כל מה שחשוב ויפה
אהובה ליבנה, חורבן הבית, מתוך התערוכה ״תרגישו בבית״. צילומים: טל בדראק
אהובה ליבנה, חורבן הבית, מתוך התערוכה ״תרגישו בבית״. צילומים: טל בדראק

ענת לידרור // תרגישו בבית

עם תחילת המלחמה הפך המרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה למערך מחבק למשפחות מפונות. ״תרגישו בבית״, התערוכה הקבוצתית שמוצגת בו עוד מתחילת ספטמבר, מקבלת עכשיו משנה תוקף ופרשנויות חדשות

אני ענת לידרור, אוצרת ומנהלת המרכז המשותף לאמנות גבעת חביבה. יחד עם אבנר זינגר אצרתי את התערוכה שמציגה כעת בגלריה – ״תרגישו בבית״. אני בת קיבוץ אורים, קיבוץ שעד ה־7 באוקטובר נחשב קו שני לעוטף עזה. היום הוא נקרא פאתי העוטף. אבי חי שם, נוף ילדותי ואנשי הקיבוץ שגדלתי עימם, וגם כאלה חדשים חיים שם. אימי ובן זוגה חיים בקיבוץ רעים, שנחשב קו ראשון. כולנו גדלנו בנגב המערבי. מעולם לא קראו לו אנשיו ״עוטף עזה״. היום, הרגשת הבית מתפרקת ומנסה לבנות את עצמה מחדש.

אחת התופעות המחזקות עבורי בשבועות האלה הייתה לחזות בהתגייסות המיידית של בני קיבוצים שעזבו לקיבוצם הפצוע. התחושה החזקה של הרגשת הבית, כשביתך, שבו גדלת, מקום החורש טבע ושלום – עובר את הדבר האיום הזה – הייתה משותפת לכולנו. בימים רגילים אני רואה בתפקידי כאוצרת ומנהלת המרכז את העשייה שלנו באמנות. זו הפעם הראשונה שבה העשייה היא בכל, אך דווקא בה מתבהרת האמנות ככוח עצום, רב ממדי, רחב, גמיש, יצריתי היודע להכיל כאב, להניע רגש לעזור בביטוי, עיבוד ותנועת חיים.

מיכל אלון, ללא כותרת

מיכל אלון, ללא כותרת

ליאן שרקייה, שאריות מהזיכרון

ליאן שרקייה, שאריות מהזיכרון

אנחנו עוסקים עכשיו ביצירת לפלטפורמה לתמיכה באמני הדרום, מוסדות אמנות ופיתוח יוזמות, ובקידום נושאים בהולים כמו נושא החטופים, תוך שימוש בכוחה של האמנות. אנחנו מגייסים את כל כוחותיה התרפויטיים של האמנות דרך מרכז פעילות אמנותי תומך ל־250 מפונים השוכנים בגבעת חביבה הכולל סדנת עבודה בחומר, סדנאות תפירה, סדנאות אמנות מיוחדות, מרחבים של תשומת לב אישית ושל עשייה משותפת.

ברור לנו שאמנות היא כוח מרפא לכולם, וכולם חווים כעת קושי נפשי גדול. עולם התרבות והאמנות יודע להיות מתווך, מרכך, מעבד, המוצא מילים ומבעים, מחבר חלקים בתוכנו ונותן נתיב לרגשות, להזרמה מחודשת של תנועה וכוח חיים.

ככל שזרמו המשפחות הפך המרכז המשותף למקום שבו הם מרגישים קצת יותר בבית. צעד אחרי צעד ראינו איך הם מכירים ומרגישים מחובקים בו, חשים שזהו מקום שאפשר להיות בו ואחר כך לבכות בו, לצחוק צחוק ראשון ואפילו להעז לקוות בו מחדש

התערוכה ״תרגישו בבית״ נפתחה בגלריה גבעת חביבה, בלב המרכז המשותף לאמנות, ב־9.9, חודש לפני ה־7 באוקטובר. היא קמה כתגובה יחסית אקטואלית למציאות החברה הישראלית בעת תקופה משברית שהייתה נדמית כהתמודדות הגדולה ביותר שחוותה המדינה בעשורים האחרונים. התערוכה מציגה תחושות של אמנים ויוצרים אינדיבידואלים בנוגע לתחושת הבית, מתוכן תחושות המייצגות קבוצות שלמות בחברה הישראלית. לצידן, מוצגות יצירות המביעות תחושות פרטיות כמו היכן נמצא הבית הפנימי שלנו, וכאלו המדברות על הכמיהה לשלווה, להרמוניה, לרכות ולמקום בטוח.

