנסים להבין ללא הצלחה את אותם הדברים הכואבים, הקשים מנשוא שפקדו אותנו, החברה הישראלית, בשבת ה־7.10, ומאז קמים איתנו יום־יום ומלווים את מציאות חיינו שהתהפכה באחת.

מציאות הדברים, זיכרון, חוויה, אדמה, אדם ונוף הם מבין מגוון הרבדים הקושרים בין העבודות המוצגות בתערוכה. נופי ארצנו משקפים את חיינו המורכבים על האדמה הזאת. הם מספרים את סיפור חיינו, סיפור החברה הישראלית וסיפורנו האישי. סדרות התצלומים המוצגות בתערוכה צולמו במהלך שלושים השנים האחרונות על ידי צלמים וצלמות ותיקים.ות וצעירים.ות. רוב העבודות נעשו בצילום ישיר, מתעדות את המציאות כפי שנצפתה ברגע מסוים ובמקום נתון ללא עיבוד או טיפול.

משמעותם של מקבץ התצלומים שנבחר לתערוכה ואופן הצבתם מקבלים משנה תוקף לאחר מאורעות ה־7 באוקטובר, חושפים את הנימה הנבואית ואת הידיעה המקדימה שבפעולת האמנות והאוצרות, ומציעים מבט מפוכח, כואב וחומל על סיפור חיינו במקום הזה

כעת, לאחר מאורעות ה־7 באוקטובר ובצל המלחמה, נדמה כי לתערוכה נוסף ממד נבואי, שכן התצלומים בחלקם מתייחסים למקומות ששינו את פניהם באחת, אם מבחינה פיזית ואם מבחינת תחושת הביטחון והוודאות שלוותה את קיומנו בהם.

שלוש עבודות מתוך הסדרה ״תכשיטי הכתר״ (2022) של האמנית סופי ברזון מקאי, חברת קיבוץ בארי, מוצגות בתערוכה. כעת מקבלת הסדרה משמעות נוספת, והופכת לאנדרטת זיכרון לקיבוץ, לאנשיו, נשותיו וילדיו שנספו או נחטפו בשבת ההיא. מחט האורן, ענף הוורד והקוץ המצולמים בשלושת התצלומים, נמצאו על ידי ברזון מקאי ברחבי קיבוץ בארי, נאספו ונעטפו על ידה בעלי זהב. ה״תכשיטים״, שלהם העניקה האמנית מעמד ממלכתי ומלכותי, הקשור בין היתר למוצאה הבריטי, מצולמים על גבי בד קטיפה גרמני בגוון כחול רויאל. האם בפעולה זו מקדימה האמנית ומספידה את החיים והמקום שבה התגוררה עם משפחתה?

הספר ״כל מקום: נוף ישראלי עם אנדרטה״ (2002) סיכם יוזמה משותפת של האמניות פראנס לבה נדב ודרורה דומיני, שיצאו לתעד אנדרטאות במרחב הישראלי בין השנים 2002-1998. הספר שימש מקור לפרויקט המיוחד שנוצר עבור התערוכה, ועוסק בין היתר בשינויים הפיזיים והחברתיים שחלו במרחב הישראלי. לקראת התערוכה הנוכחית הזמינה שוורץ את הצלם תומר אפלבאום לחזור ולצלם ממעוף הציפור, באמצעות רחפן, את המקומות שצילמה לבה נדב לפני כ־20 שנה. הפער בין אז להיום ניכר במגוון שינויים אורבניים, גיאוגרפים־פיזיים ומעלה שאלות על טיב הקִדמה ועל ההשתנות המהירה של סביבתנו.

עבודותיו של עודד בלילטי מכילות דיסוננס עקבי. התצלום ״באר שבע״ (2021) מתעד קבוצת חיילים ברחבת הסינמה סיטי בעיר. הם כנראה ממתינים, ובעיקר אדישים לתיאור יציאת מצרים, המתואר בפסל הירואי ודרמטי הניצב מאחוריהם. התצלום ״דגל״ (2019) מתאר דגל ישראל מתוח על מוטות אך תפור לאורכו בתפירה ידנית רעועה המנסה לאחות, ספק אם בהצלחה, את שני חלקיו הקרועים. התצלום שצולם בשנת 2019 ניבא, אם נרצה, את השבר העמוק שפקד אותנו, החברה הישראלית, בשנה האחרונה.

המיצב הצילומי של קרן זלץ, ״Foreground/Background״ (2022), מתמקד בדימויים שנדגמו מגלויות ישראליות משנות ה־70 וה־80 – מבני ציבור ומרחבים ארכיטקטוניים המבטאים את האון הישראלי. אלו מוצגים כחלקי פאזל הפוכים ספק מפורקים. נדמה שגם הם מבקשים לשמש מעין אנדרטה לתקופה אחרת, אולי תמימה יותר.

זאת לעומת הארכיטקטורה העכשווית חסרת הזהות המופיעה בסדרת התצלומים ״אלקטרה״ (2023) של אנה ים. הסדרה מתמקדת בבנייה החדשה, המאפיינת ערים ושכונות פרבריות שבהן צומחים בניינים גבוהים המאכלסים עשרות משפחות, בניינים חסרי אופי המדגישים את אנונימיות הדיירים ואולי את בדידותם בתוך מפלצות הבנייה הללו. הבניינים נעדרים סממנים אישיים ומצולמים על ידי ים מזוויות ספק מאדירות ספק מאיימות.

מרחב משותף ומנוכר במידת מה חוזר גם בעבודת הווידאו של טליה הופמן ״פרייבט״ (2011). בעבודה זו מצולמות שלוש דמויות, לכאורה משפחה, בנסיעה ברכב. כל אחת מהדמויות שקועה במחשבות אישיות פרטיות הנוגעות ברבדים העמוקים ביותר, ועוסקות בדילמות מוסריות המאתגרות את המצפון החברתי.

התצלום של אתי שוורץ ״בולדרים״, שצולם בשכונת הרכבת בלוד (2002), מבט כללי על השכונה וסביבתה, כולל גם סממני חיים של תושבי השכונה הערבית הסמוכה לה – אבנים שפוזרו בשטח מחלוקת כדי לעכב ולחסום הרחבות בנייה ללא אישור לפני הקמת בית הספר לתושבי האזור.

חלק מ״פרויקט הארכיון החזותי הבדואי״ (2014) של מיקי קרצמן, הכולל תיעוד מתמשך של הפזורה הבדואית שאינה מוכרת על ידי הממסד, מוצג אף הוא בתערוכה. העבודות, המוצגות בפורמט של ״תעודות״ מתוך יומן מסע, מכילות מידע ויזואלי של המרחב והחברה המתגוררת בו ופרטים נוספים שנקלטו על ידי פעולת הצילום הדיגיטלית, שקרצמן בחר להוסיף, כמו הזהות הבסיסית של המצולמים (מיקום מדויק, גובה פני הים, אזימוט וזמן הצילום). המציאות המתועדת מחדדת את תלישותם במרחב ואת היותם חשופים לכל סכנה, ללא הגנה בסיסית מחייבת.

בנוסף לאלו, התערוכה כוללת גם תצלומי מאחזים, שטחי אימונים ומוצבים שצולמו במהלך שיטוטם של הצלמים גסטון צבי איצקוביץ ופבל וולברג, תצלומים שתיעדו בשטחים פלסטיניים אירועים בעלי זיקה ישירה למתרחש במדינת ישראל; תצלומים מהאינתיפאדה הראשונה (1989) של אלכס ליבק לצד תצלומים שתיעדו את ביקורו החגיגי והאופטימי של הנשיא ביל קלינטון בעזה בשנת 1996 של הצלם אלדד רפאלי; תצלומי נוף של סאג׳ה קוטינה, המתעדת את סביבת מגוריה בשיטוטי הבוקר שלה במזרח ירושלים, ועבודותיו של מתי אלמליח, המתארות את אזור רמת הגולן ואת זיכרונותיו משם.

שתי סדרות אינטימיות יותר מפנות את תשומת הלב למשפחה ולרגעי החמלה שבה. שירה אבולעפיה מתעדת את טיולי השבת המשפחתיים ורגעים אינטימיים יותר במרחב הביתי הפרטי; ושלושה תצלומים מתוך הסדרה ״לצידם״ של רלי אברהמי מתעדים מלווים השוהים לצד יקיריהם בבתי חולים. ועוד בהקשר הפוטנציאל הנבואי אוסיף שמשיקולי הצבה ומקום הוסרה ברגע האחרון עבודתו של פבל וולברג ״מחסום כיסופים״, שממנו יצאה הרעה החולה ששינתה לחלוטין גם את משמעות הגבול עם רצועת עזה ב־7.10.

התערוכה ״האם ייתכנו הדברים?״ פורשת את המציאות כפי שנתפסה בעינית המצלמה של הצלמים והצלמות המקומיים במהלך שלושים השנים האחרונות. משמעותם של מקבץ התצלומים שנבחר לתערוכה ואופן הצבתם מקבלים משנה תוקף לאחר מאורעות ה־7 באוקטובר, חושפים את הנימה הנבואית ואת הידיעה המקדימה שבפעולת האמנות והאוצרות, ומציעים מבט מפוכח, כואב וחומל על סיפור חיינו במקום הזה.

האם ייתכנו הדברים?
אוצרת: אתי שוורץ
הגלריה החדשה טדי, ירושלים
נעילה: 12.12

---

תמר גיספאן גרינברג היא מנהלת הגלריה החדשה טדי
מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו