״הרוצח״ של דיוויד פינצ׳ר: אגרסיביות חדה אבל חלולה מתוכן

סרטו החדש של דיוויד פינצ׳ר, ״הרוצח״ (עיבוד לרומן גרפי בעל אותו שם) הוא עוד שיתוף פעולה בין הבמאי לשירותי הסטרימינג של נטפליקס. כמו שעשה ב״שבעה חטאים״, ב״מועדון קרב״, ב״זודיאק״ וב״מיינדהאנטר״, ממשיך גם הפעם פינצ׳ר לנבור בנפשות מפוקפקות, אבל הפעם לא מדובר במוחו של רוצח סדרתי או אדם הלוקה בנפשו – אלא של מתנקש, אדם הרוצח עבור כסף, לא עבור עונג או ריגוש מיני; גם לא בשביל אידיאולוגיה או תפישת חיים ופרשנות מעוותת. רק כסף.

המסר: בנאלי – אם יש כזה. השפה: מינימליסטית, קרה, לא נוחה במכוון. התוצר הסופי: סרט שמשקף יותר את דמותו של הבמאי בימים אלה מאשר אמירה ביקורתית או בחינה נפשית מדוקדקת.

כבר בתחילת הסרט נאמרות מספר אמירות עגמומיות, קרות ומבשרות רעה, כאילו פינצ׳ר אמר אותם בעצמו – בין אם על עצמו או על אודות החברה המערבית. בשרשרת פתגמים מקוטעים אלו, המחשיד ביותר הוא ״מתבלבלים הרבה בין סקפטיות לציניות״, והוא מחשיד שכן את זה אומר הבמאי הציני ביותר שעובד בהוליווד כיום.

פינצ׳ר בדרך כלל מנסה להגיד משהו, בביקורתיות נוקבת. אבל גם הוא, בדומה לגיבורו המתנקש (מייקל פסבנדר) לא פוגע תמיד. במסגרת העלילה טעות בביצוע הופכת את המתנקש היוקרתי בגילומו של פסבנדר למטרה. הצייד הופך ניצוד. אם אתה מתנקש כושל – גורלך למות. אבל אחרי הכל מדובר בבן אדם שמשתכר מלשמש כנשק קטלני. לכן הוא לא מקבל את גורלו ויוצא למסע שיסגור את הקצוות, ויוריד את שמו מרשימת הקולגות שלו – אם אפשר לקרוא להן ככה.

כמו בסדרת המופת ״מיינדהאנטר״, או ב״זודיאק״, פינצ׳ר ממשיך לנבור בנפשם של אלו שחייהם כרוכים במוות. אבל מנגד לסקרנות הבוערת שהפגין פינצ׳ר כלפי רוצחים סדרתיים, אין שום דבר מרענן אינטלקטואלית או רגשית ביצירתו החדשה.

הדמות מעניינת, מסקרנת, מספיק כדי לסחוב את העלילה האנמית. הרוצח הוא מעין סוציופט מדוקדק, מחושב, מאורגן לרמת האו.סי.די. יש לו חוקים והוא מקפיד עליהם באדיקות דתית. הוא מפגין מודעות מלאה לעצמו ולעבודתו, ועם זאת, כלשונו, לא שם זין על כלום. אי אפשר לפספס את זה, כי העלילה מלווה ללא הרף בקולו שלו.

יחסית לסרט שאפשר להגדירו כסוג של דרמת נקמה, או אולי דרמת נקמת־מנע, הוא לא מאוד אלים. הוא גם לא מאוד דרמטי. הוא מנומנם, איטי. שפתו הפואטית אינה ברורה ומלאת סתירות ומרכיבים צורניים שאינם תורמים, כפי שעשה פינצ׳ר כל כך טוב בעבר, למבנה עומק

קול הרקע, יחד עם התייחסויות לאלמנטים קפיטליסטים, עשויים להזכיר מעט את ״מועדון קרב״. אבל במקרה הזה אין לכך תועלת מיוחדת. הרוצח מספר מה הוא מרגיש ומה הוא חושב כי אם לא – אין דבר אחר שיכול לגלות על עולמו הפנימי. הוא לא נראה עייף כשהוא אומר ״מדהים כמה מתיש פיזית זה לא לעשות כלום״; הוא לא נראה לחוץ כשהוא אומר ״אף פעם אל תאלתר, תמיד תצפה מראש״; הוא אפילו לא נראה רעב כשהוא אוכל.

הוא כל כך טוב בעבודתו בגלל קור רוחו, בגלל חוסר באמפתיה, בגלל שמבחינתו רצח בתשלום הוא עניין זניח ביותר. אנשים חיים ומתים. ״אוכלוסיית העולם מונה כ־7.8 מיליארד. בכל שנייה, 1.8 אנשים מתים, בזמן ש־4.2 נולדים. שום דבר שעשיתי לא ישנה את המדדים האלה״.