ביום ראשון לאחר המתקפה בשבת, כשאימי ובן זוגה עדיין בממ״ד ועדיין נשמעות יריות ברעים, החל צוות המרכז להקים מערך מחבק למשפחות מפונות שהחלו לזרום לגבעת חביבה. עדיין לא חשבנו אז על התערוכה המציגה בגלריה ועל המשמעויות החדשות שהיא מתחילה לצבור. ככל שזרמו המשפחות הפך המרכז המשותף למקום שבו הם מרגישים קצת יותר בבית. צעד אחרי צעד ראינו איך הם מכירים ומרגישים מחובקים בו, חשים שזהו מקום שאפשר להיות בו ואחר כך לבכות בו, לצחוק צחוק ראשון ואפילו להעז לקוות בו מחדש.

שמנו לב שהתערוכה ״תרגישו בבית״ שבה הם הסתובבו רבות, יודעת גם היא לחבק אותם בצבעוניות שלה, ברבגוניות החומרית שלה, בתחושות של בית שאולי לפתע ברורים יותר. בעבודות בתוכה שבהן אפשר למצוא פתקים אישיים, זיכרונות של בית, שמיכה, ארון כלים פרטי, נופים וחברים.

תוך כדי, החלו לצוף אפשרויות קריאה חדשות, מטלטלות, מדברת מראות ותחושות שעדיין אין להן מילים. כאוצרת, עוד אין לי הסבר לאופן שבה אותה התערוכה עם אותן העבודות יכולה לחבק ולטלטל באופן שכזה מלבד הרגישות הגדולה של העבודות ויוצריהן שנמצאת בה. היא מצליחה לעורר הילה תחושתית שיש בנו כשאנחנו מחפשים את תחושת הבית שלנו.

אנחנו מקלט שבור וכואב

עבודתה של אהובה ליבנה שבה מראה בתי קהילה בוערים, עבודה שבעל פה קראנו לה ״כפר בוער״ ובשמה הרשמי נקראת ״חורבן הבית״. צבעיה עזים, כתומים ורדים, חומים, המבנים בנויים מצבעי זריחה־שריפה.

סדרת ציוריה של מיכל גבע על זכוכית ופרספקס שנוצרה בתהליך ציור הפוך, שבה מופיעים בגוונים שחורים, לבנים וחומים, מבני ציבור קיבוציים שאותם צילמה ודרכם ניסתה שוב ושוב לשרטט קווים של חברה אידאולוגית יותר, סוציאליסטית וחקלאית שהייתה כאן. היום העבודות האלו מדברות גם חורבות ואובדן. אבל לצד זאת אולי גם מגלות את החברה הישראלית שבה מתגלים ערכים שאבדו.

מיכל גבע , ללא כותרת

מיכל גבע , ללא כותרת

סדרת העבודות של מיכל אלון שבהן היא רושמת שוב ושוב בזהב עדין ״תרגישי בבית, תרגישי בבית, תרגישי בבית״ בין צילומי המחאה החברתית. היא פורטת בין השאר על נימי הניסיונות להחזיר נשים לאחור בזמן דרך הניסיונות להושיב נשים במושבים אחוריים, לקיים הפרדות במרחבים ציבוריים ועוד. העבודה הזו היא כעת רשומה של יד רועדת הרושמת עוד ועוד, מסרבת להאמין, מנסה לעכל ועוד מאמינה כי זה יקרה, זה חייב לקרות. שתרגישי בבית. כל אישה בישראל.

ליאן שרקייה מציגה סדרת צילומים העוסקת במסמכים של סבה שהיו מוצפנים בקופסה. רק לאחר מותו היא העזה לפתוח אותה. המסמכים מספרים את סיפורו כנהג אוטובוס אגד הערבי הראשון, כשנצרת הייתה שטח צבאי סגור שאליו לא יכול היה להיכנס. המסמכים מצולמים בצילום רגיש ועדין המאיר אותם באור אישי. אי אפשר שלא לנשום פנימה את ההבנה שרבים איבדו יחד עם ביתם גם את קופסאות המסמכים האלו, שלא ניתן להפיקם מחדש; אלו שמספרים את הסיפורים שיוצרים את זהותנו וקשרינו למקום.

בחלל נוסף נמצאת עבודה נוספת שרקייה, ״ללא כותרת – דיוקן עצמי״. זהו דיוקן עצמי שלה שבו היא מכוסה בצעיף החיג׳אב המכסה את פניה באופן חופשי וידה הקפוצה האוחזת בו רומזת במשהו על תחושתה. את העבודה הזו הקדישה שרקייה לאישה שצעקה לה ברחבת מוזיאון תל אביב Go Back, כאילו עצם היותה אישה לבושה בחיג׳אב מצביעה על היותה לא שייכת לכאן. שרקייה דיברה דרכה על תחושת הקושי לחוש ביטחון במרחב הציבורי, במדינה שלה, בארץ שהיא ביתה.

זמן לא ארוך לאחר אותה השבת, הציבור הערבי פלסטיני בישראל החל לחוות אובדן ביטחון דרמטי. רבים לא יוצאים מפתח הבית, אינם מופיעים במרחב הציבורי, מצרים את צעדיהם פנימה מחשש. תוך מספר שבועות המצב הוחמר עד כדי כך שמורים ומחנכים אינם מרגישים בטוחים במקומות עבודתם, מעסיקים פרטיים ואוניברסיטאות מחפשים באופן אקטיבי אחר התבטאויות ״לא נאותות״. כאב שאני כאזרחית יהודייה יכולה להביע על הרג ילדים בעזה – אינו אפשרי לאזרחית ישראל ערביה. היא תסתכן במעצר.

מיכל ניב, Home Land

מיכל ניב, Home Land

מיכל ניב, להיות או...

מיכל ניב, להיות או…

את התערוכה מלוות לאורכה ארבע עבודות רב תחומיות של מיכל ניב, קרמיקאית, מעצבת ואוצרת. הראשונה, ״פסטורליה I״ מציגה שתי שמשות שאותן מלווה ענן לבן כבד, הנדמות כי תיכף מתפוצצות. בערך באמצע השביל האורכי מופיעה מצד שמאל עבודה העשויה זכוכיות פרספקס צבעוניות של בית שובה לב, בתוכו משובץ תרמיל של כדורי רובה. העבודה נקראת bullet prouf והיא נוצרה בשנת 2016. עוד צעד ומצד ימין מתגלה עבודה עם צינורות מגולגלים, שמצעה הוא ארגז משלוח חפצים שעליו נכתב HOME LAND – שזהו גם שם העבודה.

בסיום (שהוא גם חזרה להתחלה) נמצאת עבודת חומר, מקלט שנראה יצוק כיחידה אחת. אך לא, הוא נוצר דרך ידיה המפסלות של ניב שגם שתלה בו זרעי שעועית. כל יומיים הושקה המקלט המונבט במים ולקראת פתיחת התערוכה נבטו הזרעים, צמחו ופרחו בפריחה סגולה יפהפייה בעדינותה. ניב זוכרת את המקלט מילדותה בקריית שמונה. ככל שעברו הימים, השעועית החלה לנבול, הפסקנו להשקות והחימר הולך ומתייבש. החלקים שבהם צמחו פעם חיים מתייבשים ונסדקים. אנחנו מקלט שבור וכואב. אנחנו כואבים את היותנו כאלה שצריכים מקלט – כל אדם, ילד, אישה, אדם קשיש בעולם, שהיה צריך זה מכבר להתבגר ממלחמות.

birds

בטקסט האוצרות המקורי, שנכון בכל המובנים ועוד יותר כעת, נכתב: ״תרגישו בבית היא תערוכה קבוצתית הבוחנת את המונח וההזמנה להרגיש בבית, הזמנה המקבלת משמעויות רבות בימים אלו בישראל וגם מעבר לה. בתוך איזה בית נוכל להרגיש בבית? בתוך עורנו? בחלל הפיזי שהוא ביתנו? במה שאנו עושים? בחברה שלנו? במדינה שלנו? בעולם כפי שהוא היום? מהי המהות האנושית ולאן התרחקנו?

״לעיתים נדמה כי האנושות אבודה, כי האדם עושה הכל כדי לקרב את סופה. אחרים יאמרו, כי אנחנו בפתחו של עידן חדש, עידן האלף השלישי, שבו על מבנים חברתיים, מדיניים ופוליטיים רבים להתפרק על מנת שייבנו חדשים. נוספים יגידו כי כאן בישראל מתקיים כעת קרב קריטי על עתידה של המדינה כדמוקרטיה. עוד יאמרו שאף אחד אינו באמת מקשיב לשני.

״בין החברה היהודית לחברה הערבית ישנם חוטים רבים שממשיכים לחבור ולהיבנות כל הזמן, אך כל חברה חשה כעת כי החברה השנייה אינה מצטרפת למאבק שלה למרות שהמאבק הוא בעצם של כולנו יחד. ניצנים של אסימונים לשני הכיוונים מתחילים ליפול״.

תרגישו בבית
אוצרים: ענת לידרור, אבנר זינגר
גלריה גבעת חביבה לאמנות


מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden