בחזרה לבנג׳מין באטן: עצבות ואופטימיות בימים אפלים

אתמול יצא סרטו החדש והמצופה של דיוויד פינצ׳ר ״הרוצח״, בכיכובו של מייקל פסבנדר (נטפליקס). אם לשפוט על פי הטריילר, נראה כי מדובר בעוד יצירה עגמומית, אפלה וצינית של הבמאי הביקורתי, שחתום על סרטים כמו ״מועדון קרב״, ״שבעה חטאים״, ״זודיאק״, ״נעלמת״, ״הרשת החברתית״, וגם הסדרה ״מיינדהאנטר״ בנטפליקס. האמת, בתקופה הקשה הזו, אינני בטוח שזה הדבר שאני הכי רוצה לראות. יש מספיק ציניות, ברוטאליות, אלימות, זעזוע וטוויסטים בעלילה המוזרה וההזויה שנקראת החיים. המציאות עולה על האמנות, ולא לטובה.

בדיוק בגלל זה אני מוצא את עצמי נזכר ביצירה אחרת מבית היוצר של פינצ׳ר, כנראה אחת מיצירותיו האמיצות והתת־מוערכות: ״הסיפור המופלא של בנג׳מין באטן״. סרט שבניגוד לאחיו הקטנים והגדולים, שחלקם הפכו לסרטי קאלט, משדר דווקא אופטימיות, ענווה וקבלה. הוא מעלה שאלות העוסקות בגורל והתשובות, במפתיע, מנחמות: בנסיבות הקשות ביותר אפשר למצוא הקלה בדברים הקטנים. ולכן, גם ללא הקשר ברור ונהיר, אני מוצא בו נחמה ומשמעות, שעוזרים לי אישית בתקופה האחרונה.

את סרט המופת כתב אריק רות על בסיס סיפור קצר של סקוט פיצג׳רלד, פנטזיה מופלאה אך מוזרה בהחלט. את העלילה מוביל המקרה המוזר של בנג׳מין (בראד פיט), שנולד זקן ומתבגר אחורה עד שהופך לתינוק. על הציר האחד גופו נולד במצב זקנה ונהיה צעיר. על הציר השני, השלוב בראשון, נפשו, אופיו ואישיותו מתבגרים ומתפכחים.

בעלילה מקבילה ולא בלתי קשורה, מר גאטו (אליאס קוטיז), בונה שעון גדול לכבוד פתיחת תחנת רכבת בניו אורלינס. אך זה לא שעון רגיל: השען, שאיבד את בנו במלחמת העולם הראשונה, תכנן אותו כך שהוא מסתובב אחורה במקום קדימה מתוך כמיהה לראות שוב את הבן, לחבקו, להיות בחברתו ולו רק לעוד רגע אחד. זה סנטימנט שרבות ורבים שותפים לו בימים אלה.

כמו סיפורו של מר גאטו, הסרט רצוף אירועים טראגיים, עצובים ומעוררי חמלה. אמו של בנג׳מין מתה בלידה ואביו (ג׳ייסון פלמינג) רוצה להיפטר ממנו, להרוג אותו, ובסוף מוסר אותו לבית אבות. שם הוא ניצל בזכות מנהלת המוסד, קוויני (טראג׳י פ. הנסון), אישה שחורה שמאמצת את התינוק למרות מצבו, למרות צבע עורו, למרות הטרחה ועוד אלף סיבות להזניח אותו, להפקיר אותו למותו.

ככל שבנג׳מין מתבגר בנפשו ומתחזק בגופו, מתרחב הפער בין המצב הטבעי, הרגיל של החיים, לבין המצב האבסורדי שלו – בין החיים שזזים קדימה לבין מי שזז אחורה, כמו השעון. מטבעו, זה מצב שגורם ליגון רב. בנג׳מין מאבד את הקרובים אליו, מסתגל לקיפוח ולהדרה מצד החברה שמוצאת אותו מוזר, חריג, פריק. אם לא די בכך, הוא נהיה מעורב באירועים היסטוריים מכוננים, דוגמת מלחמת העולם השנייה, מתאהב בבת גילו, בילדותם. אך בגלל שהוא נראה זקן והיא ילדה, הוא נראה כסוטה ופדופיל, ובהמשך גדל סיפור האהבה בין באטן לבין דייזי פולר (קייט בלנשט).

שלל רגעים עצובים ומרירים־מתוקים מרצפים את סיפורו העצוב של בנג׳מין באטן, מופלא ככל שיהיה. אך דווקא מתוך הטרגדיה, הקטסטרופה, המוות והעצב העמוק, נבראים דברים שאינם אופייניים לגוף יצירתו של פינצ׳ר: תקווה ואופטימיות.

משחק עם גבולות השפיות

פינצ׳ר ואופטימיות הם הפכים בלשון המעטה. כך ב״מועדון קרב״, הבמאי עיבד יצירה ספרותית קאנונית והחריף את הטונים כלפי המערכת הקפיטליסטית. ״זודיאק״, שנתלה בסיפורו של רוצח סדרתי מעשור קדום בהרבה, יצא אחרי אירועי 9/11 והקריסה הכלכלית, ולא חס על כל המערכות החברתיות (מהממשלה והמשטרה ועד התקשורת) והיה ספוג בציניות פסימית וחוסר אונים עד כדי פרנויה. ב״שבעה חטאים״ קנאות דתית נכרכה בדימויים מזוויעים, ועל הדרך עלו תחלואי החברה ובראשם ההיבריס – חטא הגאווה. ב״מיינדהאנטר״, סדרת המופת של נטפליקס, פינצ׳ר שיחק עם הגבול בין שפיות לשיגעון, והעלה שאלות על קטבים בינאריים שונים.

למרות שהאסתטיקה והמנגנונים הפואטיים שלו מוכרים, נראה שמשהו אחר התחולל בנפשו של הבמאי והוא החליף ביקורת תמורת ראיה נכוחה של המציאות, של גורל ושל הקללה/הברכה האנושית: בחירות והזדמנויות

ב״נעלמת״, הוא תקף שתי ציפורים במכה אחת – את מוסד הנישואים, ואת תרבות הפייק ניוז. הסרט שיחק עם ציפיות הצופה והראה כמה קל להתל ולעצב נרטיבים אם רק יודעים איך וכיצד למקם את הקורבן והמקרבן. הוא שיקף הרבה פרשיות אקטואליות, או שסיפק להן תמונת תשליל חריפה, קיצונית וחסרת רחמים.

ברשת חברתית, שעוסק במפלצת הרשת פייסבוק ובעומד בראשה מארק צוקרברג – ובניגוד לפרשנות המקובלת – פינצ׳ר ביקש להראות כי לא הרשתות החברתיות הן שפוררו את המארג החברתי, קילקלו חברויות ויצרו תרבות מזוייפת. ממש לא. לשיטתו ולפי הסרט – הם רק לקחו את המצב הקיים, שכללו אותו לשלמות והציגו אותו על מסכי המחשב. למעשה פינצ׳ר מעולם לא פספס הזדמנות להכניס אגרוף חזק הישר לבטן הרכה של החברה האמריקאית.

ואילו בסיפורו של באטן, למרות שהאסתטיקה והמנגנונים הפואטיים שלו מוכרים, נראה שמשהו אחר התחולל בנפשו של הבמאי והוא החליף ביקורת תמורת ראיה נכוחה של המציאות, התנאים והנסיבות של מסלולי חיים המשתלבים ונשזרים זה בזה; של גורל – מכל מיני וסוגי פרספקטיבות – ושל הקללה/הברכה האנושית: בחירות והזדמנויות.

ואולי בגלל זה כבר הספקתי לצפות בו שלוש פעמים בשלושה שבועות. למרות העצבות העצומה שהוא מכיל בחובו, יש בכוחו לנחם, לשכך, להרגיע. הוא כובש באופיו הנאיבי, הלא מציאותי, האבסורדי. בתקופה שבה המציאות כל־כך לא הגיונית יש בכך טעם. בתובנה שלמרות הכאב, למרות החרדה והקושי שמלווים את המסלול הסיזיפי של החיים – הנגוע בלית ברירה במוות ובהרס – יש גם משהו אחר.

מה הוא המשהו האחר הזה? זו אותה בחירה אותה הזכרתי קודם. פינצ׳ר עצמו בחר בסרט זה, כמו רוב דמויותיו, באנושיות, לא במפלצתיות, אלא בחמלה ולא בבנאליות של הרוע, גם אם קלה היא; לא בצד החייתי, האנוכי, אלא באחווה, חברות, ערבות הדדית. זה צד שבו אנשים בוחרים בנדיבות, בנתינה. גם ללא תמורה. בעיקר ללא תמורה. אהבה במלוא מובן המילה. כך שהסרט הכי לא פינצ׳רי של פינצ׳ר מבקש בתחנונים שבין אם הגורל חקוק מראש או נקבע על ידי בחירה, כל נתיב רצוי ומטיב, יתחיל בבחירה אוהבת. כן ירבו.

---

הסיפור המופלא של בנג׳מין באטן
בימוי: דיוויד פינצ׳ר
ארצות הברית, 2008, 166 דק׳