אם מטרת הרוצח היא לטחון שוב את המסר האנטי־קפיטליסטי באמצעות ציניות חמוצה, זה היה יכול להיות הייקו. גם צפייה חוזרת ב״מועדון קרב״ תרענן את הזכרון. אפשר רק להציץ החוצה מהחלון או לפתוח את הטלוויזיה כדי להסתכל מבעד למשקפיים ציניות ולראות שאם מישהו מת – אין לכך הרבה השפעה ולאף אחד לא ממש אכפת. אפשר לגלול קצת בפייסבוק ולראות שיש ממים שמעבירים את המסר הזה טוב יותר.

פרסומת מעוותת להתנקשות

אם נחזור למשפט המחשיד בתחילה על אודות הבלבול בין סקפטיות לציניות, אני לא רואה רמז לכך. גם לא ברוב הדברים שאותם מתווך לנו קולו של המתנקש. במילים אחרות, למרות ההיגיון במשפט, אפשר לשער שהוא שיקר. אין שום בלבול בין סקפטיות לציניות.

מלבד זאת, יחסית לסרט שאפשר להגדירו כסוג של דרמת נקמה, או אולי דרמת נקמת־מנע, הוא לא מאוד אלים. הוא גם לא מאוד דרמטי; הוא מנומנם, איטי. שפתו הפואטית אינה ברורה ומלאת סתירות ומרכיבים צורניים שאינם תורמים, כפי שעשה פינצ׳ר כל כך טוב בעבר, למבנה עומק. חלוקתו לפרקים, לדוגמה, חסרת פואנטה.

הוא כן מאוד אגרסיבי, אבל זו לא אגרסיביות עלילתית, אלא אגרסיביות רטורית. היא אמנם חדה, אבל חלולה מתוכן. מערכת היחסים בין הקול לתמונה מלא בדיסוננס אירוני. העריכה מקוטעת ולא מתחשבת, רצופה בסמאש־קאטים ומעברים גסים. התאורה חשוכה, אפלה, מסתורית. המיקומים – כולם דימויים לפינות החברה החבויות: מחסנים, חדרים נטושים, משרדים להשכרה, חדרי מלון קטנים. יש אווירה.

אבל זו אווירה של פרסומת מעוותת להתנקשות. כמו יום בחייו של סוכן ביטוח, יום בחייו של רוצח שכיר שנכשל וצריך לתקן את טעותו כאילו עשה טעות מנהלתית פשוטה. זו פרסומת יפה, עם משחק נהדר – בעיקר של פסבנדר שלא ראינו מספר שנים טובות על המסך. אחרי הכל זה דיוויד פינצ׳ר, שכמו הגיבור המפוקפק שלו, עובד תחת חוקים מוקפדים, יודע את העבודה ושואף לפרפקציוניזם. הבעיה היא שאף אחד לא מושלם.

לא מזמן, כשקהל המעריצים (ביניהם כותב מילים אלה) דרש עונה נוספת ואחרונה ל״מיינדהאנטר״, פינצ׳ר אמר שזה מתיש אותו ולכן הוא נמנע מלהפיק עוד עונה לאחת היצירות הטובות ביותר שנטפליקס השיקה. נכון לעכשיו, לא נראה שתצא עוד עונה. הצפייה ב״הרוצח״ מוסיפה חטא על פשע. פינצ׳ר העדיף לביים סרט חלול מלסיים את אחת מסדרות הדרמה המעמיקות והמרתקות שנעשו בשנים האחרונות – בנטפליקס בטוח ואולי בכלל.

אם לשפוט על פי הרדידות הנרטיבית של ״הרוצח״, יכול להיות שכך עדיף. שכן הפרשנות המרכזית שהצלחתי להפיק מכמעט שעתיים צפייה, הוא שפינצ׳ר עדיין עגמומי וציני, ואם יש סקפטיות, היא עוסקת בעתידו כיוצר. יש ביצירתו החדשה משהו כל כך יבש, אפור ומכני, שממה מדכאת, עייפות וטרחנות, שאפשר לתהות אם פינצ׳ר מרגיש שגם לו, כלשון גיבורו המסובך, אין ״שום השפעה על מדדים״ (אבל אולי יותר מהכל שכבר נמאס לו והוא חושב לפרוש). ואם זו עדות למה שהוא רוצה ויכול לעשות בימינו (במקום עוד עונה ל״מיינדהאנטר״) – אולי באמת כדאי שייקח הפסקה.

---

הרוצח | נטפליקס
בימוי: דיוויד פינצ׳ר
118 דקות; ארצות הברית, 2023
2 כוכבים